"ערכו", יצייר במליצתו שמצרים לא יתחיל עוד לצאת למלחמה כלל, כמ"ש (מ"ב כ"ד ז') ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת, ואומר אליו "שיערכו מגן וצנה ויגשו למלחמה", ומוסיף או עכ"פ.
ביאור המילות
"מגן וצנה". מגן מפני קשת, וצנה מפני חרב וחנית ומקיף מג' רוחות:
"אסרו הסוסים והפרשים יעלו" עליהם לרכוב, "והתיצבו בכובעים" כאילו מתחילים לצאת, הגם שלא יגשו למלחמה עצמה, או עכ"פ "מרקו הרמחים ולבשו הסריונות" כמי שעושה תחילת ההכנה:
"מדוע ראיתי המה חתים" שי"ל מורך לב, ויותר מזה כי "נסוגים אחור", כמראה המורך בפועל, ויותר מזה שגם "גבוריהם יוכתו" באמת, "ונסו" וגם "לא הפנו" לראות אם יש רודף מרוב הפחד, מדוע היה זה?, משיב יען "מגור מסביב נאום ה'" ה' הביא עליהם מגור ופחד:
"אל", אבל לחנם מנוס נסו, כי גם "הקל" ברגליו "אל ינוס, והגבור לא ימלט" ע"י גבורתו כי "צפונה על יד נהר פרת כשלו", שתחת שהיה להם לברוח לצד דרום שהוא צד מצרים יברחו לצד צפון אל יד הנהר, שבא האויב מאחוריהם ולחצם אל יד הנהר ושם נפלו כולם, כי הנהר סגר בעדם את הדרך:
ביאור המילות
"ינוס ימלט". ההמלטה היא ההצלה גם במקומו ע"י גבורתו:
"מי זה" אשר "כיאור יעלה", שכמו שהיאור נילוס בעת יעלה יכסה את כל הארץ בריבוי מימיו כן כסה את עין הארץ בריבוי מחנותיו, "וכנהרות יתגעשו מימיו", וכמו שהנהר המושך מימיו חדים ושוטפים כל אשר בדרכם כן היו אנשים גבורים שוטפים את כל הממלכות:
ביאור המילות
"כיאור יעלה כנהרות יתגעשו מימיו". יש הבדל בין נהר, נחל, יאור, שהיאור הוא המתמלא ממי גשמים ומכסה את כל הארץ כמו יאור הנילוס שעליו נאמר שם יאור לרוב (וכמ"ש בישעיה י"ט), והנהר והנחל אין יוצאים מגדותיהם, רק הנהר מושך בכח ושוטף כל אשר בדרכו ועז"א כיאור יעלה כנהרות יתגעשו:
"והיום ההוא לה' יום נקמה", וע"כ נתן בלבם שיצאו למלחמה לקראת נבוכדנצר "ואכלה חרב ושבעה" מבשרם, "ורותה מדמם, כי זבח גדול לה'" מצייר כאילו ה' הכין זבח "אל נהר פרת" (שהיה דרכם לזבוח אל הנהר) והקדיש קרואיו עם כשדים לאכול ולשבוע:
"עלי גלעד", אחר מפלת פרעה רצה עדיין להתחזק בממשלתו שהיה לו בארץ סוריא עד עבר הירדן שגלעד היה ראש לממלכה זאת, וע"ז ימליץ שרצה לקחת צרי למכתו מגלעד ששם גדל הצרי, אבל "לשוא הרבית רפואות" ע"י סמים, אחר "שתעלה אין לך", שכלה הליחות השרשי והבריאות, ר"ל א"א שתתחזק על ידי עמים אחרים אחר שנפלו מבחר גבוריך, כי.
"הגידו", תחלה "יגידו במצרים" שנבוכדנצר בא עליו, ואח"כ "יכריזו במגדול ובנוף" שהם ערי מבצר שיתיצבו במבצריהם ושם יכינו כלי נשק, וההכרזה תהיה שיעמדו במקומם ללחום על עריהם, לא שיצאו לקראת האויב כי כבר "אכלה חרב סביביך":
"ה' הרבה כושל", וע"י המכשול "נפל איש אל רעהו" שנעשה ביניהם מלחמה פנימיית ואחד הכשיל את חבירו, ועי"כ נתפזרו העמים עוזריהם, "ויאמרו איש אל רעהו קומה ונשובה אל עמנו מפני חרב היונה" היא חרב של נבוכדנצר:
ביאור המילות
"חרב היונה". ידוע שמלכי אשור ובבל היה להם צורת יונה על דגלם, והיו מיחסים נצחון המלחמה אל היונה:
"חי אני כי כתבור בהרים", שהר תבור הגם שיושב בין ההרים, והר הכרמל הוא סמוך לים, (כמ"ש במס' שבת דף ל"ד) כדי שיניח חמה בראש הכרמל וירד לים ויטבול, זה שיעור בין השמשות ובכ"ז א"א שיבא תבור בין ההרים שאצלו ושיבא הכרמל בים, כי ה' קבעו שלא ימוש ממקומו, כן פרעה הגם שהוא קרוב למקום המלחמה לא ימוש ממקומו ולא יבא:
"עגלה יפה פיה", מצרים היו מכבדים ומעריצים את השור שיחסו לו אלהות, והוא עמד בנוף, וכשחרב נוף המיתו הכשדים את יראתם, ובזה ממשיל מצרים לעגלה יפיפיה שהוא העגל שעבדו לו, שהיו בוחרים שיהיה יפה מאד, "ובא לו הקרץ" והשחיטה "מצפון" מעם כשדים:
ביאור המילות
"יפה פיה". הוכפל העי"ן והלמ"ד ר"ל יפה מאד, והיא כמלה אחת, ורמז ג"כ כי נודע בספורי ימות עולם כי בהשור שבחרו לאלהות היה להם סימן מיוחד בפיו, לכן אמר שפיו יפה:
"קרץ". מענין חתיכה וכריתה כמו מחומר קורצתי (איוב ל"ג ו'). ויל"פ מענין רמז כמו קורץ בעיניו, כי המצרים היו מנחשים ע"י תהלוכות השור על עניניהם, והיה להם רמז בהשור, שבא בא מצפון שהיו מניחים אותו ללכת ובא בכל פעם מצפון, והיה להם בזה קריצה ורמיזה שהאויב מצפון יבא עליהם:
"גם שכיריה", ועפ"ז ממשיל גם המלכים שהיו לוחמים מלחמותיהם בשכר והיו עוזרים מצרים "כעגלי מרבק", שהיו ג"כ כעגלים שעמדו להתפטם שם מטוב ארץ מצרים, ואחר מפלת העגלה שהיא מצרים "גם המה הפנו" ללכת לארצם "ונסו ולא עמדו, כי בא" גם עליהם "יום אידם" וגם "עת פקודתם" בעבור עונותיהם:
ביאור המילות
"כעגלי מרבק". מפוטמים, כמו ועגלים מתוך מרבק (עמוס ו' ד'):
"בא יום אידם עת פקודתם". יום אידם הוא יום המוגבל מאת המערכה והטבע כמה יארך ימי הצלחתו ומתי ישבר, ועת הפקודה הוא המוגבל מאת ההשגחה על פקודת העון, אמר שבאו שניהם עד קצם, (וכן לקמן מ"ט ח', נ' כ"ז ל"א):
"קולה", ציור הנחש הוא שהיו לו רגלים ונקצצו ע"י חטאו, ובזה מצייר את מצרים שקצצו את רגליהם לבל יוכלו ללכת ממקומם חוץ לארצם, "כי בחיל ילכו" האויבים והחיל "באו לה בקרדומות" לקצץ רגליהם, ועם ציור הקרדומות יתפוס המליץ ציור אחר מה שעושים עם הקרדום שבו חוטבים העצים, ועז"א "כחוטבי" עצים, ועפ"ז יצייר ארץ מצרים כיער, שבאים בקרדומות לכרתו, ואומר כי.
"כרתו יערה נאום ה'", ר"ל שחוטבי עצים האלה והקרדומות הם כרתו את יערה "כי לא יחקר" והוא עצום מאד, "כי רבו", והגם שלא יחקר בכ"ז כרתוהו כו', כי החוטבי עצים שבאו "רבו מארבה ואין להם מספר", והיה בידם לחטוב את היער כולו:
"אמר ה', הנני פוקד אל אמון מנא", שהיה שם מושב הע"ז אמון, "ועל פרעה" שנלקח ארצו, "ועל" מדינת "מצרים" ויתר אלהיה ויתר מלכיה. ואחר כך יפקוד שנית "על פרעה", שנלחם שנית ונובכדנצר הרג אותו, וז"ש.
"ואתה אל תירא עבדי יעקב" אחר שאמר שמצרים תשכון כימי קדם וזה היה כשמלך כורש, אומר שגם יעקב לא יירא "ואל תחת ישראל" הגדולים "כי הנני מושיעך" וכו', וכבר התבארו פסוקים אלה למעלה סי' למ"ד:
ביאור המילות
"אל תירא וכו'". פסוק זה כפול למעלה (ל' י') ושם התבאר:
"אתה אל תירא" הגם שבעת כבש נבוכדנצר את מצרים נהרגו כל בני ישראל שהיו במצרים (כנ"ל סי' מ"ג מ"ד) בכ"ז אתה כלל יעקב לא תירא כי ישארו אלה שנפוצו בין יתר העמים חוץ ממצרים, שהגם "שאעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שם אותך לא אעשה כלה ויסרתיך" ביסורים רק "למשפט" כפי עונך כדי "שלא אנקך" ותקבל עונש עונך לכלא פשע ולהתם חטאת:
