מלבי"ם על ישעיהו מ

פסוק א

"נחמו נחמו", אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ"פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע לכן אמר נחמה כפולה:

פסוק ב

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"כי מלאה צבאה", ר"ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן. או יגאלו קודם הזמן, "ע"י כי נרצה עונה", אם ירצו עונם ע"י תשובה וזכות, או ע"י "כי לקחה מיד ה' כפלים", שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת "כל חטאתיה" כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי, וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד"ו שנה, (ודלתות הכתוב מגבילים "דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה", כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א"צ לקראו אח"כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו, אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ"כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, ועז"א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה. אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א"צ לדבר על לבו תנחומים, אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז"א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו'):

ביאור המילות

"מלאה צבאה". נתמלא זמנה, כמו מלא שבוע זאת, וגדר צבא זמן מוגבל וקבוע:

"כי נרצה". כמו ונרצה לו לכפר עליו:

"כפלים". יש הבדל בין כפלים ובין פי שנים. פי שנים נתרבה הכמות משנה. אבל כפלים יתקפל הכמות בחציו על חציו, מענין וכפלת את היריעה, ונקפל בלשון המשנה, ופה ר"ל שנתקפל אורך הזמן על חציו, וסבלו שיעור היסורים הקצובים במדת הזמן בחציו, וע"י נתקפל ונכפל גם ענשם, עד שהיה מדתו בערך כל חטאתיה, וב' בכל, ב' הערך, כב' בכסף מלא יתננה לי, ועמ"ש (בפי' איוב יא ו'):

פסוק ג

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"קול קורא". מצייר ששומע קול הקורא, כי הנביא יראה הדבר כאילו כבר בא, וצייר לעומתו איך בעת שנשתק הקורא רגע, שמע קול אומר קרא (פסוק וי"ו), כמזרזו לבל ידום רגע, כמו שיבואר שם.

"במדבר", המון הנפלאות אשר נעשו לאבותינו בימי צאתם מארץ מצרים במדבר בישימון, ישוטטו עתה לפני הנביא ברוח קדשו, חוזה ברוחו כי הדרך אשר סלל ה' אז, שהוא הדרך הנסיי וההשגחיי, הכינו וגם שמרו לבני בניהם לעבור עליו שנית בעת הישועה האחרונה, כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אבל עוד יוסיף ה' לגלות את ידו החזקה ג"כ במסלה חדשה אשר לא דרך בה מעולם, והוא שינוסס נסים ויפליא פלאות אשר לא נבראו מימי קדם. והנה יש הבדל בין מדבר ובין ערבה, שכמו שבארץ מושב נמצאו מקומות של גנות ופרדסים, כן במדבר נמצא מקום ערבה ושוחה והם מקומות שגדלים בהם קוצים ודרדרים ומקום זה נקרא ערבה. ויש הבדל בין "פנו דרך" ובין "ישרו מסלה", כי פנו דרך הוא דרך הנמצא מכבר ומפנה מתוכו אבני מכשול, אבל ישרו מסלה הוא שמסולל ומגביה מסלה חדשה לא נמצאה מאז. ויש הבדל בין "ה'" ובין "אלהינו", כמו שבארתי בכ"מ כי שם ה' יקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו ושם אלהינו הכינוי נו מורה על הדיבוק שיש לו עם ישראל וההשגחה הפרטית שמיחד עליהם להפליא פלאות ולעשות נוראות, עז"א, הנה "במדבר" ששם הלכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ושם נמצא כבר דרך ה' שדרך בה בנסים הקודמים, פנו את הדרך הזה מאבני מכשול, כי עתה יתחדש הדרך הזה והנסים האלה יתגלו שנית, אמנם בערבה שהוא פראי יותר מן המדבר, ושם לא הלכו בני ישראל, ושם צריך מסלה ע"י הרמה, כי א"א לעשות שם דרך פשוט מפני הקוצים, שם יעשו מסלה חדשה אשר לא היתה מעולם, ומסלה זאת תהיה לאלהינו המיוחד אלינו באהבתו הנפלאה לנו, והוא כי יוסיף נסים ואותות ומופתים לא נתגלו מעולם:

ביאור המילות

"במדבר, בערבה". בארתי הבדלם (למעלה) לה, א':

"ודרך ומסלה" (שם ח'). ובין ה' ובין אלהינו הבדלתי למעלה (א' ד') ובכל הספר:

פסוק ד

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"כל גיא", מצייר איך שדרך הנזכר שבו ישובו בני הגולה יהיה דרך ישר לא יעכבם גיא ורכסים, אמנם יאמר כי לא יהיה אז כמנהג העולם שבעת שרוצים לישר הדרך ונמצא הר וגבע וגיא ועמק לפניו, שאז נושאים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה, באופן שלפי הטבע מוכרח שתחלה הר וגבע יושפלו ועי"ז הגיא ינשא, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ותחלה "כל גיא ינשא" מעצמו ואח"כ "הר וגבעה ישפלו. והיה העקב", הנה המנהג ברצותם לישר את העקוב, שהוא הדרך ההולך בעקמימות מפני שנמצא שם רכסים גבעות רבות קטנות שצריך לסבבם, הלא תחלה ישימו הרכסים לבקעה, ואז יהיה העקוב למישור מעצמו, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, "ויהיה" תחלה "העקוב למישור" בטרם יסתלקו הרכסים ואח"כ "יהיו הרכסים לבקעה":

ביאור המילות

"העקב". בודד, והוא מענין מארב ואת עקבו מים לעיר. וגדרו הדרך הסבובי שיסבב את חברו בעצה או בפועל ע"י ערמה, וע"כ נקרא המקום שיש בו רכסים, שהם הרים גבנונים מדובקים זל"ז (מענין וירכסו את החשן) עד שצריך לסבב להקיף הדרך, מקום עקוב:

פסוק ה

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"ונגלה" מבאר כי ההופעה האלהית תתעלה לעתיד בששה מעלות על זמן העבר.

א) כי עד עתה ההשגה האלהית היתה מעוטפת בכמה לבושים ומסכים ומחיצות ענן וערפל, אבל לעתיד "ונגלה" יהיה הכבוד מגולה ונראה באספקלריא המאירה.
ב) עד עתה לא השיגו רק כבוד אלהים, שהוא ההנהגה שבו מנהיג ומסדר ומשגיח שהיא מיוחסת לשם אלהים או שדי או צבאות. לא כבוד ה' שהוא שם העצם המורה על כבודו מצד עצמו ומהותו כמ"ש וארא אל האבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל אז יתראה "כבוד ה'" וידעוהו.
ג) עד עתה לא ראו, רק השיגו וידעו, לא ראו כבוד ה' בהשגת העין החושיי, אבל עתה עין בעין "יראו".
ד) עד עתה גם הרואים והצופים במחזות אלהים, לא ראו בעין בשר רק בעין הנפש בעין הנבואיי, אבל עתה "יראו כל בשר" גם הבשר בעינו יראה המראה הנוראה מכבוד ה' והתגלות אלהותו.
ה) עד עתה היו הרואים והמשיגים מכבוד ה' מועטים, יחידים השרידים אשר ה' קורא, ובני עליה מועטים, אבל אז יראו "כל בשר" כי מלאה הארץ דעה את ה'.
ו) עד עתה לא ראו כולם במדרגה אחת, כמ"ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו, שמדרגת משה היתה הגשה ומדרגת הזקנים עליה ומדרגת העם פחותה גם מזה כמ"ש שם, אבל עתה יראו כל בשר יחדו במדרגה אחת בשוה.

"כי פי ה' דבר" והבטיח זאת:

ביאור המילות

"יחדו". מובדל מן יחד, כי יחדו מורה גם שיווי המתיחדים בענין שהתיחדו בו, כמ"ש בכ"מ:

פסוק ו

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"קול אמר קרא", צייר כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג' נשתק והפסיק מלקרות, ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד למה דממת? "ואמר מה אקרא", הקול קורא הראשון אמר אל השני למה אקרא עוד שנית הלא כל הבשר חציר? וכוונת מליצתו, כאילו קול קרא במדבר פנו דרך ה', כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז והדור ההוא מתו תמו נכרתו, והקול נדמה ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר, וכל הדור מתו ודורות רבות ספו והגאולה לא באה, ועז"א, הלא.

ביאור המילות

"ואמר". חסר הנושא ולדעתי מוסב על קול קורא שבפסוק ב':

"חציר, ציץ השדה". החציר מתיבש לפני כל הצמחים כחציר גגות שקדמת שלף יבש, ולפני כל חציר יבש (כנ"ל טו ו'):

"וציץ השדה", הוא דבר הבולט בשדה בעודו קטן שאין בו ממש בעצמותו, ושורש ציץ מענין יצא, כמו תנו ציץ למואב, אבר קטן בולט ככנף הזבוב, עז"א אנוש כחציר ימיו, בלתי מתמיד באורך ימים. וכציץ השדה כן יציץ שגם בחייו אין בו ממש, ומבאר נגד כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ונגד כציץ השדה ולא יכירנו עוד מקומו, כי לא ידמה כחציר שגם ביבשו נשאר עצמו קיים, כי נפרך לאבק דק כציץ נובל, ועי' בפנים:

"ורוח ה'". כמו והנה רוח ה' עובר (מ"א יט יא):

פסוק ז

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"יבש חציר", יען "שרוח ה' נשבה בו", ונתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא? משיב לו הקול האחר, "אכן" לא כדברך, אל תתיאש בכל זאת כי רק "חציר העם", רק העם דומה כחציר ורק:

ביאור המילות

"אכן חציר העם". יש הבדל בין אכן, אבל, אולם. אמנם. אכן ואבל יורו סתירת הקודם, וההבדל ביניהם, אבל סותר דברי חברו. ואכן סותר דברי עצמו או ספק שנסתפק תחלה, אבל אדונינו המלך דוד המליך את שלמה (מ"א א' ד'), אבל בן אין לה ואישה זקן (מ"ב ד' יד). אבל שרה אשתך יולדת לך בן (בראשית יח יט), סתר דברי חברו. אכן יש ה' במקום הזה (בראשית כח יב), אכן נודע הדבר (שמות ב' ט'), אכן סר מר המות (ש"א טז לב) כל אלה נסתפקו תחלה, אם יש ה' במקום הזה, אם נודע הדבר, אם יהרגנו, אכן אתה אל מסתתר (לקמן מה), אכן משפטי את ה' (מ"ט), אכן חליינו הוא נשא (נ"ג) וכדומה רבים מורים היתר ספק או סתירות מחשבתו הקודמת, (ויש אבל להתחלת הדבור ואין לו ענין לכאן). אולם מניח דעה הקודמת ואינו סותרה רק מוסיף בה דבר חדש, ואולם לוז שם העיר לראשונה (בראשית כ"ח), ידעתי כי הוא יהיה לעם ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (שם מה), סלחתי כדברך ואולם חי אני (במדבר יד), אולם שלח ידך (איוב א'), אולם אני אדרוש אל אל (שם ד), מוסיף ענין חדש ואינו מכזיב הראשונות. ואמנם אינו מוסיף דבר ולא סותר דבר, רק מענין אמונה שאומר האמן לי. האמת כן הוא, אמנם ה' החריבו מלכי אשור (למעלה לז), וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ'), ופה מצייר המדבר בעצמו שאומר מה אקרא הלא כל הבשר חציר, סותר דבריו בעצמו, ואומר אכן לא כמו שאמרתי, כי רק חציר העם, אבל דבר אלהינו יקום, כי הגם שציירו כקול קורא וקול משיב, הכל הוא ברוח החוזה ונפשו בחזקת יד החזיון.

פסוק ח

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"יבש חציר וציץ יבול", אבל דבר אלהים והבטחתו יקום לעולם, כמ"ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, אבל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, ואם דורות רבות יעברו ולא יזכו לישועה, דבר ה' תקום בהכרח ועת הקצוב לא יאחר, (ויש הבדל בין "יבש" ובין "נבל", כי יבושת העשבים הוא בסוף הקיץ במועדם, ונבילתם הוא פסיקת כח הצומח וחולשתו גם בעודהו באבו. ויש הבדל בין חציר ובין ציץ, כי החציר מתיבש בכלות עתו, ולא יבול לפני זמנו, אבל עתו כלה ומתיבש מהר, והציץ הצץ מעצמו נובל ונלאה גם בעודנו באבו. וכבר בארו החוקרים כי הדבר שנבטח עליו צריך שימצאו בו שני תנאים שהם החוזק וההתמדה, ולעומת זה אמר.

א) הלא "כל הבשר חציר ויבש חציר" במהרה ולא יארך ימיו וכן אנוש כחציר ימיו מעטים ולא ימשכו, ואין בו תנאי ההתמדה.
ב) גם בעודנו חי הלא "כל חסדו כציץ השדה נבל ציץ" כי אין בו חוזק וקיום, ואיך נבטח מצדו שיגאל. והשיב לו אכן חציר העם, רק יבש חציר נבל ציץ. אבל "דבר אלהינו" נמצא בו שני התנאים.
א) "יקום" שנמצא בו הקיום והחוזק.
ב) "לעולם" שנמצא בו ההתמדה לנצח). ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה':

פסוק ט

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"מבשרת ציון", מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת, וכן ירושלים, ואמר את ציון המבשרת עלי על הר גבוה, ואת ירושלים המבשרת הרימי בכח קולך, ואל תיראי פן לא יבא הדבר שאת מבשרת כי בודאי יבא, ולא זאת אף גם אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם כאילו תראה מקומו באצבע על דבר שכבר באה ונהייתה, (וכבר בארתי בכ"מ כי ציון שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון, ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך, וירושלים תבשר קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים):

פסוק י

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"הנה", מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה' את דברו, כי שלא יקים ה' את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון. וכ"ז לא יצוייר אצל ה', ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים.

א) בשימצא להמבטיח לאות ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה "ה' אלהים בחזק יבא".
ב) יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו, וזה לא ימצא אצל ה' כי "זרעו משלה לו" ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו, וכן השתנות הרצון מרוצה ללא רוצה לא יצוייר ג"כ רק באחד משני פנים.
א) אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו, אומר הן זה לא יצוייר אצל ה' כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק "הנה שכרו אתו", לא מזולתו.
ב) אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת, משיב כ"ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים, אבל ה', "פעלתו לפניו" מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל:

ביאור המילות

"פעלתו". יבא על השכר או על הפעולה בעצמה, כי לא יבינו אל פעולת ה':

פסוק יא

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"כרעה אשר עדרו ירעה", ר"ל הרועה עדר של עצמו וקנין כספו, שחס עליו ביותר מן הרועה עדר של אחרים בעד שכר, כי אז "בזרעו יקבץ הטלאים" הנולדים שהם רכים ואין יכולים לילך, בזרועו האחת יקבצם וישאם בחיקו.

"והעלות" שהם אמותיהם המניקות "ינהל" אצלם בידו האחרת מרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה' על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו, מצד שהם קנינו ונחלתו, לא מצד השכר כרועה צאן אחרים:

ביאור המילות

"עלות". המיניקות, ושתי פרות עלות (ש"א וי"ו ז'):

פסוק יב

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"מי מדד", שב עתה לבאר בפרטות, מ"ש בפסוק יו"ד הנה ה' אלהים בחזק יבא, אומר, איך תוכל לאמר שאין לו יכולת למלאות הבטחתו, הלא הוא מדד את יסוד המים במדתו ושמים שהוא יסוד האש בזרת ואצבע תקן, ואת יסוד העפר מדד וכל בשליש ומדה וערך משקל הכדור בערך משוער בל יתמוטט מן המרכז אשר שם לו תחת המון הכדורים הסובבים אותו, עד ששקל ההרים הגדולים בפלס גדול, ולעומת ההרים שקל הגבעות הקטנות זה כנגד זה במאזנים קטנים שישוה המשקל והערך והיחוס ביניהם, וכן.

ביאור המילות

"בשעלו". שם מדה. וכן "זרת. ותכן", כמו תוכן לבנים.

"וכל", הכיל כלכל.

"בשלש", מדה, ותשקמו בדמעות שליש.

"ופלס", גדול מן "מאזנים", ובארתיו בפי' משלי. והרים גדולים מגבעות כנ"ל (ב' ב'):

פסוק יג

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"מי תכן את רוח ה'", הוא יסוד הרוח האוירי, ואחר שהוא הכין וברא הארבע יסודות, מים. אש. עפר. רוח. כ"ש שכחו רב על המורכב מהם שהוא המציאות הגשמי בכללו, ומי יעכב נגד יכלתו, (ובזה ברר מ"ש ה' בחזק יבא), ובל תאמר שיחסר לו החכמה והעצה לעשות כהבטחתו, משיב "ומי האיש" (אשר) "עצתו יודיענו", ממי צריך לקחת עצה ולהועץ:

ביאור המילות

"רוח ה'". יסוד הרוח, כמו ורוח אלהים מרחפת:

פסוק יד

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"את מי נועץ", האדם ידיעתו והשגתו נתלית מזולתו, משני פנים.

א) מן ה' החונן דעת, אשר שם באדם טבע המדע וההשכל, כי כבר הוסכם מן הפילוסופים, כי נמצאו מושכלות ראשונות נטע ה' בטבע האדם, אליהם תכלה כל דרישה וחקירה, כמו המושכל שא"א לקבץ שני הפכים בנושא אחד, הוא נטוע בטבע האדם, והוא יסוד לכל מחקר עיוני, קראוהו בעלי ההגיון חק הסתירה (דער זאטץ דאס וידערשפרוכעס), אשר אפשר לבארו ולא לבררו במופת, כי כל ברור מופתי יכלה בהכרח אל החק הזה וזולתו א"א לעשות מופת עיוני על שום דבר, וזה הנקרא דעת הטבעי, נטעו ה' בשכל האדם, שלעומת זה אמר בהשם את מי נועץ "וילמדהו דעת", זאת שנית ניתן בטבע שכל האדם עשות המשפטים וההיקשים, לקבץ בין שני מוחשים ולשפוט על הנושא לחייב או לשלול ממנו איזה נשוא, ליחס הנשוא אל כלל הנושא או אל חלק או איש ממנו, ליחסו אליו בהכרח או בהחלט או באפשריות, כי דרך עשות המשפטים האלה נמצא נטוע בטבע השכל, כמבואר בארך בחכמת בקור השכל. שלעומת זה אמר בה' את מי נועץ ודרך תבונות יודיענו. דרכי התבונה ואורחותיה.
ב) ידיעת האדם לא תשתלם מעצמה, וצריך לזולתו מבני אדם, אם שיבינהו את המושכל עד שיבין אותו, ועכ"פ גם אם יבינו מעצמו, צריך "שילמדהו בארח משפט" דרכי הלימוד וארחות התבונה לא ילמד האדם מעצמו אך מזולתו, לעומת זה אמר אצל ה' "את מי נועץ ויבינהו", ואף גם שרק "שילמדהו בארח משפט". ולא לבד שאינו צריך לימוד מזולתו, אף גם לא קבל את השכל וטבעו מזולתו, שעל זה אמר "וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו". וכ"ז מבאר מ"ש "וזרועו מושלה לו". שאין צריך עזר מזולתו, אף עצה וחכמה:

פסוק טו

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"הן גוים", ר"ל הלא אחר שהוא ברא הארבע יסודות ביכולתו הבב"ת, ולו הכח על הנמצא בכללו, ואף כי על הגוים שהם כמר מדלי לערך המציאות הכללי, ואיך יעכבו בידו לשלא יוכל למלא הבטחתו. ויש הבדל בין מר מדלי ובין שחק מאזנים, כי הטפה הנוטפת מן הדלי, הגם שכאפס היא בערך מי הדלי, מ"מ היא חלק מהם, ונחשבת ממינם לא כן השחק מאזנים, שהוא העפרורית הנמצא על המאזנים שהם נפרדים מן המאזנים ואינם ממין המתכת כלל, כן אם תחשוב את הנמצא על כדור הארץ מדומם וצומח וחי ואדם, יהיה גוי אחד בערכם כערך מר מדלי, שהגם שאין נחשב למאומה בערך הדלי, וכן גוי אחד בטל בערך כל הנמצא על הכדור, מ"מ הוא חלק ממנו. אבל אם תחשוב את כל הנמצא על פני הכדור בערך הכדור עצמו, הלא כל צאצאי הארץ בערך הכדור, וכ"ש בערך הכדורים והמון צבאות אין מספר הנמצאים, הם כשחק מאזנים עפר נשחק בלתי שייך אל הכדור כלל ואפס נגדו, ומצד זה הגוים נחשבים בין כמר מדלי, לערך צאצאי הארץ, וכשחק מאזנים במה שהם עם צאצאי הארץ בטלים אל המציאות עצמו וטפלים אליו. והן גוים גדולים נחשבים כמר מדלי וכ"ש "איים קטנים" שהם "כדק יטול", כאבק דק פורח בלתי נחשב לכלום:

פסוק טז

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"ולבנון", אחר שבאר מ"ש ה' בחזק יבא וזרועו מושלה לו, שלא יחזור מהבטחתו מפני חסרון היכולת שב לבאר מ"ש הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו שלא ישתנה רצונו ע"י שכר שיתנו לו הגוים להתרצות אליהם, אומר מה השכר יתנו שבעבורו ישתנה רצונו, הבעולות וזבחים יפתוהו, הלא כל הלבנון אינו די לבער על מזבחו וחייתו כולו אינו די לעלות עליו עולה לשירצה בם וישנה רצונו, כמ"ש לא אקח מביתך פר וכו' כי לי כל חיתו יער הירצה ה' באלפי אלים וכו', (וזה מגביל נגד הנה שכרו אתו), ואם תאמר שאל הגוים עצמם יתרצה כי ימצאו חן בעיניו. על זה משיב.

פסוק יז

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

ביאור המילות

"המסכן", מענין מסכן, וההבדל בין מסכן לדל עני ודומי', שהמסכן אינו דל כ"כ רק חסרים לו אוצרות ומסכנות ואינו עשיר, שכן הגביל מסכן נגד מלך (קהלת ד' יג, ט' טו) ואמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ר"ל כי יהיה לך אוצרות מלאים תבואה:

פסוק כא

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"הלוא תדעו", הידיעה תהיה מצד ארבעה דברים.

א) מצד "המושכלות" על זה אמר "הלוא תדעו".
ב) "המפורסמות", עז"א "הלא תשמעו", כי הדבר מפורסם.
ג) "המקובלות", עז"א "הלא הגד מראש לכם".
ד) "המוחשות והנסיונות", עז"א "הלוא הבינותם מוסדות הארץ", מיסודות הארץ ופשוטיה ומורכביה תראו ותבינו כח האל ויכלתו:

פסוק כו

עריכה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"ושאו מרום עיניכם", לתת לי דמות ולצייר לי משל מאחד הגופים הנוראים הכדורים הנפלאים המעופפים שמה, "או" מן המלאכים המניעים אותם, אבל שובו נא "וראו מי ברא אלה" ואיך תקחו דמיון מן הנברא אל הבורא, הלא אלה היצורים הנפלאים כולמו, מוגבלים בכחם.

א) מצד שהם נבראים שעז"א מי ברא אלה.
ב) מצד שאין ביכלתם להוליד ולהפרות מיניהם, כי הוא "מוציא במספר צבאם", מספרם קצוב נגבל ולא יתוסף מנינם.
ג) מצד הגבלת פעולתם, כי "לכולם בשם יקרא", כ"א יש לו שם מיוחד עפ"י פעולתו למשל כוכב שבתאי משבית ומחריב, צדק פועל צדקות, מאדים לשפוך דם, וא"א שישנה פעולתו לפעולה אחרת.
ד) כי אשר נראה בם הקיום וההתמדה שהם קיימים באיש, אינו מצד כח עצמם, רק מרוב אונים של בוראם המקיימם בחפצו, רק עי"כ "איש לא נעדר", ולא יתמו אישיהם, לא מצד כח עצמם:

ביאור המילות

"ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו". הרץ מתיגע לא כן ההולך, אבל העיפות שהיא פסיקת הכח מעצמו, תשיג גם את ההולך אם יתמיד בהליכתו ולא יחזק את גופו במאכל ומשתה, עז"א לא ייגעו מן המרוצה וגם אם ילכו אחרי מרוצתם בתמידות, מבלי לנוח אחרי המרוצה שאז יקרה העיפות, הם לא ייעפו:

<< · מלבי"ם על ישעיהו · מ · >>