מלבי"ם על ישעיהו מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על ישעיהו · מ · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נחמו נחמו", אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ"פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע לכן אמר נחמה כפולה:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי מלאה צבאה", ר"ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן. או יגאלו קודם הזמן, "ע"י כי נרצה עונה", אם ירצו עונם ע"י תשובה וזכות, או ע"י "כי לקחה מיד ה' כפלים", שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת "כל חטאתיה" כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי, וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד"ו שנה, (ודלתות הכתוב מגבילים "דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה", כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א"צ לקראו אח"כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו, אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ"כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, ועז"א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה. אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א"צ לדבר על לבו תנחומים, אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז"א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו'):


ביאור המילות

"מלאה צבאה". נתמלא זמנה, כמו מלא שבוע זאת, וגדר צבא זמן מוגבל וקבוע:

"כי נרצה". כמו ונרצה לו לכפר עליו:

"כפלים". יש הבדל בין כפלים ובין פי שנים. פי שנים נתרבה הכמות משנה. אבל כפלים יתקפל הכמות בחציו על חציו, מענין וכפלת את היריעה, ונקפל בלשון המשנה, ופה ר"ל שנתקפל אורך הזמן על חציו, וסבלו שיעור היסורים הקצובים במדת הזמן בחציו, וע"י נתקפל ונכפל גם ענשם, עד שהיה מדתו בערך כל חטאתיה, וב' בכל, ב' הערך, כב' בכסף מלא יתננה לי, ועמ"ש (בפי' איוב יא ו'):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קול קורא". מצייר ששומע קול הקורא, כי הנביא יראה הדבר כאילו כבר בא, וצייר לעומתו איך בעת שנשתק הקורא רגע, שמע קול אומר קרא (פסוק וי"ו), כמזרזו לבל ידום רגע, כמו שיבואר שם.

"במדבר", המון הנפלאות אשר נעשו לאבותינו בימי צאתם מארץ מצרים במדבר בישימון, ישוטטו עתה לפני הנביא ברוח קדשו, חוזה ברוחו כי הדרך אשר סלל ה' אז, שהוא הדרך הנסיי וההשגחיי, הכינו וגם שמרו לבני בניהם לעבור עליו שנית בעת הישועה האחרונה, כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אבל עוד יוסיף ה' לגלות את ידו החזקה ג"כ במסלה חדשה אשר לא דרך בה מעולם, והוא שינוסס נסים ויפליא פלאות אשר לא נבראו מימי קדם. והנה יש הבדל בין מדבר ובין ערבה, שכמו שבארץ מושב נמצאו מקומות של גנות ופרדסים, כן במדבר נמצא מקום ערבה ושוחה והם מקומות שגדלים בהם קוצים ודרדרים ומקום זה נקרא ערבה. ויש הבדל בין "פנו דרך" ובין "ישרו מסלה", כי פנו דרך הוא דרך הנמצא מכבר ומפנה מתוכו אבני מכשול, אבל ישרו מסלה הוא שמסולל ומגביה מסלה חדשה לא נמצאה מאז. ויש הבדל בין "ה'" ובין "אלהינו", כמו שבארתי בכ"מ כי שם ה' יקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו ושם אלהינו הכינוי נו מורה על הדיבוק שיש לו עם ישראל וההשגחה הפרטית שמיחד עליהם להפליא פלאות ולעשות נוראות, עז"א, הנה "במדבר" ששם הלכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ושם נמצא כבר דרך ה' שדרך בה בנסים הקודמים, פנו את הדרך הזה מאבני מכשול, כי עתה יתחדש הדרך הזה והנסים האלה יתגלו שנית, אמנם בערבה שהוא פראי יותר מן המדבר, ושם לא הלכו בני ישראל, ושם צריך מסלה ע"י הרמה, כי א"א לעשות שם דרך פשוט מפני הקוצים, שם יעשו מסלה חדשה אשר לא היתה מעולם, ומסלה זאת תהיה לאלהינו המיוחד אלינו באהבתו הנפלאה לנו, והוא כי יוסיף נסים ואותות ומופתים לא נתגלו מעולם:


ביאור המילות

"במדבר, בערבה". בארתי הבדלם (למעלה) לה, א':

"ודרך ומסלה" (שם ח'). ובין ה' ובין אלהינו הבדלתי למעלה (א' ד') ובכל הספר:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל גיא", מצייר איך שדרך הנזכר שבו ישובו בני הגולה יהיה דרך ישר לא יעכבם גיא ורכסים, אמנם יאמר כי לא יהיה אז כמנהג העולם שבעת שרוצים לישר הדרך ונמצא הר וגבע וגיא ועמק לפניו, שאז נושאים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה, באופן שלפי הטבע מוכרח שתחלה הר וגבע יושפלו ועי"ז הגיא ינשא, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ותחלה "כל גיא ינשא" מעצמו ואח"כ "הר וגבעה ישפלו. והיה העקב", הנה המנהג ברצותם לישר את העקוב, שהוא הדרך ההולך בעקמימות מפני שנמצא שם רכסים גבעות רבות קטנות שצריך לסבבם, הלא תחלה ישימו הרכסים לבקעה, ואז יהיה העקוב למישור מעצמו, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, "ויהיה" תחלה "העקוב למישור" בטרם יסתלקו הרכסים ואח"כ "יהיו הרכסים לבקעה":


ביאור המילות

"העקב". בודד, והוא מענין מארב ואת עקבו מים לעיר. וגדרו הדרך הסבובי שיסבב את חברו בעצה או בפועל ע"י ערמה, וע"כ נקרא המקום שיש בו רכסים, שהם הרים גבנונים מדובקים זל"ז (מענין וירכסו את החשן) עד שצריך לסבב להקיף הדרך, מקום עקוב:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונגלה" מבאר כי ההופעה האלהית תתעלה לעתיד בששה מעלות על זמן העבר.

  • א) כי עד עתה ההשגה האלהית היתה מעוטפת בכמה לבושים ומסכים ומחיצות ענן וערפל, אבל לעתיד "ונגלה" יהיה הכבוד מגולה ונראה באספקלריא המאירה.
  • ב) עד עתה לא השיגו רק כבוד אלהים, שהוא ההנהגה שבו מנהיג ומסדר ומשגיח שהיא מיוחסת לשם אלהים או שדי או צבאות. לא כבוד ה' שהוא שם העצם המורה על כבודו מצד עצמו ומהותו כמ"ש וארא אל האבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל אז יתראה "כבוד ה'" וידעוהו.
  • ג) עד עתה לא ראו, רק השיגו וידעו, לא ראו כבוד ה' בהשגת העין החושיי, אבל עתה עין בעין "יראו".
  • ד) עד עתה גם הרואים והצופים במחזות אלהים, לא ראו בעין בשר רק בעין הנפש בעין הנבואיי, אבל עתה "יראו כל בשר" גם הבשר בעינו יראה המראה הנוראה מכבוד ה' והתגלות אלהותו.
  • ה) עד עתה היו הרואים והמשיגים מכבוד ה' מועטים, יחידים השרידים אשר ה' קורא, ובני עליה מועטים, אבל אז יראו "כל בשר" כי מלאה הארץ דעה את ה'.
  • ו) עד עתה לא ראו כולם במדרגה אחת, כמ"ש ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, והעם לא יעלו עמו, שמדרגת משה היתה הגשה ומדרגת הזקנים עליה ומדרגת העם פחותה גם מזה כמ"ש שם, אבל עתה יראו כל בשר יחדו במדרגה אחת בשוה.

"כי פי ה' דבר" והבטיח זאת:


ביאור המילות

"יחדו". מובדל מן יחד, כי יחדו מורה גם שיווי המתיחדים בענין שהתיחדו בו, כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קול אמר קרא", צייר כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג' נשתק והפסיק מלקרות, ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד למה דממת? "ואמר מה אקרא", הקול קורא הראשון אמר אל השני למה אקרא עוד שנית הלא כל הבשר חציר? וכוונת מליצתו, כאילו קול קרא במדבר פנו דרך ה', כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז והדור ההוא מתו תמו נכרתו, והקול נדמה ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר, וכל הדור מתו ודורות רבות ספו והגאולה לא באה, ועז"א, הלא.


ביאור המילות

"ואמר". חסר הנושא ולדעתי מוסב על קול קורא שבפסוק ב':

"חציר, ציץ השדה". החציר מתיבש לפני כל הצמחים כחציר גגות שקדמת שלף יבש, ולפני כל חציר יבש (כנ"ל טו ו'):

"וציץ השדה", הוא דבר הבולט בשדה בעודו קטן שאין בו ממש בעצמותו, ושורש ציץ מענין יצא, כמו תנו ציץ למואב, אבר קטן בולט ככנף הזבוב, עז"א אנוש כחציר ימיו, בלתי מתמיד באורך ימים. וכציץ השדה כן יציץ שגם בחייו אין בו ממש, ומבאר נגד כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ונגד כציץ השדה ולא יכירנו עוד מקומו, כי לא ידמה כחציר שגם ביבשו נשאר עצמו קיים, כי נפרך לאבק דק כציץ נובל, ועי' בפנים:

"ורוח ה'". כמו והנה רוח ה' עובר (מ"א יט יא):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יבש חציר", יען "שרוח ה' נשבה בו", ונתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא? משיב לו הקול האחר, "אכן" לא כדברך, אל תתיאש בכל זאת כי רק "חציר העם", רק העם דומה כחציר ורק:


ביאור המילות

"אכן חציר העם". יש הבדל בין אכן, אבל, אולם. אמנם. אכן ואבל יורו סתירת הקודם, וההבדל ביניהם, אבל סותר דברי חברו. ואכן סותר דברי עצמו או ספק שנסתפק תחלה, אבל אדונינו המלך דוד המליך את שלמה (מ"א א' ד'), אבל בן אין לה ואישה זקן (מ"ב ד' יד). אבל שרה אשתך יולדת לך בן (בראשית יח יט), סתר דברי חברו. אכן יש ה' במקום הזה (בראשית כח יב), אכן נודע הדבר (שמות ב' ט'), אכן סר מר המות (ש"א טז לב) כל אלה נסתפקו תחלה, אם יש ה' במקום הזה, אם נודע הדבר, אם יהרגנו, אכן אתה אל מסתתר (לקמן מה), אכן משפטי את ה' (מ"ט), אכן חליינו הוא נשא (נ"ג) וכדומה רבים מורים היתר ספק או סתירות מחשבתו הקודמת, (ויש אבל להתחלת הדבור ואין לו ענין לכאן). אולם מניח דעה הקודמת ואינו סותרה רק מוסיף בה דבר חדש, ואולם לוז שם העיר לראשונה (בראשית כ"ח), ידעתי כי הוא יהיה לעם ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (שם מה), סלחתי כדברך ואולם חי אני (במדבר יד), אולם שלח ידך (איוב א'), אולם אני אדרוש אל אל (שם ד), מוסיף ענין חדש ואינו מכזיב הראשונות. ואמנם אינו מוסיף דבר ולא סותר דבר, רק מענין אמונה שאומר האמן לי. האמת כן הוא, אמנם ה' החריבו מלכי אשור (למעלה לז), וגם אמנה אחותי בת אבי היא (בראשית כ'), ופה מצייר המדבר בעצמו שאומר מה אקרא הלא כל הבשר חציר, סותר דבריו בעצמו, ואומר אכן לא כמו שאמרתי, כי רק חציר העם, אבל דבר אלהינו יקום, כי הגם שציירו כקול קורא וקול משיב, הכל הוא ברוח החוזה ונפשו בחזקת יד החזיון.

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יבש חציר וציץ יבול", אבל דבר אלהים והבטחתו יקום לעולם, כמ"ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, אבל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, ואם דורות רבות יעברו ולא יזכו לישועה, דבר ה' תקום בהכרח ועת הקצוב לא יאחר, (ויש הבדל בין "יבש" ובין "נבל", כי יבושת העשבים הוא בסוף הקיץ במועדם, ונבילתם הוא פסיקת כח הצומח וחולשתו גם בעודהו באבו. ויש הבדל בין חציר ובין ציץ, כי החציר מתיבש בכלות עתו, ולא יבול לפני זמנו, אבל עתו כלה ומתיבש מהר, והציץ הצץ מעצמו נובל ונלאה גם בעודנו באבו. וכבר בארו החוקרים כי הדבר שנבטח עליו צריך שימצאו בו שני תנאים שהם החוזק וההתמדה, ולעומת זה אמר.

  • א) הלא "כל הבשר חציר ויבש חציר" במהרה ולא יארך ימיו וכן אנוש כחציר ימיו מעטים ולא ימשכו, ואין בו תנאי ההתמדה.
  • ב) גם בעודנו חי הלא "כל חסדו כציץ השדה נבל ציץ" כי אין בו חוזק וקיום, ואיך נבטח מצדו שיגאל. והשיב לו אכן חציר העם, רק יבש חציר נבל ציץ. אבל "דבר אלהינו" נמצא בו שני התנאים.
  • א) "יקום" שנמצא בו הקיום והחוזק.
  • ב) "לעולם" שנמצא בו ההתמדה לנצח). ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה':


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מבשרת ציון", מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת, וכן ירושלים, ואמר את ציון המבשרת עלי על הר גבוה, ואת ירושלים המבשרת הרימי בכח קולך, ואל תיראי פן לא יבא הדבר שאת מבשרת כי בודאי יבא, ולא זאת אף גם אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם כאילו תראה מקומו באצבע על דבר שכבר באה ונהייתה, (וכבר בארתי בכ"מ כי ציון שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון, ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך, וירושלים תבשר קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים):


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה", מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה' את דברו, כי שלא יקים ה' את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון. וכ"ז לא יצוייר אצל ה', ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים.

  • א) בשימצא להמבטיח לאות ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה "ה' אלהים בחזק יבא".
  • ב) יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו, וזה לא ימצא אצל ה' כי "זרעו משלה לו" ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו, וכן השתנות הרצון מרוצה ללא רוצה לא יצוייר ג"כ רק באחד משני פנים.
  • א) אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו, אומר הן זה לא יצוייר אצל ה' כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק "הנה שכרו אתו", לא מזולתו.
  • ב) אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת, משיב כ"ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים, אבל ה', "פעלתו לפניו" מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל:


ביאור המילות

"פעלתו". יבא על השכר או על הפעולה בעצמה, כי לא יבינו אל פעולת ה':

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרעה אשר עדרו ירעה", ר"ל הרועה עדר של עצמו וקנין כספו, שחס עליו ביותר מן הרועה עדר של אחרים בעד שכר, כי אז "בזרעו יקבץ הטלאים" הנולדים שהם רכים ואין יכולים לילך, בזרועו האחת יקבצם וישאם בחיקו.

"והעלות" שהם אמותיהם המניקות "ינהל" אצלם בידו האחרת מרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה' על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו, מצד שהם קנינו ונחלתו, לא מצד השכר כרועה צאן אחרים:


ביאור המילות

"עלות". המיניקות, ושתי פרות עלות (ש"א וי"ו ז'):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי מדד", שב עתה לבאר בפרטות, מ"ש בפסוק יו"ד הנה ה' אלהים בחזק יבא, אומר, איך תוכל לאמר שאין לו יכולת למלאות הבטחתו, הלא הוא מדד את יסוד המים במדתו ושמים שהוא יסוד האש בזרת ואצבע תקן, ואת יסוד העפר מדד וכל בשליש ומדה וערך משקל הכדור בערך משוער בל יתמוטט מן המרכז אשר שם לו תחת המון הכדורים הסובבים אותו, עד ששקל ההרים הגדולים בפלס גדול, ולעומת ההרים שקל הגבעות הקטנות זה כנגד זה במאזנים קטנים שישוה המשקל והערך והיחוס ביניהם, וכן.


ביאור המילות

"בשעלו". שם מדה. וכן "זרת. ותכן", כמו תוכן לבנים.

"וכל", הכיל כלכל.

"בשלש", מדה, ותשקמו בדמעות שליש.

"ופלס", גדול מן "מאזנים", ובארתיו בפי' משלי. והרים גדולים מגבעות כנ"ל (ב' ב'):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי תכן את רוח ה'", הוא יסוד הרוח האוירי, ואחר שהוא הכין וברא הארבע יסודות, מים. אש. עפר. רוח. כ"ש שכחו רב על המורכב מהם שהוא המציאות הגשמי בכללו, ומי יעכב נגד יכלתו, (ובזה ברר מ"ש ה' בחזק יבא), ובל תאמר שיחסר לו החכמה והעצה לעשות כהבטחתו, משיב "ומי האיש" (אשר) "עצתו יודיענו", ממי צריך לקחת עצה ולהועץ:


ביאור המילות

"רוח ה'". יסוד הרוח, כמו ורוח אלהים מרחפת:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"את מי נועץ", האדם ידיעתו והשגתו נתלית מזולתו, משני פנים.

  • א) מן ה' החונן דעת, אשר שם באדם טבע המדע וההשכל, כי כבר הוסכם מן הפילוסופים, כי נמצאו מושכלות ראשונות נטע ה' בטבע האדם, אליהם תכלה כל דרישה וחקירה, כמו המושכל שא"א לקבץ שני הפכים בנושא אחד, הוא נטוע בטבע האדם, והוא יסוד לכל מחקר עיוני, קראוהו בעלי ההגיון חק הסתירה (דער זאטץ דאס וידערשפרוכעס), אשר אפשר לבארו ולא לבררו במופת, כי כל ברור מופתי יכלה בהכרח אל החק הזה וזולתו א"א לעשות מופת עיוני על שום דבר, וזה הנקרא דעת הטבעי, נטעו ה' בשכל האדם, שלעומת זה אמר בהשם את מי נועץ "וילמדהו דעת", זאת שנית ניתן בטבע שכל האדם עשות המשפטים וההיקשים, לקבץ בין שני מוחשים ולשפוט על הנושא לחייב או לשלול ממנו איזה נשוא, ליחס הנשוא אל כלל הנושא או אל חלק או איש ממנו, ליחסו אליו בהכרח או בהחלט או באפשריות, כי דרך עשות המשפטים האלה נמצא נטוע בטבע השכל, כמבואר בארך בחכמת בקור השכל. שלעומת זה אמר בה' את מי נועץ ודרך תבונות יודיענו. דרכי התבונה ואורחותיה.
  • ב) ידיעת האדם לא תשתלם מעצמה, וצריך לזולתו מבני אדם, אם שיבינהו את המושכל עד שיבין אותו, ועכ"פ גם אם יבינו מעצמו, צריך "שילמדהו בארח משפט" דרכי הלימוד וארחות התבונה לא ילמד האדם מעצמו אך מזולתו, לעומת זה אמר אצל ה' "את מי נועץ ויבינהו", ואף גם שרק "שילמדהו בארח משפט". ולא לבד שאינו צריך לימוד מזולתו, אף גם לא קבל את השכל וטבעו מזולתו, שעל זה אמר "וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו". וכ"ז מבאר מ"ש "וזרועו מושלה לו". שאין צריך עזר מזולתו, אף עצה וחכמה:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן גוים", ר"ל הלא אחר שהוא ברא הארבע יסודות ביכולתו הבב"ת, ולו הכח על הנמצא בכללו, ואף כי על הגוים שהם כמר מדלי לערך המציאות הכללי, ואיך יעכבו בידו לשלא יוכל למלא הבטחתו. ויש הבדל בין מר מדלי ובין שחק מאזנים, כי הטפה הנוטפת מן הדלי, הגם שכאפס היא בערך מי הדלי, מ"מ היא חלק מהם, ונחשבת ממינם לא כן השחק מאזנים, שהוא העפרורית הנמצא על המאזנים שהם נפרדים מן המאזנים ואינם ממין המתכת כלל, כן אם תחשוב את הנמצא על כדור הארץ מדומם וצומח וחי ואדם, יהיה גוי אחד בערכם כערך מר מדלי, שהגם שאין נחשב למאומה בערך הדלי, וכן גוי אחד בטל בערך כל הנמצא על הכדור, מ"מ הוא חלק ממנו. אבל אם תחשוב את כל הנמצא על פני הכדור בערך הכדור עצמו, הלא כל צאצאי הארץ בערך הכדור, וכ"ש בערך הכדורים והמון צבאות אין מספר הנמצאים, הם כשחק מאזנים עפר נשחק בלתי שייך אל הכדור כלל ואפס נגדו, ומצד זה הגוים נחשבים בין כמר מדלי, לערך צאצאי הארץ, וכשחק מאזנים במה שהם עם צאצאי הארץ בטלים אל המציאות עצמו וטפלים אליו. והן גוים גדולים נחשבים כמר מדלי וכ"ש "איים קטנים" שהם "כדק יטול", כאבק דק פורח בלתי נחשב לכלום:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולבנון", אחר שבאר מ"ש ה' בחזק יבא וזרועו מושלה לו, שלא יחזור מהבטחתו מפני חסרון היכולת שב לבאר מ"ש הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו שלא ישתנה רצונו ע"י שכר שיתנו לו הגוים להתרצות אליהם, אומר מה השכר יתנו שבעבורו ישתנה רצונו, הבעולות וזבחים יפתוהו, הלא כל הלבנון אינו די לבער על מזבחו וחייתו כולו אינו די לעלות עליו עולה לשירצה בם וישנה רצונו, כמ"ש לא אקח מביתך פר וכו' כי לי כל חיתו יער הירצה ה' באלפי אלים וכו', (וזה מגביל נגד הנה שכרו אתו), ואם תאמר שאל הגוים עצמם יתרצה כי ימצאו חן בעיניו. על זה משיב.


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן כל הגוים כאין נגדו", וכלא נחשבו, והנה יש ערך החלטיי וערך יחוסיי, בערך ההחלטיי, ישקפו על ערך הדבר אם הוא נחשב או בלתי נחשב מצד עצמו, בערך היחוסיי ישקפו על חשיבות הדבר בערך אל זולתו, עפ"ז אומר כל הגוים כאין נגדו אם נשקיף עליהם בערך היחוסיי נגד השם ויותר מזה כי גם בערך ההחלטיי הלא גם מצד עצמם מאפס ותהו נחשבו לו, כי הם עצמם בלתי נחשבים למאומה. (וזה מגביל נגד ופעולתו לפניו, שלא ישנה פעולתו בעבור הגוים):


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואל מי תדמיון אל" אתם המסתפקים ביכולת האל למלא הבטחתו ומדברים עליו כעל כח מוגבל בעל חומר, מה יכול ומה בלתי יכול, מה רוצה ואיך רוצה ואם ישנה רצונו, כי תחשבו שיש לו דימוי על אחד הנמצאים ולא יצוייר אצלכם מציאות האל אם לא יהיה בעל חומר וגוף רק שחומרו אצליכם יותר נשא ומעולה מבעלי גופים זולתו, ועפ"ז תעשו לו פסל וכל תמונה, להיות ערוך אליו בה תכוונו נגדו להשתחוות אליו, אומר אתם הפתאים, "אל מי תדמיון אל", הלא האל לא נמצא לו דימוי כלל, כי אינו בעל תואר ותמונה אך כח נשגב שכל עליון בלתי בעל תכלית. אבל גם לפי אולתכם שתחשבוהו בעל תמונה ומקבל הדמות והדמיון, הלא עכ"פ היה לכם לצייר הדמות הזה דמות נשגב, כאחד ממשרתיו העליונים ממלאך וגלגל, אבל אתם ראו נא "מה הדמות" (אשר) "תערכו לו", הלא אתם תערכו לו את.


ביאור המילות

"תדמיון, תערכו". הדמיון, הוא על שווי המתדמים באיזה תואר, עצמי או מקרי. והערך, יהיה ע"י שווי הנערכים בשויים ומחירם, כי הערך בא תמיד על מחיר הדבר, למשל דינר זהב עם דינר נחשת דומה מצד מתכיותו ואינו נערך מצד מחירו. דינר זהב עם שמן המור כמשקלו, נערך בדמים ואינו דומה במקריו. דינר זהב עם דבש במשקלו, אינו לא דומה ולא נערך. אמר הפסל אינו לא דומה אליו, וגם לדעתיכם שהוא דומה, כי תגשימוהו עד שתוכלו להגביל לו דמות גשמית, אינו נערך בשויו שהוא בתועלת שתוכל להשיג ממנו, כי לא יועיל לעובדיו, ועמש"ש בפי' תהלות (פט ז'):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הפסל", אשר "נסך חרש" ואיך הסכלתם עשו לערוך אל הנשגב דבר שפל וגרוע כזאת, "נסך חרש", מתלוצץ עליהם לאמר הלא אלילי זהב ופסילי כסף אשר הם יקרים בעיניכם מצד המתכות שלהם, הנה הם גרועים מצד הפועל כי "נסך" אותו "חרש", שא"צ חרש חכם ואומן לנסכו ולהתיכו כי כל חרש יוכל עשוהו, "וכל צרף ירקע אותו בזהב", וכן הוא גרוע מצד הצורה, כי המתכות הוא דומם שהוא גרוע מצד צורתו מן הצומח, וכן הוא גרוע מצד החומר כי "בזהב" רק "ירקענו" מלמעלה תחתיו יעשהו מברזל או עופרת ובדיל, וא"כ הלא.


ביאור המילות

"חרש וצרף". הצורף הוא המתיך המתכות וצורפו ומזקקו מן הסיגים, והחרש הוא האומן שיעשה בו מלאכת חרש וחושב, ומלאכת הצורף קודם למלאכת החרש (ע"ל מ"א ז'). ופה אומר, כי הפסל גם החרש ינסכנו ויתיכנו (נסך מענין יציקה) אף שזה מלאכת הצורף כי אינו צריך אומן גדול, וגם הצורף ירקענו בזהב אף שזה ממלאכת החרש, וגם הרתוקות כסף יעשה צורף, כי אין מדקדקים במלאכתו:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"המסכן תרומה", תרומת המסכן והדל, שיעשה את הפסל מעץ היא תרומה חשובה מרוממת יותר מן תרומת העשיר.

  • א) "כי עץ יבחר", ובזה יש לו מעלה צוריית. כי הצומח צורתו מעולה מן הדומם.
  • ב) "כי עץ לא ירקב יבחר", כי אחר שצריך לבקש עץ לא ירקב, הלא בהכרח יבחר את העץ מבין יתר העצים, באופן שישתדל בעשייתו יותר, לא כן תרומת פסל הזהב שלוקח מתכות מן הבא בידו.
  • ג) מצד הפועל הלא בהכרח "חרש חכם יבקש לו", צריך לבקש ולתור אחרי חרש חכם ואומן למען "יכין פסל" אשר "לא ימוט", כי העץ מחולשת חומרו יתראה בו יותר מעלת האומן וחשיבתו, אם יעשהו שיהיה חזק וקיים:


ביאור המילות

"המסכן", מענין מסכן, וההבדל בין מסכן לדל עני ודומי', שהמסכן אינו דל כ"כ רק חסרים לו אוצרות ומסכנות ואינו עשיר, שכן הגביל מסכן נגד מלך (קהלת ד' יג, ט' טו) ואמר ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ר"ל כי יהיה לך אוצרות מלאים תבואה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלוא תדעו", הידיעה תהיה מצד ארבעה דברים.

  • א) מצד "המושכלות" על זה אמר "הלוא תדעו".
  • ב) "המפורסמות", עז"א "הלא תשמעו", כי הדבר מפורסם.
  • ג) "המקובלות", עז"א "הלא הגד מראש לכם".
  • ד) "המוחשות והנסיונות", עז"א "הלוא הבינותם מוסדות הארץ", מיסודות הארץ ופשוטיה ומורכביה תראו ותבינו כח האל ויכלתו:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הישב", מפני שהמון בני אדם יש מציירים לעצמם את האל יושב בשמים והארץ הדום רגליו, ויש מציירים אותו כמלך היושב וחונה ביניהם והשמים כאהל פרוש עליו למעלה, אומר אם תציירו אותו בדמיונכם, כי הוא יושב על "חוג הארץ", ר"ל על השמים שהוא המחוגה של הארץ, שהארץ מרכז המחוגה ועגולת השמים, והשמים הם המחוגה הסובבת את מרכז הארץ, הלא א"כ בהכרח כי "ישביה כחגבים" בעיניו, כמי שמביט ממרחק רב שהמוחש יקטן בעיניו, וכן יוקטנו בעיניו יושבי הארץ ובלתי נחשבים כלום לערך רום מקומו, ואם תציירוהו בדמיונכם כי הוא "נוטה כדק שמים", שהם מתוחים כיריעה דקה לפרוש לאהל ומסך על הארץ "וימתחם" סביב הארץ "כאהל" הנמתח "לשבת" תחתיו, וכן הוא יושב תחת אהל הרקיע על מרכז הארץ, כמלך היושב בין בני המדינה, הלא לפ"ז תציירו בהכרח כי מלך גדול כזה, בודאי הוא.


ביאור המילות

"חוג הארץ". עגולת המחוגה הסובבת את המרכז, וחוג שמים יתהלך (איוב כב יד), כדק קרום דק, כמו או גבן או דק, ומתחם כאהל שאין יכול לשבת עליו רק תחתיו:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנותן את הרוזנים לאין". שהם בטלים במציאותם נגדו, כי הוא בחכמת הבב"ת אינו צריך אל עצת הרוזנים. ויש הבדל בין רוזנים ובין שופטי ארץ, הרוזנים הם שרי העצה, ושופטי ארץ הם הממונים על דבר המשפט. והנה מלך ב"ו מחסרון חכמתו צריך לעצת הרוזנים, ומחסרון יכלתו לשפוט בעצמו כל אישי המדינה צריך אל שופטים, אבל ה' בחכמתו הבב"ת "יתן רוזנים לאין", וביכלתו הבב"ת לשפוט איש ואיש כדרכיו, "יעשה שפטי ארץ כתהו", יבטל עצת הרוזנים ויפר כח השופטים:


ביאור המילות

"רוזנים". סמוכים אל מלכים תמיד (שופטים ה' ג', תהלות ב' ב', משלי ח' טו, לא ד', חבקוק א' יו"ד) והם שרי העצה, מלשון רז וסוד, כי עמהם ימתיקו סוד:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אף בל נטעו", דומים לצמח אשר לא נטע ע"י הברכה והרכבה שלוקחים יחור ונוטעים אותו בארץ, "ואף", גם "בל זרעו" ע"י זרע שיזרע גרעין בארץ הגם שהנזרע חלוש מן הנטע, "ואף" גם "גזעם" אשר עלה מעצמו "בל שרש בארץ", שאין לו שרש כלל, ומצד זה מציאותו חלושה מאד, ומוכן ליבול ולהתייבש מעצמו, ונוסף על חלישת מציאותם "גם נשף בהם" ברוחו הקשה, ממילא "ויבשו", ואח"כ "הסערה תשאם כקש" ר"ל שהם חלשים בעצמם, ואף כי אם עליהם שוד משדי יבא:


ביאור המילות

"נטעו". באילנות, וזרע, בצמחי השדה, והגזע היא על הקרקע, והשורש תחת הקרקע כנזכר לעיל (יא א'):

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואל מי", אומר הנה כל מה שהתוכחתי עמכם עד הנה במ"ש ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש, כאילו יצוייר לתת לו דמות, רק שהדמות אשר תערכו לו, לא ידמה אליו, וכן מה שדמיתיו כנשגב יושב בשמים או על המרכז, כ"ז דברתי לפי קוצר שכלכם, אשר לא יצייר כח מופשט מחומר, ולא יצייר נבדל, רק לפי מה שהורגלו חושיו וכח דמיונו, שלפ"ז ידמה גם האין סוף כיושב ושוכן וחונה ומעתיק במקום וממקום, כאילו לו כלי הגוף ומשיגי התנועה, אבל באמת "הקדוש" והנבדל מכל גשם ומכל דמיון, הוא מצד עצמו "יאמר "אל מי תדמיוני ואשוה"", הלא אין לי דמות ודמיון כלל, ויש הבדל בין ההדמות וההשואה, כי ידמו גם הדברים הבלתי שוים, כמו שיאמר דומה דודי לצבי, שר"ל בקלות מהירותו. וגם זאת רק בדמיון להמשיל ולהסביר. אבל ההשואה היא בדברים השוים בכמה או באיך. יאמר ה', התוכלו לדמות אותי אל דבר ואשוה לו באמת, הלא אומר אני נסו נא.


ביאור המילות

"תדמיוני ואשוה". הדימוי הוא רק במקצת הדבר, וההשואה היא בכל תוארי הדבר, פן תשוה לו גם אתה (משלי כו) וע"ל (א' י') ולק' (מו ה'):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושאו מרום עיניכם", לתת לי דמות ולצייר לי משל מאחד הגופים הנוראים הכדורים הנפלאים המעופפים שמה, "או" מן המלאכים המניעים אותם, אבל שובו נא "וראו מי ברא אלה" ואיך תקחו דמיון מן הנברא אל הבורא, הלא אלה היצורים הנפלאים כולמו, מוגבלים בכחם.

  • א) מצד שהם נבראים שעז"א מי ברא אלה.
  • ב) מצד שאין ביכלתם להוליד ולהפרות מיניהם, כי הוא "מוציא במספר צבאם", מספרם קצוב נגבל ולא יתוסף מנינם.
  • ג) מצד הגבלת פעולתם, כי "לכולם בשם יקרא", כ"א יש לו שם מיוחד עפ"י פעולתו למשל כוכב שבתאי משבית ומחריב, צדק פועל צדקות, מאדים לשפוך דם, וא"א שישנה פעולתו לפעולה אחרת.
  • ד) כי אשר נראה בם הקיום וההתמדה שהם קיימים באיש, אינו מצד כח עצמם, רק מרוב אונים של בוראם המקיימם בחפצו, רק עי"כ "איש לא נעדר", ולא יתמו אישיהם, לא מצד כח עצמם:


ביאור המילות

"מרב אונים ואמיץ כח". כח יציין הכח הפנימי השרשי. ואון יציין התגלות הכח אל הפועל, כחי וראשית אוני. הכח הפנימי יתעלף וייעף לפעמים, ועז"א (כ"ט) נותן ליעף כח, ואם יתמיד נאמר שמאמץ כחו, (נחום ב' ב', משלי כ"ד ה'), ורוב אונים, הוא הכמה המתפשט החיצוני, ורב כח, הוא הכמה המתפשט הפנימי. ואמיץ כח, היא התמדתו בזמן, ור"ל כי הנביאים הקיימים באיש, קבלו כחם מאתו, וגם התמדת כחם וקיומם מקבלים ממנו, כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, וגדר פעל אמיץ בארתי למעלה (כח ב'):

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה תאמר יעקב", כהתימו לדבר תנחומותיו על לב ירושלים, השיב אל עם ישראל פניו. העם הזה בראותם אורך גלותם ושלות הרשעים, פג לבם מהאמין בישועה, ואחרי כי נתעו מן רוע הסדר הנשקף בהנהגה, כי הצדיקים גולים ודלים, ובוגדי בגד שלו גם הצליחו, גם שכלם הלך אחורנית לכפור או בידיעה והשגחה או בשכר ועונש. ושפתי זרה נופת תטופנה בטענות פילוסופיות, לאמר כי הידיעה האלהית אשר היא בהכרח ידיעה פשוטה בלתי משתנית, לא תשאיר אחריה אפשריות הבחירה, שא"כ תשתנה ידיעת ה', לפי בחירת האדם לעשות או לחדול, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שם יעקב יכונו בו ההמון, ושם ישראל הגדולים וראשי העדה, ויש הבדל בין דבור ואמירה, אמירה הוא המאמר הפשוט והדבור הוא הדבור הארוך המחובר מכמה משפטים והקישים וטעמים וראיות, והנה "יעקב" שהם ההמון "יאמר נסתרה דרכי מה'" שאין ה' יודע את האדם, ואינו משגיח על מעשיו כלל, וישראל שהם חכמי לב שבהם, הם יבינו זאת כי א"א ליחס אל ה' חסרון הידיעה, שזה חסרון בחק השם, וגדר השלם שלא יתואר לו חסרון, אבל לעמת זה "ישראל ידבר" דבור ארוך פילוסופי, להוכיח במופת שאין האדם חפשי במעשיו, כי אז תשתנה ידיעת ה' לפי אפשריות הבחירה, רק מעשי האדם מוכרחים לפי הידיעה הקדומה האלהית, ומצד זה לא יגיע שכר לצדיק ועונש לרשע אחר ששניהם מוכרחים במעשיהם, ולכן אומרים כי "מאלהי משפטי יעבור" שאת הצדיק ואת הרשע לא ישפוט האלהים. (וכבר בארתי כ"פ כי שם הויה נקרא בו מצד שברא העולם, ושם אלהים ביחוד אם בא בכינוי אל האדם, נקרא בו מצד ההשגחה המיוחדת, לכן הכת הא' אומרים נסתרה דרכי מה', מצד שהוא הסבה הראשונה לבד לא המשגיח עד סוף העלולים ומעשיהם, וכת השניה אומרים "מאלהי" המשגיח עלי בידיעה פשוטה מפלשת עד סוף כל הדורות בהכרח משפטי יעבור), משיב להם הנביא. אל שני הכתות.


ביאור המילות

"תאמר יעקב ותדבר ישראל". בין ההבדלים שבין אמירה לדבור זה אחד מהם. שהאמירה פשוטה, והדבור יהיה בארך מורכב ממשפטים וענינים שונים. וההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט' ז'), וההבדל בין ה' ובין אלהי מבואר בכל הספר ע"ל (א' ד'):

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלוא ידעת", מצד השכל והמופת, "אם לא שמעת" מצד המפורסמות והמקובל, כי "אלהי עולם ה'", הוא ברא את העולם, ולא לבד העולם העליון כי גם "בורא קצות הארץ", ולא שירה אבן פנתה לבד, וכל אשר עליה נעשה מעצמו, רק שברא גם הקצוות, וכוננה על מתכונתה, וא"כ לא תוכל להכחיש שלא ידע את הנעשה עליה, היפלא מהיוצר דבר מלאכת החומר ומעשהו, ולא תאמר כי אחר הבריאה מאז עזב מלדעת את כל הנעשה בארץ, כי "לא ייעף ולא ייגע" [הוא ממלאכה ובתנחומא (פ' תצא) ואתה עיף ויגע עיף בצמא ויגע בדרך וד' כוחו וכו']. ולפ"ז ידיעת ה' את כל הנעשה בעולם השפל מוכרחת, ואם תשאל איך תצדק עם זה הבחירה ושני קצות האפשר, ע"ז משיב, כמ"ש הרמב"ם, שאחר שידיעת האל היא עצמית בו ואיננה דבר מוסף על עצמותו, הנה החקירה על איכות ידיעתו, תשוב אל החקירה על עצמותו, וכמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם, כן ידיעתו, וכמו שאין היקש ודמיון בין מציאותו למציאות זולתו, כן אין להקיש בין ידיעתו לידיעת זולתו, ולכן אם הידיעה הנודעת אצלנו א"א לציירה בשלא יסולק עמה טבע האפשר, אין לדון ממנה על ידיעתו הנעלמת מאתנו תכלית ההעלם, וז"ש "אין חקר לתבונתו" אין חקירה אנושית משגת את תבונתו, ואין לחקור ולדרוש בה כי נעלמת ממדע בעל חומר. ואם תשאל, וא"כ מדוע מאלהי משפטי יעבור ומדוע לא יושיע את עמו, משיב כי הוא.


ביאור המילות

"לא ייעף ולא ייגע". העיפות, שרשו בכח החי עצמו שהוא מוגבל, וצריך לדברים מחוץ להעמיד כחו, מאכל משתה אויר וכדומה, לא שתה מים ויעף (לק' מד), והיגיעה, הוא ממלאכה, וה' כחו בלתי נתלה בדבר זולתו לכן לא ייעף, ולא יגבילהו זולתו ולכן לא ייגע:

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נתן ליעף כח", ישראל שהם עיפים עתה יתן להם כח, אבל.


ביאור המילות

"ליעף כח", הוא הכח הפנימי השרשי (כנ"ל כו), "ולאין אונים", החסר הכלים שבו יוציא הכח לחוץ כמו מי שאיבריו רכים ורפוים, "עצמה ירבה", העוצם הוא חוזק האיברים והעצמות:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויעפו", הנערים החזקים עתה בכחם ייעפו, וזה תלוי אם יתאמצו בתקוה לקוות אליו עד יבא ויושיע, כי,


ביאור המילות

"ויעפו ויגעו", ייעפו מעצמם, יגעו ע"י עבודה, וגם הבחורים שכחם רב מן הנערים, והם לא ייעפו מעצמם כשל יכשלו ע"י סבה חיצונית משלחת ה' בם:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקוי ה' יחליפו כח", עד שיעלו אבר לעוף פתאום אל במתי שמים כנשרים, ועיין באור המלות:


ביאור המילות

"ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו". הרץ מתיגע לא כן ההולך, אבל העיפות שהיא פסיקת הכח מעצמו, תשיג גם את ההולך אם יתמיד בהליכתו ולא יחזק את גופו במאכל ומשתה, עז"א לא ייגעו מן המרוצה וגם אם ילכו אחרי מרוצתם בתמידות, מבלי לנוח אחרי המרוצה שאז יקרה העיפות, הם לא ייעפו: