התורה והמצוה ויקרא ד כה-כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן רעב[עריכה]

ויקרא ד כה:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ט:

[א] 'באצבעו ולקח'-- שיקבל בימין;   "באצבעו ונתן"-- שיתן בימין.  אמר ר' שמעון וכי נאמר בו "יד"! הואיל ולא נאמר בו "יד", קבל בשמאל - כשר.


ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן:    דעת ר' שמעון בספרא המובא בגמרא זבחים (דף כד.) ומנחות (דף יט.) שפירושו ונתן באצבעו; כי הלוקח לוקח ביד או בכלי, לא באצבע (דאף שיצויר שיקח הכלי באזנה באצבעו, רחוק הוא שידבר הכתוב באופן זה). ואם נאמר ש-"ולקח... באצבעו" קאי אטבילת אצבע, היה לו לומר "וטבל הכהן באצבעו" כמו שכתב בחטאת הפנימית. ועל כרחך ש"באצבעו" מוסב על "ונתן".     וכמו שכתב הראב"ע בספר צחות (דף יד) שנמצא ויו שהוא כפה רפה בלשון ישמעאל כמו "ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו" שהוא כאילו אמר נשא אברהם; וכמוהו "ואשר לא שם את לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו" פירושו עזב. וכן כתב הרד"ק במכלול (דף מט:). ולפי פירושו "וישא אברהם את עיניו ביום השלישי" וכן "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו" - פירושו והנותר ממנו ממחרת יאכל, עיי"ש.

וזהו שאמר וכי נאמר בו יד - בקבלה - רצונו לומר דכל מקום שנאמר "יד" או "אצבע" הוא ימין דגמר גזירה שוה ממצורע (כנ"ל סימן ריט), אבל כיון דלא נאמר "יד" רק אצבע (שלא שייך על קבלה) על כרחך מוסב על פעל "ונתן", וקבל בשמאל - כשר.


אמנם התנא קמא סבירא ליה כמו שכתב הרד"ק (שם) בשם אביו שכתב בספר הגלוי על כל ויו נוספת במקרא שרומז על מלה חסרה כמו: "ביום השלישי (השכים) וישא אברהם את עיניו"; "בנס וקצף שגיא (קם) ואמר להובדא לכל חכימי בבל" (דניאל ב).   ואם כן גם פה בהכרח ש"באצבעו" מוסב על שניהם-- ולקח באצבעו ונתן באצבעו (שיען שצריך לכתוב "אצבעו" משום "ונתן", לא כתב "בידו"). וזהו שאמר אביי (בגמרא שם ושם) במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמפלגי.


ונראה דר' שמעון ורבנן אזלי לשיטתייהו. דבזבחים (דף יג:)-(דף יד.) אמר:

לימא כתנאי דתני חדא טבילת אצבע מפגלת בחטאת ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת. מאי לאו תנאי הוא. לא הא רבנן והא ר' שמעון. אי ר' שמעון מאי איריא טבילת אצבע האמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין בו משום פיגול. אלא הא והא רבנן ולא קשיא: כאן בחטאת החיצונית, כאן בחטאת הפנימית. חטאת החצונית פשיטא, הא לא כתיב בהו "וטבל"! אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב בהו "ולקח" ואי אתי קוף רמי לידיה בעי למשקל זמנא אחריתי, כמאן דכתיב "וטבל" דמיא, קמ"ל. להכי לא כתיב "וטבל" דמשמע הכי ומשמע הכי.

והשתא ר' שמעון לשיטתו דסבירא ליה דטבילת אצבע אינה מפגלת בשום מקום (אף בחטאת הפנימית דכתיב בהו "וטבל") יש לו הוכחה דאצבעו קאי רק על "ונתן". דאם קאי גם על "ולקח" היה לו לומר "ולקח הכהן..וטבל באצבעו..ונתן", שזה דרך הלשון כמ"ש בפר כהן משיח ופר העדה.   ורבנן לשיטתייהו דסבירא להו דטבילה מפגלת בחטאת הפנימית אם יכתב "וטבל" נאמר דטבילה מפגלת גם בחצונית, להכי לא כתיב "וטבל" דמשמע הכי ומשמע הכי, וכמו שפרש"י שם (דף יד.) וזה לשונו: להכי לא כתיב טבילה בהדיא אלא כתב קבלה ומדסמכי' אצבעו א"ונתן" הוא דיליף לטבול אצבע דמשמע הכי דלא תהיה טבילת אצבע עבודה חשובה לפגל בהן מדלא אחשביה קרא להצריכה בפי' ומשמע הכי שצריכה היא לטבול ולא דלשקל קוף ולרמיא על האצבע דבעינן לקיח' אצבע מעליותא ד"ולקח" נמי אאצבע קאי.

והנה במסכת פרה (משנה, פרה ג, ט) איתא שחט בימינו וקבל בשמאלו. ר' יהודה אומר בימינו היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו.   וכפי הנראה אחר דשם כתוב גם כן(ויקרא יט, ד) "ולקח..הכהן מדמה באצבעו והזה" לכן ר' יהודה לשיטתו דהוא סתמא דספרא פה ד"אצבעו" גם על "ולקח" קאי, וכן שם פי' "ולקח באצבעו" שהוא על הקבלה. לכן כמו שסבירא ליה פה שיקבל בימינו, כן סבירא ליה שם. והתנא קמא שם יסבר כר' שמעון פה ד"אצבעו" קאי לאחריו. וכן שם יפרש והזה באצבעו ויכול לקבל בשמאלו.


אך לפי זה יהיו פסקי הרמב"ם סותרים אהדדי. דלענין חטאת פסק (פ"ה מהל' ביאת המקדש ה"יח) כר' יהודה דקבל בשמאל פסול. ולענין פרה פסק (פ"ב מהל' פרה ה"ב) דיקבל ביד שמאל.   אמנם למה שכתבנו למעלה יש לומר דתנא קמא דפרה יוכל לסבור גבי חטאת כשיטת ר' יהודה וגבי פרה י"ל הכרח ש"אצבעו" קאי אלאחריו, לא אשלפניו, דהוה ליה למימר "וטבל" דשם אין נפקא מינה לענין פיגול. ועוד, דבשלמא הכא משכחת לקיחה באצבעו כמ"ש בגמרא אפשר דעביד אזן לשפת מזרק, אבל שם שמקבל בידו אי אפשר לפרש כלל ולקח באצבעו דהא מקבל בידו.

סימן רעג[עריכה]

ויקרא ד כה:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ט:

"וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה"-- ולא על קרנות מזבח הפנימי.

  • והלא דין הוא! משיח מוצא מכלל יחיד ונשיא מוצא מכלל יחיד. מה משיח-- דם חטאתו נכנס לפנים, אף נשיא יהיה דם חטאתו נכנס לפנים!
  • תלמוד לומר "וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה"-- ולא על קרנות מזבח הפנימי.


ונתן על קרנת מזבח העולה:    מה שכתב "מזבח העולה" מיותר דהא סיים "ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (שצריך לדרוש שיתבאר בסימן שאחרי זה) ונדע שהוא הדין "מזבח" זה הוא מזבח העולה שנקרא בכל מקום בשם "מזבח" סתם. (דבשלמא בחטאת שעירה וכשבה לא קשיא ליה על מה שכתב "קרנות מזבח העולה" דשם לא סיים "יסוד מזבח העולה", ונוכל לטעות שמתן דם ושפיכת שירים על הפנימי).

ואמרו חז"ל שבא להוציא בל נטעה מדין מה מצינו שיתן לפנים כמו במשיח, דשניהם דומים לענין שאין מביאים כמו היחיד כשבה או שעירה, רק קרבן אחר. והוה אמינא שהוא הדין שידמו במתן דמן. קמ"ל.

סימן רעד[עריכה]

ויקרא ד כה:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ט:

[ב] "וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה"-- ולא על יסוד מזבח הפנימי.


"אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה"-- תן יסוד למזבחה של עולה.

  • אמר ר' ישמעאל, ומה אם שירי חטאת --שאין מכפרים-- ניתנים על היסוד, תחלת העולה --שהיא מכפרת-- אינו דין שתנתן על היסוד?!
  • אמר ר' עקיבא מה שירי חטאת --שאין מכפרים ואין ראוים לכפר-- ניתנים על היסוד, תחלת העולה --שהיא מכפרת וראויה לכפר-- אינו דין שתנתן על היסוד?!
  • אם כן למה נאמר "אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה"? -- שיהיה יסוד במזבחה של עולה.


ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה:    כבר בארתי למעלה (סימן רכט) שמה שכתב בפר משיח ובפר העדה ובחטאת נשיא "יסוד מזבח העולה" צריך לג' דרשות:

  • ( א ) ולא יסוד מזבח הפנימי
  • ( ב ) שהפנימי אין לו יסוד
  • ( ג ) תן יסוד למזבח של עולה (רוצה לומר שמתן דם העולה יהיה על קיר שכנגד היסוד כמ"ש בספרא (פרשה ג מ"יב ומ"יג), עיי"ש).

ויען שממה שכתוב פה "יסוד מזבח העולה" נדרש הדרוש השלישי דעולה טעונה מתן דמים במקצועות שנגד היסוד, באר פה דרוש הזה בשלמות. וכמו שמפורש בגמרא זבחים (דף נב.) וזה לשונו:

או אינו אלא מזבח של עולה יהא ליסוד. מי כתיב "אל יסוד העולה"? "אל יסוד מזבח העולה" כתיב. אי הוה כתיב "אל יסוד העולה" הוה אמינא בזקיפה אל יסוד; השתא דכתיב "אל יסוד מזבח העולה" אגגו דיסוד. אמר ר' ישמעאל גג יסוד למה לי קרא?! קל וחומר! ומה שירי חטאת וכולי    כמו שהוא בספרא.

והכי הוא פירושו: שממה שכתוב בחטאת נשיא "יסוד מזבח העולה" למד על תחלת מתן דמים של עולה שיהיה נותן השתי-מתנות-שהן-ארבע במקצועות שנגד היסוד, שיתן השתי מתנות בקרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שמובא בזבחים (דף נג:) (כן פירשו התוס' בדף (דף נא:) ד"ה תן בפירוש השני, וביומא (דף יב.) ד"ה ירושלים).

ועל זה מקשה: או אינו אלא מזבח של עולה יהיה יסוד? - רוצה לומר דאם כן מנא לן שיתן הדם על המזבח במקצוע שיש בו יסוד, דלמא הפירוש שיתן תחלת דם העולה על יסוד עצמו. שכבר בארתי למעלה (סימן פג וסימן קמב) שבדרך ההרחבה היסוד והכבש נכללים בכלל "מזבח" וכשאומר "מזבח" סתם כולל כל חלקיו, אם לא כשאומר "קיר המזבח" "קרנות המזבח" "יסוד המזבח" שאז פורט פרט אחד ממנו. ואם כן אחר שאמר בעולה "וזרקו את דמו על המזבח" ולא פירש באיזה מקום יזרקו את הדם ופה אמר "יסוד מזבח העולה" יש לפרש שהיסוד בעצמו הוא ה"מזבח" שנזכר לענין זריקת הדם בעולה; שיזרק על היסוד עצמו ורצונו לומר מזבח של עולה ר"ל מקום הזריקה יהיה ליסוד.

ועל זה משיב מי כתיב "יסוד העולה", "אל יסוד מזבח העולה" כתיב שמשמע שאין היסוד מיוחד לדם העולה, רק שהיסוד מיוחד אל המזבח שעליו זורקין דם העולה. ומבואר שהזריקה אינה על היסוד רק על המזבח שמזין עליו במקצוע שנגד היסוד.

ודחה דלעולם י"ל שזורקין על היסוד עצמו, ומה שלא אמר "יסוד העולה" בא ללמד שלא יזרוק על קיר היסוד הזקוף ועומד, רק על גג היסוד במקום הכניסה (כמו שאמרו עלה אמה וכנס אמה זה יסוד). וזהו שאמר "יסוד מזבח" - יסוד הסמוך למזבח או הדומה כמזבח דהיינו הגג.

ועל זה השיבו ר' ישמעאל ור' עקיבא בספרא שעל זה אין צריך קרא דבלי זה לא נטעה שיתן הדם על קיר היסוד דיש קל וחומר משירי דם חטאת שאין מכפר ובכל זה צריך שינתן אגגו דיסוד, דהא כתיב "ואת דמו ישפוך אל יסוד המזבח" שהוא גג היסוד, דהא כבר בארתי (בסימן רכ ובסימן רכח) שגדר ה'שפיכה' הוא מלמעלה למטה במקומו, וזה ההבדל בינו ובין 'זריקה' שהוא אל הצד. ואמר בספרא (פרשה ג מ"יב) "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד המזבח"-- ולא יזרוק - רוצה לומר שישפך מלמעלה למטה על גג היסוד, ולא יזרק אל הצד שהוא אל קיר היסוד שזה נקרא 'זריקה'. ולכולי עלמא אין 'שפיכה' בכלל 'זריקה' [הגם שלר"י זריקה בכלל שפיכה ומשמע שכן דעת סתמא דספרא שלא דריש על "וזרקו" - ולא ישפך כמ"ש במקומות הנ"ל, שהספרא לא בריר ליה שהזורק ולא השופך ואם כן במ"ש "את דמו ישפך" הוא על הגג ששופך עליו מלמעלה למטה במקומו, לא אל קיר היסוד שזורק בהכרח אל הצד] וכל שכן תחלת עולה שמכפרת שאין לזרוק דמה על קיר היסוד. וכיון שזה נדע מקל וחומר, היה לו לאמר "אל יסוד העולה" שנדע שזורק על יסוד עצמו. וכשאמר "על יסוד מזבח העולה" מבואר שזורק על המזבח במקצוע שכנגד היסוד.

[והנה פירוש זה חדש הוא. וכאשר תעיין בזבחים שם שיש ג' פירושים ברש"י ותוס' ויש פירוש רביעי להראב"ד, וכאשר תראה רוב הקושיות שהזכירו לכל פירוש מלבד שכולם אינם מדוקים לפי יסודי הלשון וכלליו אז תבין מדוע נטיתי לדרך הזה הנקי מכל קושיא ומדויק כפי המסילה שאנחנו הולכים בחיבור הנוכחי]

וההבדל בין ר' ישמעאל ור' עקיבא באר בגמרא שם דרבי עקיבא שמוסיף בקל וחומר שאין מכפרים ואין ראוים לכפר סבירא ליה שירים לא מעכבים (וכמו שדרש בספרא (אחרי מות פרשה ד מ"א) "וכלה מכפר"-- אם כפר כלה, דלא מעכבי אפילו בחטאת הפנימית. וכן בחטאת העוף סבירא ליה לרבי עקיבא דמיצוי חטאת העוף (דהיינו שירים דידה) לא מעכב). ור' ישמעאל יסבור שירים מעכבים. או לרב פפא סובר דמיצוי חטאת העוף מעכב, לכן אמר ש"אין מכפרים" לבד ולא נקט "שאין ראוים לכפר".

סימן רעה[עריכה]

ויקרא ד כה-כו:
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ט:

"אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" (בס"א ממשיך בפסוק "אשר פתח אהל מועד")-- זה יסוד דרומי.

  • [ג] יכול זה יסוד מערבי?
  • אמרת לאו. מה מצינו ביציאתו מן ההיכל-- אינו נותן את הדמים אלא אל יסוד הסמוך לו, אף בירידתו מן המזבח-- אינו נותן את הדם אלא אל יסוד הסמוך לו. ואיזה זה? --זה יסוד דרומית.


[ד] "וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים" -- מה פירש בזבח השלמים? חלב תותב קרום ונקלף שני כליות ויותרת; אף כאן -- חלב תותב קרום ונקלף ושתי כליות ויותרת.


אל יסוד מזבח העלה:   פירשוהו בספרא ובזבחים (דף נג.) אל יסוד הדרומי, דזיל בתר טעמא. כמו שביציאתו מן ההיכל ושירי דמים הפנימים בידו - שופכם ביסוד מערבי שכנגד הפתח שבו פוגע ראשון כדי שלא יעבור על המצות; כן בחצונות שפוגע תחלה בדרום ששם הכבש -- ישפכם שם כדי שלא יעבר על המצות.


ומה שכתב [במשנה ד'] "ואת כל חלבו" וכולי מה פירש וכולי רצונו לומר שכבר בארתי למעלה (סימן קסח) שגדר שם "חלב" הוא הנפרד מן הבשר בפני עצמו וניכר על ידי שהוא חותב קרום ונקלף לרבי עקיבא (דסתמא פה כוותיה). אמנם כליות ויותרת לא נקרא בשם "חלב" ולכן הוצרך לפרש "כחלב זבח השלמים" שנדע שחוץ מן החלב שהוא תותב קרום ונקלף צריך להרים גם כליות ויותרת המפורשים בזבח השלמים (ויקרא, ג).

סימן רעו[עריכה]

ויקרא ד כו:
וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ט:

[ה] "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד, כו) (שם, לא) (שם, לה)-- שתהא כפרה לשמו;    שלא יכפר לשנים כאחד;     שיהיה כהן מכפר על ידי עצמו.


וכפר עליו:    זה כתוב פה, ושנוי בחטאת שעירה (ויקרא ד, לא), ומשולש בחטאת כשבה (שם ד, לה). ומצאנו שבמקום שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה רומזת על גוף הפעול כמו אותו, עליו, לו, אליו וכדומה - לפעמים תקדים המלה לפני שם הפועל ולפעמים תבא אחריו כמו:

"ויאמר להם אלקים" (בראשית א כח), "ויאמר לו השם" (שם ד יט), "ויאמר לה מלאך השם" (שם טז יט י יא), "ויאמר אליו העבד" (שם כד ה).
"ויאמר לוט אליהם" (שם יט יח), "ויאמר ה' לה" (שם כה יג), "ויאמר משה אליהם" (שמות טז יט), "על כן באה עלינו הצרה הזאת" (בראשית מב), "כי באה צעקתו אליו" (שמואל ח ט), "והקטיר אותו הכהן" (ויקרא א יז), "והקטיר הכהן אותם" (שם ד לה), וכדומה.

והכלל בזה שתמיד יקדים את המלה העיקרית ויאחר את הטפל, וכמו שכתבנו באילת השחר (פרק כא).


ולכן במה שכתב ג' פעמים "וכפר עליו הכהן" דריש בספרא ג' דרשות המיוחדים על מלת "עליו" שהיא עיקר וקודם במאמר. והוא:

  • ( א ) "וכפר עליו" שתהיה כפרה לשמו    (ר"ל שלא ישחט בשינוי בעלים. וכמ"ש בזבחים (דף ז.). ודריש זה מן "וכפר עליו" שגבי נשיא שלרבותא - אף על גב דנשיא שעיר, ויחיד שעירה או כשבה. וכמ"ש ב(דף ט:) חטאת חלב שנשחט על מי שמחויב חטאת עכו"ם, וכפרש"י שם. ומיושב מה שילה"ק על פי דברי התוס' (דף ז:) ד"ה מהשלמים).
  • ( ב ) "וכפר עליו" לבדו, ולא יערב דמי חטאת שנים כאחד (דמה שמובא בתוספתא (פרק ח דזבחים) חטאת יחיד שנתערבה זו בזה הוא בדיעבד).
  • ( ג ) "וכפר עליו" דגבי כשבה שמיותר מורה שהכהן יכול לכפר על עצמו; שמלת "לו", "אליו", "עליו" יבואו לפעמים לציין פעל החוזר שפועל לעצמו כמו "לך לך", "עשה לך", "והבאתי עלי קללה", "ונשא השעיר עליו". וכן "וכפר עליו" פירושו על עצמו.


ודרושים האלו נשנו שנית לקמן (פרק י מ"ח) גבי חטאת שעירה וזה לאות שמג' פעמים "וכפר עליו" דריש.

סימן רעז[עריכה]

ויקרא ד כו:
וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ט:

"וְנִסְלַח לוֹ"-- אין משיירין לו ליום הכפורים.  יכול אף על פי שישב ולא הביא?  תלמוד לומר: "לוֹ".


ונסלח לו:    מחילת העון ידובר בכמה לשונות:

כי לא ישא לפשעכם . ונקה האיש מעון . עובר על פשע . העברתי מעליך עוניך . תם עונך . נרצה עונה . עונותי מחה . יכבוש עונותינו . כבסני מעוני ומחטאתי טהרני .    וכיוצא בו.

וכל לשון יש לו סגולות פרטיות ונבדל מזולתו כמו שבארנו בכל אחד במקומו.

וגדר פעל סלח הוא שמעביר העון מן המציאות לגמרי כאילו לא היה במציאות כלל. וזה הבדלו מיתר לשונות.   למשל, כשאומר "העברתי מעליך עונך" יש להעון מציאות בפני עצמו רק שמעבירו מן האדם; "נושא עון" -- העון נמצא רק ה' נושאהו וסובלו; וכן "כובש עון".  וכשאומר "תם עונך" היה לו על כל פנים מציאות בעבר.    אבל העון שנסלח -- לא היה בעולם כלל. ועל כן לא תמצא פעל 'סליחה' רק אצל ה', לא מאדם לאדם; כי האדם הגם שעובר על פשע ונושא פשע - לא יוכל לסלוח שהוא שישוב דבר שהיה במציאות כאילו לא היה כלל.

ועל זה אמר בספרא פה ולקמן (פרק י מ"ח) (פרק כ סוף פרק) "ונסלח לו"-- שאין משיירין לו ליום הכפורים שזה גדר 'סליחה' בכל מקום. וכן אמר בספרי (שלח פסקא קיב) "ונסלח לו"-- סליחה גמורה ככל סליחות שבתורה.

וזה גם כן ההבדל בין כפרה וסליחה. ה'כפרה' מציין הכופר והמחיר שלוקח בעד החטא, או הנקיון והקנוח (כנ"ל סימן לב); אבל ה'סליחה' נקשרת עם הסולח עצמו שהוא ה' כמו שכתוב "כי עמך הסליחה".


ובכל זאת ראינו כי בכל מקום שנמצא פעל 'סלח' בנפעל עם מלת "לו"\"להם" הוא תמיד על ידי כפרה ומחיר שקדם לו; כי הסליחה בלא מחיר בא תמיד בקל, ובהכרח שמלת "לו" הנקשר עם "ונסלח" בנפעל פירושו בעבורו - שקבל פעולת הסליחה על ידי ההכנה שעשה שהביא הקרבן. וזהו שאמר יכול אף על פי שישב ולא הביא? תלמוד לומר "לו".