התורה והמצוה ויקרא כד ה-ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן רכ[עריכה]

ויקרא כד ה:
וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[א] "...סולת ואפית אותה"-- מנין אף חטין יקח? תלמוד לומר "ולקחת סולת".  יכול אף שאר מנחות נלקחות חטין? תלמוד לומר "אותה"-- זו נלקחת חטין ואין שאר מנחות נלקחות חטין.


ולקחת סולת ואפית אותה: למה לא אמר "ויקחו אליך", דהא באים משל ציבור? ועל כרחך שמה שכתוב "ולקחת" אינו על ההבאה, כי ההבאה יכול להיות חטין, רק שהוא יקח מהן את הסולת ויאפה. וז"ש מנין אף חטין יקח? ת"ל "ולקחת סולת". ובגמ' מנחות (דף עו) ת"ל ולקחת מכל מקום" ר"צ אף שהציבור לא לקחו סולת.

וכבר כללנו (ויקרא סימן ??) דכל שני פעלים הבאים זה אחרי זה שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כינוי. ואם כן מלת "אותה" מיותר. ופירושו שבא לומר שאין כן בשאר מנחות, ששם צריך שהציבור יקחו סולת, ורק בשתי הלחם [נ"ל צ"ל לחם הפנים] הותר זה מפני שצריך להביא כ"ד עשרון, והסולת מן התגר הוא ביוקר וחסה התורה על ממון של ישראל. כן פירשוהו בגמ' שם. והרמב"ם לא הביא דבר זה בהלכותיו כי היא רק עצה שלא להטריח על הציבור.

סימן רכא[עריכה]

ויקרא כד ה:
וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[ב] "שתים עשרה חלות"-- שיהיו שוות.  "שני עשרונים"-- שיהיו שוים.


שתים עשרה חלות: כבר בארנו (אחרי סימן יז) שיש הבדל בין מספר "שני" "שתי" שבא בצורת הסמיכות ובין "שנים" "שתים" בצורת הנפרד. שכל מקום שבא בצורת הסמיכות מורה על שיווי הנמנים באיכות כמו שאמרו "שני השעירים"-- שיהיו שוים. וכן "שתי צפרים" "שני כבשים". ולכן ממה שכתב "שני עשרונים" מוכיח השיווי, כי יכול לאמר "שתים עשרונים".

אמנם, מה שכתב "שתים עשרה חלות"-- שיהיו שוות אינו מוכיח מצורת המספר, כי לא מצאנו "שנים עשר" או "שתים עשרה" בנפרד. אבל היה להם היכר אחר במה שבא המספר קודם הנמנה, אז הסמיכות דוקא. ואם בא המספר אחר הנמנה, בא המספר כנשוא המאמר כמו "פרים עשרה" "אלים שנים", ובזה דינו כמספר הבא בצורת הנפרד. כי כבר בארתי (תזריע סימן יד?) שמספר הבא בצורת הסמיכות לא בא להודיע המספר כי היא מספר נודע, והבא בנפרד בא להודיע המספר, עיי"ש. ואם הדין שיכולים להיות בלתי שוים היה לו לומר "ואפית אותם חלות" רוצה לומר חלות חלות, אף בלתי שוים, וסך מספרם יהיה "שתים עשרה". וכשאמר "שתים עשרה חלות" דינו כמספר סמוך, שמורה שיווי הנמנים.

סימן רכב[עריכה]

ויקרא כד ה:
וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

"החלה האחת"-- כל לישתה ועריכתה לא יהיו אלא אחת אחת.  ומנין שאף שתי הלחם לישתן ועריכתן אחת אחת? תלמוד לומר "יהיה החלה האחת".


שני עשרונים יהיה החלה האחת: היה די לומר "יהיה החלה" ולמה הוסיף מספר "אחת"? וכבר בארתי בסדר מצורע (סימן ?) בתורה אור באורך שכל מקום שבא מספר "אחד" על שם יחיד יש בו דרוש, ודריש שכל חלה תהיה אחת בפני עצמה. כי שם "חלה" נאמר עליה גם בעודה עיסה כמו שכתוב "ראשית עריסותיכם חלה חלה תרימו" [וכמו שכתבנו בסדר צו סימן ?] ועל זה אמר שכל אחד יהיה חלה אחת בפני עצמה.

והנה מה שכתוב "יהיה" בלשון זכר היא זרות, ד"חלה" היא שם נקבה. והיה לו לומר "תהיה". ועל כרחך מרמז שלאו דוקא החלה הזאת רק כן יהיה תמיד, שבזה בא מלה זו בלשון זכר-- "ויהי השמש באה", שלחם בא גם בלשון זכר וכמ"ש התוס' במנחות ( דף צד ד"ה שתי) "ויהי כל הארץ" ורמז גם לחם הפנים יהיה כן. ומובא במנחות (דף צד).

סימן רכג[עריכה]

ויקרא כד ו:
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

ומנין שירדו לתנור שתים שתים? תלמוד לומר "ושמת אותם".  יכול אף שתי הלחם ירדו לתנור שתיהם? תלמוד לומר "אותם"[-- זו נאפית שתים שתים ושתי הלחם נאפים אחת אחת.]

"ושמת אותם"-- לטפוס.  ושלשה טופסים היו שם: נותנם לטפוס כשהם בצק, ובתנור היה להם טפוס, וכשהוא רודם נותנם לטפוס כדי שלא יתקלקל.


ושמת אותם: על סדר שעל השולחן היה לו לומר "וערכת אותם שתים מערכות", שכן אמר תמיד "וערכת את ערכו" (שמות מ ד), "ויערך עליו ערך לחם" (שם כג). וכן בארנו (צו סימן יב) שיש הבדל בין לשון "שימה" ובין לשון "נתינה", שה"שימה" מציין לשמכוין הדבר בצמצום ובאומנות כפי הראוי. ומזה הוציאו חז"ל שבא לכלול כל האומנות של לחם הפנים מעת האפיה עד העריכה והעריכה בכלל. שהיו נותנים לדפוס כמ"ש "ועשית קערותיו" שהם הדפוסים, והיה לו ג' דפוסים וכמו שמפרש במנחות (דף צד). ושם מפרש איכת עשייתם באורך. ועל זה אמר לשון "שימה" שכולל שיכוין אותם בדפוסים שלהם עד שיהיו בשולחן שתים מערכות.

וכבר בארנו (באילת השחר כלל קנא) שכל פעל הבא להשלים פעולת הפעל הראשון יבא בלא כינוי, והיה די לומר "ושמת שתים מערכות". ופירושו שיען שאמר שבעת הלישה תהיה כל חלה בפני עצמה אמר "ושמת אותם" בלשון רבים שמעת השימה בדפוס לאפות בתנור יוכלו להיות שתים שתים. והיה די לאמר "ושמתם" בכינוי, ומבואר אצלינו שמלת "אותם" בא תמיד למעט זולתם, וממעט שתי הלחם שנאפות אחת אחת, וכן פירשו בגמ' (דף צד:).

סימן רכד[עריכה]

ויקרא כד ו:
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[ג] "שתים מערכות"-- יכול שמונה וארבע? תלמוד לומר "שש המערכת".   אי "שש המערכת", יכול שש ושש ושש[עיין מלבי"ם]? תלמוד לומר "שתים עשרה".   אי "שתים עשרה", יכול ארבע וארבע וארבע? תלמוד לומר "שתים מערכות שש המערכת" -- הא עד שיאמרו שלשה כתובים ואם לאו לא שמענו.


שתים מערכות שש המערכת: בארו שהוצרך לכתוב ג' המספרים, שאם לא יבאר מספר "שש" נאמר שה"שתים מערכות" לא יהיו שוים ויכול להיות שמונה וארבע והוא הדין תשע ושלש וכיוצא. ואם לא יכתב מספר "שתים עשרה" נאמר שמה שכתב "שתים מערכות שש המערכת" היינו כאומר ושש המערכת, שיהיו שתי מערכות בפני עצמם כפי שירצה וחוץ מזה מערכה אחת של שש. (בילקוט גריס שלש שש שש ורש"י במנחות דף צח מביא גירסא שלש של שלש, והיה נכון שלש שלש שש. ובגמ' גריס שלש של שש שש והכל הולך למקום אחד) שהייתי טועה שהם שלש מערכות ממה שכתוב שנית "שש המערכת".

ובמה שאמר אי שתים עשרה יכול ארבע וארבע וארבע אמר בגמרא אילו נאמר "שתים עשרה חלות ומערכות", ולא נאמר שתים ושש שאז היינו טועים שיעשה שלש של ד' ד'. וכן אם יאמר מערכת ושש המערכת נאמר שיעשה שתים של שלש ואחד של שש. לכן אמר דוקא "שתי מערכות", ולא יותר.

סימן רכה[עריכה]

ויקרא כד ו:
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[ד] "על השלחן הטהור"-- על טהרו של שולחן, שלא יהיו הסניפים מגביהים את הלחם מעל גבי השולחן.  מכאן אמרו ארבעה סניפים של זהב היו שם מפוצלים מראשיהם, שהיו סומכים בהם (ס"א שיהו סמוכים בהם) שנים לסדר זה ושנים לסדר זה. ועשרים ושמונה קנים בחצי קנה חלול -- י"ד לסדר זה וי"ד לסדר זה.


על השולחן הטהור: כבר פירשתי (בסימן ?) שאמר שיהיה השולחן טהור (וקמ"ל דמקבל טומאה כמ"ש בחגיגה כו ובמנחות שף כט ודף צו:). ומבואר שהלחם מונח על השולחן, דאי לאו כן אינו מקבל טומאה מן השולחן כיון שמונח על הקנים. וזה שאמר על טהרו של שולחן.

והנה בפ' תרומה כתיב "וקשותיו ומנקיותיו אשר יוסך בהן" ופירשו במנחות (דף צז) קשותיו אלו סניפים ומנקיותיו אלו קנים שמסככים בהם את הלחם. [וצריך עיון דבמעשה פ' תצוה כתוב "ואת מנקיותיו ואת הקשוות אשר יסך בהן" וכן כתוב "וקשות הנסך" ורש"י בפירוש החומש כתב דנחלקו בו רבותינו ועיין ברא"ם].

ועל כן אמרו ד' סניפים (כמו יתדות זהב עומדים בארץ וגבוהים למעלה מן השולחן הרבה והיה בהם כ"ח פצולים כמנין הקנים) וכ"ח קנים, י"ד לכל סדר. לארבעה חלות, לכל אחד שלשה קנים, ולעליונה די בשנים לפי שאין עליה משוי, והתחתונה אינו צריך כל עיקר לפי שמונח על טהרו של שולחן (מנחות צז).

סימן רכו[עריכה]

ויקרא כד ז:
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[ה] "ונתת על המערכת"-- יכול מערכה אחת?   הריני דן: נאמר כאן "מערכת" ונאמר להלן "מערכת". מה "מערכת" האמור להלן תופס שתים מערכות, אף "מערכת" האמור כאן-- תופס שתים מערכות.


ונתת על המערכת: פירושו על כל מערכת יתן לבונה כמו מה שאמר "שש המערכת" שפירושו כל מערכה ומערכה. וזה שאמר נאמר כאן "מערכת"....  ובקרבן אהרן פירש מה שכתוב בפ' פקודי "ויערך עליו ערך לחם" שקראו בשם יחיד ופירושו עריכת לחם והיה באמת שתי מערכות.

סימן רכז[עריכה]

ויקרא כד ז:
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[ו] "לבונה זכה"-- שתהיה ברורה.


לבונה זכה: ברור מכל פסולת. וכן "שמן זית זך" הנקי משמרים. וכן "זכו נזיריה משלג", השלג זך מכל תערובות.

סימן רכח[עריכה]

ויקרא כד ז:
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

"והיתה ללחם"-- חובה ללחם.
"והיתה ללחם"-- מלמד שהיתה מעכבת ומפגלת ופוסלת את הלחם.
"והיתה ללחם"-- אינה על גבי לחם אלא נותנה לשני בזיכים שיש להם שוליים ונותנם על גבי השולחן כדי שלא יבצעו את הלחם.

[ז] "לאזכרה" -- ר' שמעון אומר נאמר כאן "אזכרה" ונאמר להלן (ויקרא ה, יב) "אזכרה". מה "אזכרה" אמורה להלן-- מלא הקומץ, אף כאן-- מלא הקומץ. מלמד שהיא טעונה שני קמצים, מלא הקומץ לסדר הזה ומלא הקומץ לסדר הזה.


והיתה ללחם לאזכרה: היה די לומר "לבונה זכה לאזכרה", רק שמלמד שהלבונה שייכת אל הלחם ואינה קרבן בפני עצמה.

ובמה שכתב "והיתה" מבואר שהיא לעכובא ומזה נדע שמעכבת (כמ"ש במנחות דף כז) ושמפגלת ופוסלת אם חשב להקטירה חוץ לזמנה או חוץ למקומה, כמ"ש במנחות (דף ??).

וסתמא זו כרבי דסבירא ליה במנחות (דף סב) לגבי כבשים ו(דף צח) לגבי לבונה דפירוש "על" בסמוך כמו "וסכות על הארון את הכפורת". ומביא סמך לדבריו ממה שכתוב "והיתה ללחם" ולא אמר "והיתה על הלחם" וטעם מסברה כדי שלא ישברו את הלחם. וסתמא זו דלא כר' יהודה דסבירא ליה דאמת כלים בת חמשה ואם כן היה רוחבו של לחם הפנים ממלא כל השולחן ולא היה מקום להניח שם שני בזיכי לבונה כמו שנראה במשנה (דף צו), עיי"ש.  וממה שמביא טעם וסברה לדבריו יש ראיה למה שכתבו התוס' בסוטה (דף לז) דגם לרבי יש לפרש "על" ממש רק היכא שיש טעם וסברה אמר ד"על" בסמוך, עיי"ש. ועי' תוספות פסחים (דף סג: ד"ה לא). ועיין עוד בזה בירושלמי (פרק ז דפסחים הלכה א).

ומ"ש במשנה ו ר' שמעון אומר נאמר כאן אזכרה וכולי כבר מובא בספרא ויקרא דבורא דנדבה (פרשה ט) ופרשתיו בטוב טעם (שם סימן קט), דרשהו משם.

סימן רכט[עריכה]

ויקרא כד ז-ח:
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[ח] "ביום השבת ביום השבת"-- עורך חדשה ובשבת יקטיר ישנה.


ביום השבת ביום השבת: לפי הפשט פירושו בכל שבת כמו "בבקר בבקר". אמנם כבר התבאר בפר' צו (סימן מ) שכל מקום שכתוב "בבקר בבקר" "ביום ביום" דרשוהו חז"ל, עיי"ש הטעם. ודריש דחד אתי שיוקטרו הבזיכין בשבת, ורוצה לומר, והיתה ללחם לאזכרה אשה לה' ביום השבת, וחד -- ביום השבת יערכנו.

סימן רל[עריכה]

ויקרא כד ח:
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

"יערכנו"-- אין עורך עמו קנים בשבת אלא נכנס מערב שבת ושומטם ונותנם לארכו של שולחן  --כל הכלים שהיו במקדש אורכן לאורכו של הבית חוץ מן הארון--  [ט] ואחר שבת היה נכנס וסודר שלשה תחת כל אחד ואחד ושנים תחת העליונה לפי שאין עליה משאוי.


יערכנו: כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן רפט) שיש הבדל בין הכינוי "יפקדו" "יפקדהו" ובין הכינוי "יפקדנו". שכינוי "-נו" פורט הדבר יותר -- רק אותו לבדו. וכן דייק ממה שכתוב "יערכנו" ולא "יערכו" שרוצה לומר יערוך אותו לבדו. ולמה שכתבו התוס' במנחות (דף צז ד"ה לא) ובשבת (דף קכג:) שהוא רק שבות, דרוש זה אסמכתא.

ומה שאמר כל הכלים שהיו שם וכולי אזיל לשיטתו דסבירא ליה גם בנרות, דמזרח ומערב מונחים, כמו שכתבנו למעלה (סימן ריב). ועיין במנחות (דף צח).

ומ"ש ואחר השבת היה נכנס כן הוא במנחות (דף צז).

סימן רלא[עריכה]

ויקרא כד ח:
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

"מאת בני ישראל"-- מרצון בני ישראל.

"ברית עולם"-- ממי שהברית שלו.


מאת בני ישראל: כבר בארתי זה בפר' צו (סימן קנז).

ומה שכתב "ברית עולם", לא נמצא זה אצל שום קרבן רק בלחם הפנים שהיה ענינו להמשיך שפע המזון על כל העולם ולחבר תרין עלמין על ידי הורדת השפע כנודע בדברי חכמי האמת, ואין כאן מקום להאריך.

סימן רלב[עריכה]

ויקרא כד ט:
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[י] "והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדוש"-- מלמד שאכילתה במקום קדוש. אין לי אלא אכילתה במקום קדוש. מנין אף לישתה ועריכתה במקום קדוש? תלמוד לומר "והיתה".   [מנין שאף שתי הלחם] לישתן ועריכתן במקום קדוש? תלמוד לומר "כי קדש קדשים".

ר' יהודה אומר כל מעשיהם בפנים.  ר' שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פגי.


והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש: מה שכתב "ואכלוהו" מוסב על הלחם שבא פה בלשון זכר כמו שכתוב "ביום השבת יערכנו", ד"לחם" בא פעמים בלשון זכר כמו שאמרו בתוס' והתוספות יום טוב (ריש פרק שתי הלחם). ומ"ש "והיתה", בלשון נקבה, פרש"י והיתה המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה היא בכלל מנחה. אך לְמה רמז לשם "מנחה" ומה מלמדנו?   אמר בספרא שבא ללמד שדינה כיתר מנחות שאפייתן ולישתן ועריכתן במקום קדוש, וכמ"ש התוס' במנחות (דף צה:), וזה דעת ר' יהודה שכל מעשיהם בפנים כיתר מנחות.

[בגירסת הספרים יכול אף שתי הלחם, ונתקשה הקרבן אהרן שהוא נגד המשנה שלכולי עלמא לחם הפנים ושתי הלחם שוים בדין זה, וחדש גירסא שאין לה פנים כלל למעיין. ולפי דעתי צריך לומר מנין שאף שתי הלחם וכולי ודייק ממה שכתוב "כי קדש קדשים" שבכל מקום שאמר טעם זה בא ללמד דין כולל לכל מקום כמו שבארנו כמה פעמים. ומלמד שהוא הדין לשתי הלחם שהם גם כן קדש קדשים שדינם כמוהם.]

ור' שמעון סבירא ליה דגם אפייתן בחוץ, וצריך עיון דבגמ' שם בקש במאי פליגי, ולא הביא דרשה דברייתא זו.

סימן רלג[עריכה]

ויקרא כד ט:
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

[יא] "הוּא"-- שאם נפרסה אחת מהם כולם פסולות.


קדש קדשים הוא: הנה התבאר באילת השחר (כלל קלה) שכל מקום שאומר "מנחה היא" "חטאת היא" "קדש היא", מלת "היא" מיותר ונדרש תמיד. ופירשו חז"ל שתפס מלת "הוא" על כלל הלחם לדייק כל הלחם בלשון יחיד, כאילו כולו לחם אחד, ואחד מעכב את חבירו. שאם נפרסה אחת מהם כולם פסולות. וגם שפתח "והיתה" בלשון נקבה על המנחה (כנ"ל סימן הקודם) ודין המנחה בפתיתה, והוה אמינא שגם לחם הפנים כשר אם נפרס. לכן אמר "הוא" בלשון זכר על הלחם, שמתנאו שיהיה שלם, שזה ההבדל בין "פת" ובין "לחם" כמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן קכד).

סימן רלד[עריכה]

ויקרא כד ט:
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יח:

"לו"-- יכול לו לבדו? תלמוד לומר "ולבניו".  אי "ולבניו", יכול לבניו ולא לו? תלמוד לומר "לאהרן". הא כיצד?    לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת. מה אהרן כהן גדול אוכל שלא במחלוקת אף בניו כהנים גדולים-- אוכלים שלא במחלוקת.

"מאשי ה' "-- אין להם אלא לאחר מתנת האישים.

"חק עולם"-- לבית עולמים.


הוא לו: מהראוי שיאמר "הוא להם", רוצה לומר לאהרן ולבניו, כמו שכתב "ואכלוהו" בלשון רבים. ומלת "לו" מורה לאהרן לבדו וזה אי אפשר דהא כבר אמר "לבניו". וזה שאמר יכול לו לבדו ת"ל לבניו. וכן אין לומר שבא מלת "לו" בל נטעה שהיא לבניו לבד, דהא כבר אמר "לאהרן", וזה שאמר או לבניו וכולי ת"ל לאהרן.  הא כיצד?, רוצה לומר אם כן למה אמר "הוא לו"? פירשוהו שמלמד שהוא לו לבדו לענין שיקח כל מה שירצה בלא חלוקה, והוא לו ולבניו לענין שיקחו בחלוקה. וכללא היא שכל מקום שאמר "לאהרן ולבניו" פירושו הכהן הגדול שעומד במקום אהרן והכהן הדיוט, כמו שפירשנו בפ' צו (סימן צט). וזה שאמר מה אהרן כהן גדול וכולי. ועיין באילת השחר (פל"ב).

ומ"ש "מאישי ה'" וכולי התבאר בפ' צו (סימן לז).

ומ"ש "חק עולם"-- לבית עולמים רוצה לומר ולא בבמה.