מלבי"ם על ישעיהו נח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · נח · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרא", צוה אליו.

  • א) "שיקרא בגרון" בקול גדול.
  • ב) "אל תחשך" מלקרוא שתהיה הקריאה הזאת מתמדת.
  • ג) "כשופר", שהקול הולך וחזק תמיד כן "הרם קולך" (גם השופר אינו רק נשיבת קול התוקע בו כן הנביא ה' דובר בו, גם השופר משמיע קול שבר, מעורר חרדה, מזכיר על התשובה).

"והגד לעמי פשעם" הם המרדים שמרדו מצד שהם עמי שהם עבירות שבין אדם למקום.

"ולבית יעקב חטאתם" הם החטאים שחטאו מצד שהם בית יעקב שהם עבירות שבין אדם לחברו:


ביאור המילות

"פשעם, חטאתם". בארתי הבדלם (א' כח. מג כה כז. מד כב). ובית יעקב מדרגה קטנה מן עמי כנ"ל (ט' ז'):

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואותי", זה טעם מה שצוה לו להרים ולהתמיד קריאתו, כי הם אין מכירים חטאם כלל, כי נגד המצות שבין אדם למקום "אותי יום יום ידרשון", חושבים שיוצאים י"ח במה שדורשים אותי וחוקרים אחר המצות האלה הגם שאין עושים אותם. ונגד המצות שבין אדם לחבירו, ששרשם הוא והלכת בדרכיו, שילך בדרכי ה' ומדותיו, להיות רחום וחנון גומל חסד כמהו, הנה הם "דעת דרכי יחפצון" די להם במה שחפצים לדעת הדרכים האלה הגם שאין דורכים בהם, "כגוי אשר צדקה עשה" שהוא המצות שבין אדם למקום, "ומשפט אלהיו לא עזב", שהוא המצות שבין אדם לחבירו, "כן ישאלוני משפטי צדק", בין אדם לחבירו, "וקרבת אלהים יחפצון" בין אדם למקום, כאילו עשו צדקה ומשפט, ולא עברו עליהם כלל (ר"ל כי המשפט הוא מה שעושים לפי הדין הכללי, והצדק הוא מה שעושים לפנים משורת הדין, ומי שעושה משפט ואינו בוגד נגד הדין עצמו, יוכל לחקור אח"כ ולשאול על משפט צדק שהוא איך יעשה לפנים משורת הדין, אבל מי שעזב את המשפט עצמו גוזל וגונב וכדומה, איך ישאל על הצדק), והם כגוי אשר "משפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק" וכן הצדקה הוא קיום המצות שבין אדם למקום, כמו ציצית תפילין וכדומה, וקרבת אלהים היא מדרגה יותר גדולה שרוצה להיות כצדיקים הקרובים אל האלהים תמיד על ידי קדושתם ופרישתם והנה מי שעשה צדקה והוא שקיים כל המצות שבין אדם למקום אשר הוא חייב בהם, יוכל לחפוץ מדרגה זו שהיא קרבת אלהים, אבל מי שלא עשה צדקה שהם המצות המחויבות, איך יבקש פרישות וחסידות וקדושה שהיא קירבת אלהים. והם "כגוי אשר צדקה עשה קרבת אלהים יחפצון":


ביאור המילות

"צדקה, ומשפט". עיין הבדלם (למעלה א' כז) משפט נגד חברו וצדקה נגד המקום, הצדקה בקום ועשה, והמשפט בשב ואל תעשה עול, לכן אמר צדקה עשה, ומשפט אלהיו לא עזב, וכן למעלה (נו א') שמרו משפט ועשו צדקה: משפט צדק, גדול מן משפט סתמי, משפט הנעשה עפ"י הצדק שלא תשקיף על החקים הכוללים רק על התחלפות הענין כפי המקום והזמן והנושאים, לפי הצדק בעצמו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה", והם עוד באים להתוכח מדוע לא יענה ה' תפלתם, הם אומרים "למה צמנו ולא ראית" (הצום הוא האסיפה שיתאספו הצבור לעיין על הכלל והפרט, לתקן כל עוות ולהסיר כל מכשלה ומי שהיה יודע מאיזה עון היה מודיע אז והיו משתדלים לתקנו, והעינוי הוא מה שהיו מענים נפשם ביום ההוא מאכילה ושתיה לתקן העבר, הצום היה תיקון שלא יחטאו בעתיד, והעינוי היה תיקון חטא העבר וע"כ אמר על הצום "ראית" ועל העינוי "תדע", כי זה הנראה לעינים וזה הנודע ללבב). משיב להם ה' "הן ביום צמכם תמצאו חפץ", ר"ל הצום והעינוי הנעשה בו צריך להיות באמת ובכל לבב, וצריך שיגעול ביום ההוא כל עניניו הבשריים מבלי יחפוץ בהם כלל, לא כן אתם, הלא אתם חפצים חפציכם גם ביום הצום, לבכם חפץ ביום ההוא כל התאות שחפץ ביום אתמול, "וכל עצביכם תנגושו" העצב שיש לכם ביום ההוא במה שאתם פורשים מחפצי עולם ותענוגיו, תנגשו אותם בלחץ ונגישה ובהכרח, לא ברצון טוב ונפש חפצה, והצום הוא כמשא כבד עליכם מצפים עת עברו שתוכלו לשוב אל חפציכם:


ביאור המילות

"צמנו". הצום הוא הקשר להשקיף על מעשה הכלל או היחיד ויען שדרך להתענות בו ביום נכלל מושג העינוי עם מושג הצום, אבל כשבאו שניהם כמו פה יכוין בצום אסיפת העם לבד, ושרשו משתתף עם צמה מנל"ה כדרך נע"ו ול"ה שהם אחים וריעים, מבעד לצמתך, יחזיק עליו צמים:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן לריב ומצה תצומו", האסיפה שתתקבצו לשם ה' היא עליכם כנגישה ועול, אבל אם תצומו ותתאספו לריב ולמצה, או בעת שתתאספו להכות באגרוף רשע, הצום והאסיפה הזה תעשו בלב שלם ובנפש חפצה, ושיעור הכתוב "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם, כיום אשר לריב ולמצה תצומו", הצום שתצומו להשמיע במרום קולכם לתפלה אל ה' האסיפה הזאת לא תדמה כהאסיפה אשר לריב ולמצה תצומו כי האסיפה אשר תצומו ותתחברו לריב ולמצה תהיה בחפץ לב והצום להשמיע במרום קולכם הוא עליכם כנגישה:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכזה", מוסיף לאמר וגם אם הייתם מענים בו את נפשכם באמת, וכי זה יהיה צום הנבחר לה' מה שהאדם מענה את נפשו, וכי העינוי נפש זאת יבקש ה', או גם אם יכוף ראשו כאגמון ויציע שק ואפר, הלזה תקרא צום ויום רצון לה', כאילו זה כל עיקר הצום, וזה ירצה ה' העינוי והשק והאפר, הלא המעשים החיצונים האלה באו רק לעורר הלבבות, והם רק קליפות אל התוכיות שהם הכונות שהם רוחות ונפשות אל המעשים האלה, וזולתם הם פגרים מתים:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע", רשע הנטמן ונסתר בחורים ומקום סתר תפתח את חוריו להוציאו החוצה, ר"ל עקר הצום הוא שבעת האסיפה יגלו הרשע של היחידים הנטמן בחורים, כי ביום הצום מי שידע דבר רשע הנעשה בסתר יגיד, וגם "התר אגדות מוטה" המוטה הוא קטן מרשע, נטיה קצת מדרך הישר והוא אינו בחרצב וכיסוי, רק אם הוא באגודה, אם רבים התאגדו והתקשרו לעשות את המוטה הזה בפרהסיא, הגם שעם היחיד אין אתה צריך לדקדק על דבר קטן, לא כן אחר שהוא חטאת הקהל, תתיר האגודה הזאת ותסתר הקבוץ, ומבאר נגד פתח חרצובות רשע תפס משל "ושלח רצוצים חפשים", כי בהתגלות להם מי שהוא עשוק ורצוץ ישלחוהו חפשי, ונגד התר אגודות מוטה, אומר "וכל מוטה תנתקו":


ביאור המילות

"חרצבות". רעהו בתהלות (ע"ג) שרשו לדעתי חור צב, חורים מכוסים, מענין בצבים ובכרכרות, עגלות צב, ועז"א פתח לפתוח הטמון והנסתר והמכוסה בחור:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלוא", אחר שבאר תנאי הצום הלא זה צום אבחרהו, מבאר תנאי העינוי, דע כי לא בעינוי נפש חפץ ה', לא במה שאתה לא תאכל, רק במה שתתן לרעב לאכול, ומבאר במעלת הצדקה שני ענינים ומדרגות זה למעלה מזה,

  • א) שתתן להעני מחסורו בלחם וכסות ובית דירה,
  • ב) נגד לחם אומר "פרס לרעב לחמך" (אף שיש לך לחם שלם תפרוס חציו לעני, ושתתן לו מן הלחם שלך הנקי) ונגד הדירה אומר ועניים מרודים תביא בית, ונגד הכסות מבשרך אל תתעלם לא יהיה זה דומה אצלך כאילו אתה גוזל את בשרך על בשר חוצה לך רק כאילו נתתו על בשרך, כי כל בני אדם הם בשר אחד:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אז יבקע כשחר אורך", היא ההצלחה הנפשיית והאושר שלך, יבקע מעט מעט כשחר (וזה מדרגה קטנה נגד מה שיבאר בפסוק יו"ד, שנותן מגרעת בהצלחה זו בג' ענינים.

  • א) שיבקע מעט מעט כי הישועה הנפשיית תבא לו בהדרגה לא בפעם אחד.
  • ב) כמו שהשחר לא יבא רק בסוף הלילה כן לא תגיע ישועתו רק בזמנה בהתם החשך.
  • ג) שתהיה טבעיית כשחר שהוא טבעיי) "וארכתך מהרה תצמח" היא ארוכת הגוף וישועתו (וגם בזה אמר תצמח שתצמח לאט בהדרגה ובדרך הטבע) "והלך לפניך צדקך" מצייר כאילו צדקו ילך לפניו להכריז מעשיו וצדקותיו "וכבוד ה'" שהוא השכר "יאספנו" וילונו לאחוריו, כמי שהמספר זכיותיו הולך לפניו ונושא השכר והגמול והכבוד לאחריו:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אז תקרא", שלא בעת צרה "וה' יענה" וימלא משאלותיך אבל אם "תשוע" בעת צרה אז לא לבד שיענה כי גם "יאמר הנני" מוכן להושיעך מכבר גם טרם שקראת.

"אם תסיר" אומר כל השכר הזה תשיג רק ע"י סור מרע לבד וע"י שתמנע מלחטא בג' ענינים, שהם מחשבה דבור מעשה, נגד המחשבה אמר אם "תסיר מתוכך מוטה" היינו מתוך לבבך ומצפונך תסיר כל נטיה אשר במצפוניך, נגד המעשה אמר "שתסיר שלח אצבע" שאף אצבע הקל לא תשלח לרע וכ"ש כל היד, ונגד הדבור אמר אם "תסיר דבר און" מלדבר און בפה:


ביאור המילות

"תקרא, תשוע". המשוע צועק לישועה מן הצרה בכל מקום:

"שלח מקור", ותסיר נמשך לשתים אם תסיר שליחות אצבע, אם תסיר דבר און:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותפק", כל ההצלחה שהזכיר עד הנה יהיה בעבור מה שיסור מרע, כמ"ש פתח חרצובות רשע וכן הצדקה שחשב שיתן לעני לחם כסות דירה הוא רק מצד שלא יתאכזר, כי המניעה הוא עבירה ונענש ע"ז. עתה אומר אבל אם מלבד המניעה מרע, תוסיף עוד לעשות טוב מאהבת הטוב בעצמו ומאהבת ה' עד "שתפק לרעב נפשך", שחוץ מה שתתן לו מה שאתה מחויב עפ"י התורה תוציא לו גם את נפשך שתתן לו בלב שלם ונפש שמחה בשמחת המצוה בעצמך, ולא תתן לו לחמך לבד כמ"ש הלוא פרוס לרעב לחמך, כי תתן לו גם את נפשך, וגם "נפש נענה תשביע" מלבד שתשביע גופו במאכל תשביע גם נפשו ברוח נדיבה ובדברי נחומים, אז שכרך גדול יותר מאד מהקודם, שנגד מ"ש תחלה אז יבקע כשחר אורך אמר "וזרח בחשך אורך" שיזרח פתאום בפעם אחד, ולא בהגיע תור האור כשחר הבא בסוף הלילה רק גם בחשך יזרח לך אור, ומוסיף שגם "אפלתך יזרח כצהרים", כי האפל הוא יותר מן החשך, ומ"מ יאיר באור גדול כאור צהרים, עד שזריחת אורך לא יהיה טבעי רק השגחיי נסיי פלאיי, והנמשל שלא לבד שההצלחה הנפשיית תבקע בזמנה שהוא בסוף הלילה האפלה ככלות החיים האפלים הגשמיים עת יאיר שחר הנפשות אחר המות, כי גם בחייך יזרח לך אור גדול וישועה נפשיית ותשיג נעימות נצח גם בעולם הזה, ע"ד עולמך תראה בחייך:


ביאור המילות

"ותפק". מבואר בראשית ההשקפה כי זה מגביל נגד פסוקי ז' ח' ט', פרוס לרעב לחמך, אם תפק לרעב נפשך, יבקע כשחר אורך וזרח בחשך אורך. וידוע שהאופל יותר מחשך כמ"ש למעלה (ח' כב) ובכ"מ. וחז"ל אמרו הנותן פרוטה לעני וכו' והמפייסו וכו' מבואר שכונו לדברים אלה. והמעיין יבין דברי האגדה הזאת היטב עפ"י דברינו ואכ"מ:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונחך", ונגד שאמר אז תקרא וה' יענה, אומר כי עתה לא תצטרך לקריאה כלל כי ה' ינחה אותך תמיד בלי הפסק רגע, "והשביע" האושר הנפשי יהיה גדול מאד כי ישביע נפשך בצחצחות האור הצח ומצוחצח ומדרגה היותר גדולה, ונגד שלמות הראשון שהוא שלמות הגוף אומר "ועצמתיך יחליץ" ויזיין בשיקוי וכח עד כי תהיה כגן רוה אשר הליחות השרשי ממלא את כל הצומח בו, כן עצמותיך מלאו עלומים, וההצלחה הנפשיית תדמה כמוצא מים אשר ממנו ישאבו מים בששון כן תפיץ חכמתך לרבים:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובנו", אתה תתקן חרבות אשר מעולם, אמונות ודעות ומעשים נפסדים ורעים, וגם "מוסדי דור ודור תקומם", שממך ייסדו יסודות קבועים בכל דור בדת ובאמונה ובהנהגה, "וקרא לך" נגד "ובנו חרבות עולם" אומר "כי תקרא גודר פרץ", ונגד "מוסדי דור ודור תקומם" אומר כי תקרא "משובב נתיבות לשבת" שיהיה ישוב ע"י נתיבותיך המורים ארחות חיים:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם תשיב", בשבת יש שני צווים.

  • א) השביתה ממלאכה.
  • ב) העונג, אומר אם תעשה שני אלה לא בעבור הנאת גופך (כי המנוחה והעונג ירצהו הגוף ג"כ), רק בעבור מצות ה' לבד, על השביתה אמר "אם תשיב משבת רגלך", אם השבה זו שתשיב רגליך ממלאכה יהיה מסבת השבת לא מחפץ לבך והנאתך. והנה במצות השבת יש שני ענינים.
  • א) השביתה שהוא מצוה.
  • ב) קדושת היום שקדשו ה' שיפנה בו מכל הבלי העולם, על הא' אומר אם תשיב משבת רגליך מסבת השבת, על הב' אם תשיב "מעשות חפצך" ביום ההוא יען שהוא יום קדשי, שמיוחד לקדושה ועבודת ה' ולא תעשה ביום הזה חפציך רק חפצים קדושים חפצי ה'. ונגד העונג אומר, "וקראת לשבת עונג".
  • א) שיהיה העונג מסבת השבת יען שהוא יום שבת.
  • ב) "לקדוש ה' מכבד", הכבוד יהיה בעבור הקדושה שקדש ה' יום הזה לקדושתו, וע"י שתשמור אותו לשם ה' יהיה הכיבוד גדול "מעשות דרכך" שבענין המלאכה תזהר אף מהכין הדרך על יום מחר, ובענין העונג "ממצוא חפצך", לא יהיה עונג הגוף רק נפשי, וגם תזהר בו אף מלדבר דבר של חול, רק תעסוק בו בעבודת ה':


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אז תתענג על ה'" - יהיה העונג שתמצא - בעבור ה', עונג רוחני נפשיי אלהיי, עד ש"תרכב על במתי ארץ" ותתעלה מכל ענינים החומרים, ו"תאכל נחלת יעקב", שהבטיחו ה' במראה הסולם על שתהיה הארץ נכנעת לרגליו ורגל זרעו, כמו שבארתי שם: