"ואתה בן אדם", מפני שבנבואה הקודמת כבר נבאו הנביאים לפניו, (כמ"ש האתה הוא אשר דברת בימים קדמונים, אמר "ואתה בן אדם הנבא" שיחדתי לך נבואה פרטית ביחוד שלא נבאו הנביאים, "ואמרת הנני אליך גוג", נבא שאחר מפלתו זאת יתחזק שנית ויאסף מחנותיו שנית על ירושלים, וז"ש.
"והעליתיך מירכתי צפון" שתעלה שנית על הרי ישראל למלחמה, והנה בפעם הראשון אומר "והיה ביום בוא גוג על אדמת ישראל", שיהיה מפלתו תיכף בבואו בגבולם ועל אדמתם, אבל בפעם השני "יגיע על הרי ישראל", ויצור על ירושלים, ואז.
ביאור המילות
"וששאתיך". פי' הרד"ק מענין השאה ופיתוי, או מענין ששית, שיביא עליו שש משפטים, דבר, דם, וגשם, אבני אלגביש, אש, וגפרית, וגם יל"פ על שילחמו שם שש מחנות שלשה מול שלשה (כמ"ש למעלה סי' ל"ב) והוא יהיה הששי הלוחם:
"ואת שם קדשי אודיע", כי אז אודיע לישראל שאני מנהיגם בדרך הקדושה שהיא התרוממות והתעלות מן הדרך הטבע, "ולא אחל את שם קדשי עוד" שיאמרו מבלי יכולת, "עד שכל הגוים ידעו כי אני ה' קדוש בישראל" ומנהיגם בהנהגה השגחיית נסיית:
"הנה באה", מפני שהיום הזה מיועד סתום וחתום ולא הודיעו ה' לשום נביא וחוזה ולבא לפומא לא גליא, ועדיין אינו במציאות בעולם החזיון בפועל, רק בעת "שיבא הדבר ויהיה אז הוא היום אשר דברתי" אז יבא אל מציאות הדבור ואז יתרשם בפועל:
"ויצאו יושבי ערי ישראל", שלא יצאו עד עתה למלחמה יצאו אל השלל, ואז יקחו כלי הנשק לבער בם אש, כי לא יצטרכו מעתה לכלי נשק אחר שה' נלחם להם, ולא יוכלו להשתמש בם רק להבעיר בעציהם "ובערו והשיקו", בין מה שיבערו לחמם, בין מה שישיקו התנורים לאפות, יהיה "בנשק ומגן וצנה" וכו' עד שכל מיני כלי זיין יתבטלו אז, (כמ"ש (ישעיה ב') לא ישא גוי אל גוי חרב, וכתתו חרבותיהם לאתים), ויהיו רבים כ"כ עד שיספיקו "להבעיר בהם שבע שנים", הגם כי.
ביאור המילות
"ובערו והשיקו". הביעור הוא לחמם, וההסק הוא לאפות בו, כמ"ש והיו לאדם לבער וכו' אף יסיק ואפה לחם (ישעיה מ"ד):
"שלא ישאו עצים מן השדה", כדרך שבמקום שאין יער מלקטים עצים של קוצים כסוחים המפוזרים בשדה, וגם במקום שיש יערות והעצים מצויים "לא יחטבו מן היערים", כי אסיפות כלי הנשק יהיה קל יותר מרוב רבויים, ולא תאמר הלא קל להם יותר לחטוב מן היערים הסמוכים להם, אומר "ושללו את שולליהם" אחר שבל"ז יצאו לשם לשלול ולבוז יקחו עמהם גם כלי הנשק הנשאר בשלל ומן הברזל שעליהם יעשו כלים, והעצים יבערו:
"והיה ביום ההוא", הנה נבא כדניאל על גוג, ויטע אהלי אפדני בין ימים להר צבי קדש ובא עד קצו, שיטע אהל כללי בין הים ובין הר ציון, מבאר כי "במקום ההוא ימצא קבר" לכלל מחנהו, "שקדמת הים" שיטע שם אהלי אפדני נמצא "גיא" בין שני הרים, עד "שהעוברים קדמת הים" יתעכבו שם מלכת דרך ישרה מפני הגיא הזה כי "היא חוסמת" ומונעת "את העוברים", ושם יפלו ע"י ה' בחזירתם אל אהליהם אצל הים, ושם יקברו אותם ומפרש.
ביאור המילות
"גיא העברים קדמת הים". שהיה במערב והגיא בצד קדים במזרח, והעוברים למזרח מן הים יפגעו בגיא הזה:
"בל" תאמר שהם בעצמם יקברו חלליהם, כי הם יפלו כולם ואין קובר מביניהם, רק "בית ישראל יקברום למען טהר את הארץ" מן העיפוש והסרחון ומן הטומאה, וזה יתמיד "שבעה חדשים":
"וקברו", הנה הדרך הוא שיזהרו העם מקבור את המתים במגפה, ובפרט החללים ששכבו ימים רבים בלי קבורה שמעלים עיפוש ודבר ויתדבק בקוברים, ורק יפרישו אנשים מיוחדים לזה, והעם יזהרו מן הקוברים פן ידבק בהם הדבר, אבל "אז יקברו כל עם הארץ", וזה "יהיה להם לשם" שמזה יראו כולם כי הם נשמרים מה' ואינם יראים מדבר וממגפה כמ"ש לא תירא מפחד לילה מדבר באופל יהלך, וזה יהיה "יום הכבדי" שיתראה כבוד ה' והשגחתו הפרטיית על ישראל ושמירתו אותם מכל פגע, כמ"ש ה' ישמרך מכל רע:
"ואנשי תמיד", וחוץ מזה שכל העם יתעסקו לקבור החללים אצל הגיא ששם היה המלחמה, "יבדילו אנשים" שיעסקו "בתמידות" להיות "עוברים בארץ לקבר את העוברים, שנותרו על פני הארץ", אלה מן הצובאים שנודדו ועברו בארץ ומתו במגפה ונפלו באחת המקומות יקברו אותם שם במקומו, "כדי לטהר" את "הארץ", וזה יארך שבעה חדשים, כי אחר שבעה חדשים כבר יעוכל הבשר, וגם החיות והעופות יאכלו בשר ההרוגים עד עת הזאת, ומאז לא יקברו העצמות במקום שימצאום, רק "מקצה שבעה חדשים יחקרו" וידרשו אם ימצא עצמות באיזה מקום לציין עליהם:
ביאור המילות
"אנשי תמיד". שיבדילו אנשי תמיד, ר"ל מתמידים בזאת, כמו עולת תמיד ארחת תמיד:
"ועברו", אחר ז' חדשים "כשיעברו העוברים וראה עצם אדם" (כי לא יהיה עוד עצם שיש עליו בשר רק עצם לבד) "ובנה אצלו ציון" שיוכר המקום וישמרו מקרוב אליו, אם מפני הטומאה, אם מפני הנגף, כי הנס הזה שלא יוזקו מן הנגפים לא יארך רק ז' חדשים, ולכן יבנה ציון ולא יגע בו "עד קברו אותו המקברים" הם ילקטו העצמות ויקברו "אל גיא המון גוג":
"וגם", ור"ל וכמו שיקרא הגיא גיא המון גוג, כן יקרא עיר שששם נטעו אהליהם קרוב אל הגיא, יקרא "בשם עיר המון גוג", לזכר ששם היה ושם נעשה הנס ושם נפלו, ולהשמר מן העיר הזאתהטמאה כמדור העמים, ובזה "יטהרו את הארץ":
"ואתה בן אדם". הודיע למה בסוף שבעה חדשים לא ימצאו עוד הרוגים שיש עליהם בשר, כי ה' הכין החיות והעופות שיאכלו את בשרם, וז"ש "אמור לצפור כל כנף, הקבצו" המפוזרות יתקבצו ביחד, ואחר שיהיו מקובצים "יתאספו" לבא ביחד אל מקום ההרוגים, כי זה ההבדל בין קבץ ובין אסף כמ"ש (בישעיה י"א) "על זבחי אשר אני זבח לכם". שהוא "זבח גדול",
א) ממהות המאכלים, "בשר ודם",
ביאור המילות
"הקבצו, האספו". הקבוץ הוא שיתקבצו הנפזרים, ואח"כ יאספו שהוא הכניסה אל שדה המלחמה, כמ"ש (ישעיה י"א) ובכ"מ:
א) על הגלות, שאמרו עם ה' אלה ומארצו יצאו, ועתה "ידעו כי גלו בעונם", שמפני "שמעלו בי" לכן "ואסתר פני מהם",
ב) היה חילול ה' בגלות עצמו שכמה פעמים נמכרו לטבח ולהרג ולא הושיעם ה', עתה ידעו שמה "שאתנם ביד צריהם ויפלו בחרב כולם" ע"י השמדות והגזרות שהיו בימי הגליות זה היה מפני, כי.
"לכן כה אמר ה'", נגד הגלות "עתה אשיב שבות יעקב", ונגד הצרות שסבלו בעת הגלות.
"ורחמתי את בית ישראל", ויעקב הם עשרת השבטים הם רק נדחים ולא סבלו שמדות וא"צ רק השבה, וישראל הם שבט יהודה ובנימין שסבלו תלאות רבים הם צריכים רחמים, ונגד שהיה חילול השם "וקנאתי לשם קדשי":
ביאור המילות
"יעקב, בית ישראל". התבאר אצלי (ישעיה ט' ז') שכשבאו נרדפים יציין עשרת השבטים בשם יעקב, ושבט יהודה ובנימין בשם ישראל:
"וידעו", ואז יכירו כי גם "בהגלותי אותם אל הגוים הייתי ה' אלהיהם" והגלות לא היה לרעה רק לטובה ובהשגחתי הפרטיית, כי גאולת כורש לא היתה גאולה אמיתית, ולא היה עת התקון המקוה, והיה בה ד' חסרונות,
א) שהלכו ברצון כורש, ואז "וכנסתים על אדמתם" בעצמי,
ב) שאז לא שבו כולם לא"י ואז "ולא הותיר עוד מהם שם":
