מלבי"ם על יחזקאל לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על יחזקאל · לג · >>

תוכן עניינים

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ארץ כי אביא עליה חרב", יש שני מיני צופים,

  • א) צופה שמעמידים לראות אם אויב בא לעיר,
  • ב) אחר שכבר בא האויב מעמידים צופה לראות ולעיין על מחנה האויב ולהזהיר את העם שישמרו א"ע מן הצד שמשם יערוך מלחמה וישליך חצים ואבני קלע אל העיר, ויש ג' הבדלים ביניהם,
  • א) שהצופים שמעמידים לראות אם יבא איזה אויב, מעמידים צופים רבים בכל צד, משא"כ הצופה שמעמידים אחר שבא האויב מעמידים רק צופה אחד, שיעיין על מעשה האויב ומערכתו,
  • ב) הצופים שיראו אם בא האויב מעמידים אנשים הדיוטים, אבל הצופה שיעמוד לראות על מערכת האויב שכבר בא, צריך להיות אחד משרי הצבא היודע תכסיסי מלחמה, ויודע להזהיר את העם ממקום הסכנה,
  • ג) הצופים הראשונים יעמיד המלך או שר הצבא, כדי שאם ירגישו ביאת האויב יודיעו לצבא המלחמה לצאת לקראתו לקרב, אבל הצופה השני אם בא האויב יעמידו העם כולו, כדי שבעת שיראה שהאויב ידו רמה ושיכבוש את העיר יודיע אל העם כדי שימהרו להמלט על נפשם, וז"ש "ארץ כי אביא עליה חרב", אם כבר בא החרב ואז א"צ להעמיד צופים רבים לראות אם בא החרב, רק אז "יקחו עם הארץ" כי הם יעמידו הצופה, ורק "איש אחד", והאיש הוא "מקציהם" ר"ל אחד מקציני העם העומד בראשם, "ונתנו אותו להם לצופה", שעקר מה שצופה הוא בעבורם, להזהירם בעת הסכנה, לעמוד על נפשם, ואז.

ביאור המילות

"מקציהם". הוא איש העומד בראש העדה, כמו וישלחו מקצותם אנשים בני חיל (שופטים י"ח ב') ומזה שם קצין, וכן בספרי בהעלותך (סי' פ"ה) ר"ש בן מנסיא אומר ותאכל בקצה המחנה במוקצין שבהם בגדולים שבהם, וכה"א וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין. ובב"ק (דף צ"ב) ומקצה אחיו לקח חמשה האנשים אלו הנכפלים בשמות, ובאמת מצאנו שבא על הקצה השני הגרוע, ויעש כהני מקצות העם (מ"א י"ב), וגם עמ"ש ומקצה אחיו, ועל בקצה המחנה יש דעה במדרש ובספרי שם שכוון על הקצה הגרוע, אולם פה שאא"ל שיעמידו צופה את השפל שבעם בודאי כוון על העומד בקצה המעלה. ומ"ם מקציהם מ"ם השימוש ונחסר הדגש שאחריו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וראה", אם יראה "שהחרב באה על הארץ" דהיינו שהאויב מנצח וכובש העיר, ואז "יתקע בשופר להזהיר את העם" שימהרו לברוח:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמע" ר"ל כי היה בענין השופר שני ענינים,

  • א) יש סימנים בתקיעת השופר שכל מבין הסימנים יודע איך יעשה ובאיזה צד יברח או איך ינצל, ועז"א "ושמע השומע את קול השופר" ר"ל מי ששומע ומבין סימני התקיעות והאותות שהקול מורה עליהם "ולא נזהר דמו" בראשו יהיה הוא מתחייב בנפשו,
  • ב) שאף מי שאינו יודע אותות השופר וסימניה, עכ"פ.

ביאור המילות

"דמו בראשו יהיה". לשון זה לא מצאנו רק גבי מיתת סקילה, ובא תמיד דמיו בלשון רבים (כמ"ש טעם הדבר בס' התו"ה קדושים סי' ק"ג), ועל שמתחייב בנפשו יאמר תמיד דמו בראשו, ולכן מוכרח לשתפו עם דמך בתוכך היה, ר"ל שאין לו כפרה, כי לא עשה תשובה ואשמת דמו נשאר בו לא ימחה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"את קול השופר שמע" והיה לו להזהר ולברוח. וגם היה בענין השופר ענין שני מוסרי, שקול השופר הוא מעורר לתשובה והיו מתריעים על הצרות שישובו העם מעונותיהם, וע"ז הצד אמר את קול השופר שמע ולא ולא נזהר לשוב בתשובה "דמו בו יהיה" ר"ל בפנימיותו מה שלא תקן נפשו עכ"פ ע"י תשובה, שאם "היה נזהר נפשו מלט" היה ממלט נשמתו מני שחת:

ביאור המילות

"השמע את קול השופר, את קול השופר שמע". הראשון מלשון הבנה, והשני מלשון שמיעה:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והצופה" אבל אם הצופה לא הזהיר ע"י תקיעת שופר הגם שהנפש בעונו נלקח מ"מ אדרוש דמו מיד הצופה, אם במה שלא הזהיר מן האויב, ואם לפי המוסר מה שלא עורר לתשובה שעי"כ היו נצולים:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה" באר הנמשל, "אתה הצופה העומד מצד בני ישראל" לתקן עניניהם "ושמעת" מפי דבר גזרה שגזרתי עליהם שאז החרב באה בודאי "תזהיר אותם ממני" שישובו בתשובה וימלטו מן הגזרה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באמרי לרשע", הגם שגזרתי עליו הדין למיתה, הלא אמרתי "רשע מות תמות", שימות יען שהוא רשע, וא"כ אם יעשה תשובה ויהיה צדיק לא ימות, וא"כ "אם לא דברתי להזהיר רשע מדרכו" אז תגרום לו היזק בשתים,

  • א) "שימות בעונו",
  • ב) "שהוא רשע ימות", שימות רשע בלא תשובה, וע"כ "דמו מידך אבקש":

ביאור המילות

"ודמו מידך אבקש". ולמעלה (פסוק ו') דמו מיד הצופה אדרש, ויש הבדל בין דרישה ובקשה שאחריה מלת מיד, הדרישה היא להעניש, כמו מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם, והבקשה היא בקשת התשלומין בדבר שנכנס לערבון עליו, כמו אנכי אחטנה מידי תבקשנה, אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ור"ל את הנכנס כערב בעד הנפשות שמסרתים בידך להשגיח עליהם, וכן תפס למעלה (סי' ג') לשון בקשה מיד הצופה:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה כי הזהרת ולא שב", תרויח בשתים,

  • א) "הוא בעונו ימות", לא אמר הוא רשע בעונו ימות, כי עכ"פ ישים לב קרוב למיתה ויעשה תשובה ותהא מיתתו כפרה,
  • ב) "שאתה את נפשך הצלת":
 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כן אמרתם לאמר" ר"ל שהם אומרים שאין מועיל להם תשובה מצד שני טעמים,

  • א) שידמו מצות ה' ואזהרותיו כמלך שצוה צווים על עבדיו והם עברו על פקודותיו, שהם חייבים, אם מצד שמרדו במלך, אם מצד שקלקלו את מלאכתו, ועל שניהם אין מועיל תשובה וחרטה, וז"ש שאתם אומרים כי "פשעינו" עלינו שמרדנו במלכו של עולם, ועוד שחטאותינו עלינו שהם המעשים עצמם שקלקלנו מלאכתו ועבודתו, ואיך יועיל תשובה, זאת שנית בהשקף ע"מ המצות והאזהרות באו לתועלתנו כדמיון הרופא המצוה על החולה שכן באו לטהר ולקדש את נפשותיכם, ואם עבר החולה על דברי הרופא עד שהוא נימק בחליו מה יועיל לו החרטה והתשובה, והוא כבר נימק בחליו ועז"א "ובם אנחנו נמקים", וא"כ "ואיך נחיה" ע"י חרטה ותשובה ושמיעת קול שופר:

ביאור המילות

"פשעינו וחטאתינו". הפשעים הם המרדים, והחטאות הם הנעשים מסבת התאוה, לא מצד המרד כמ"ש בכ"מ:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר אליהם", משיב להם בשבועה על שני טענות אלה, על הראשון אומר שציווי ה' לא ידמו לצווי ב"ו שאם יעברו על פקודתו רוצה לענוש ולהנקם מן החוטא ולהמיתו דוקא, אבל ה' כל חפצו בתקנת בריותיו ולהחיותם, וגם כשחטאו וגזר עליהם עונש אין תכלית העונש כדי להעניש ולהנקם, רק כדי שע"י העונש ישים על לבו לשוב ולתקן מעשיו להבא, וגם אם יגזור מיתה על הרשע אין תכליתו מות הרשע, רק תכליתו שעי"כ יראה רשע אחר וישים על לבו לשוב, וז"ש "אם אחפוץ במות הרשע" זה אינו החפץ והתכלית המכוון, "כי אם" תכלתיו הוא "בשוב רשע" אחר "מדרכו" ע"י יראת העונש "וחיה", וא"כ חפץ ה' הוא חיי הרשע ולא מותו, וכשיתקן מעשיו להבא חיו יחיה, ואם מצד השני שנטמאתם ואתם נמקים ע"י מעשיכם "שובו שובו מדרכיכם הרעים", ע"י שתשובו תשובו לאיתנכם ותתקדשו ותרפאו מחלייכם, "ולמה תמותו" הלא יש לכם רפואה:

ביאור המילות

"במות הרשע כי אם בשוב רשע". כבר יעדתי באילת השחר (כלל קל"ח) שהשם הנשנה יורה שאינו השם הראשון, ור"ל בשוב רשע אחר:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואתה בן אדם אמר אל בני עמך", ועתה הודיע להם שאין ה' מביט על מעשים הקודמים בין לטוב בין לרע, רק על מעשים של עתה, עד "שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", ר"ל שאינו דומה כב"ו שאם יחטא לפניו עבד ששרת לפניו תמיד באמונה יזכור צדקותיו הקודמים וימחול לו, ובהפך מי שהרשיע לפניו תמיד אף שישוב מדרכו לא יועיל כי ישמור איבתו בלבו להענישו, לא כן אצל ה', עת ימרוד הצדיק בו בפשע אז צדקתו הקודמת לא תצילנו "והרשע" השב מרשעו "לא יכשל ברשעתו" הקודמת, כי נמחל לו וכאילו לא היה מכשול בדרכו כלל, "וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו", ר"ל שהגם שבאם יחטא הצדיק בחטא שוגג לא בפשע תועיל לו רשעת הרשע, ר"ל שאז יצרפו מעשיו נגד מעשה הרשע החוטא בפשע וזדון ויצא צדיק לערכו אבל אחרי שהרשע שב בתשובה והצדיק עשה חטא שוגג לא יהיה צדיק בערך הרשע ולא יזכה נגד מעשה הרשע הקודמים, כי אז יביטו על מעשה הרשע והצדיק של עתה, שהרשע שב בתשובה והוא צדיק, והצדיק חוטא, ונתהפך הדבר שהצדיק לא יחיה בסבת מעשה הרשע:

ביאור המילות

"פשעו, רשעו, חטאתו". הפשע הוא המרד (כנ"ל י') ויצדק על הצדיק שמורד, לא כן הרשע שלא עבד את ה' ואינו מורד רק מרשיע, ומה שכתבתי ביום חטאתו הוא השוגג, ועי' בפירוש:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באמרי לצדיק", אתה פי' הדבר איך לא תועיל צדקת הצדיק ביום פשעו, הוא אם אני אמרתי לו "חיה יחיה" בשהוא כולו זכאי, והוא בטח על צדקתו ועשה עול, שחשב שמצד שי"ל צדקות ומעשים טובים מרובים יוכל לעשות עול ולא יזיק לו, וכענין שאמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וא"כ הצדקות שלו הוא סבה אצלו אל עשיית עוול, עד שחושב שע"י שהוא צם ומתפלל יוכל לגזול ולעשוק ואין פשע, בזה "כל צדקותיו לא תזכרנה", כי ע"י העון קלקל מעשיו הקודמים:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובאמרי לרשע" וכו' "ושב מחטאתו ועשה משפט וצדקה", משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, ומפרש נגד משפט.

ביאור המילות

"משפט וצדקה". הבדלם מבואר ישעיה (א') ובכל התנ"ך:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חבול ישיב רשע" שעל עברות שבין אדם לחברו צריך להשיב מה שגזל חברו, מה שחבל ברשע ישיב, ומה "שגזל ישלם" דמיו הגם שא"צ דוקא להשיב גוף הגזלה כמו מריש שתקעה בבירה, ונגד צדקה בין אדם למקום "בחקות החיים הלך" ילך בחקים אשר יחיה בהם חיי עולם הבא, ויזהר "לבלתי עשות עול" להבא, "חיו יחיה לא ימות" בעבור חטאים הקודמים:

ביאור המילות

"ישוב, ישלם". ההשבה הוא כשמשיב גוף הדבר, והתשלומין הוא גם כשנותן מחירו:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כל חטאותיו אשר חטא לא תזכרנה לו", ר"ל שלא תזכרנה לו מצד שחטא רק מצד "שמשפט וצדקה עשה", כי בתשובה מאהבה יעשה מעונות זכיות, ויהיה דומה כאילו לא חטא רק שעשה משפט וצדקה, כי אם חבול ישיב וגזלה ישלם לא יוחשב לו חטא החבלה והגזלה רק זכות ההשבה והתשלומין שקיים מ"ע, כאילו לא חטא בעבר רק עשה זכות ומצוה שע"י "חיה יחיה":

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמרו בני עמך לא יתכן דרך ה'", כי אצל בני אדם יהיה להפך שיזכרו מעשים הקודמים וידונו אותו על פיהם, וזה מצד "שדרכם לא יתכן", כי אחר ששב ממעשים הקודמים צריך להעביר עליהם ולישא פשע:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשוב צדיק", מוסיף לאמר שאדרבה הסברה נותנת להפך, שבעת "ישוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת בהם", ר"ל שאז ימות בצדקתו הקודם ובעול שעשה עתה, כי לפי ערך צדקתו הקודם יגדל יתר מאד העול של עכשיו, וכן.

ביאור המילות

"ומת בהם". הי"ל ומת בו, ועיין בביאור הענין:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", ר"ל אז יחיה ברשעתו הקודם ובמשפט וצדקה שעושה עתה, כי לפי ערך שהיה רשע מקודם יגדל יתר מה שעתה עושה משפט וצדקה כמ"ש במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואמרתם", וגם ע"ז תאמרו "לא יתכן דרך ה'", והתשובה לזה הוא, "איש כדרכיו אשפוט אתכם" שאני איני מביט על דרכו של עתה לבד, רק אביט על כל דרכיו, ואשקיף על דרכו עתה לפי ערך של הדרך שהלך בה מקודם, שיגדל עתה דרכו עתה אם נשתנה מערכו הקודם הן לטוב הן לרע:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא-כב) "בא אלי הפליט", הנה למעלה (כ"ד כ"ה) אמר שביום החורבן יבא הפליט להשמעות אזנים ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת, אמר לו, שהוא יודיע לו קודם בנבואה שכבר נחרב הבית, והפליט לא יבא רק להשמעת אזנים, כי השמועה ששמע בנבואה לא שמע באזניו הגשמים רק ראה במראה, והפליט ישמיע בפועל, והנה ה' אמר לו (ג' כ"ו) ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מרי המה, ובדברי אותך אפתח את פיך, וכן "היה יד אליו בערב לפני בוא הפליט" עד שהפליט לא בא רק להשמעות אזנים "וה' פתח פיו" שיגיד אל העם לפני בוא הפליט והיה פיו הנאלם תמיד פתוח "עד שבא הפליט", ואחר שבא הפליט נשאר "פיו פתוח", ר"ל כי יחזקאל לא נתיחד לנבא על החורבן שע"ז נתיחד ירמיה להנבא בירושלים, ששם היה עדיין תקנה בתשובה, ואם היה צדקיה שומע לקולו ויוצא אל נבוכדנצר לא היה מחריב את העיר, אבל בגלות בבל לא היה הדבר תלוי, אדרבה בא להם ציווי מירמיה שיולידו שם בנים ובנות כי ישבו בגלות שבעים שנה, והיה פי הנביא נאלם שמה כי האפשריות תלוי בנבואת ירמיה, רק אחר שנחרב הבית אז ניתן רשות ליחזקאל לנבאות כי נשלם שליחות ירמיהו ומאז נפתח פיו לנבאות אל הכלל ולא נאלם עוד, ובשגם כי עד עתה לא האמינו עדיין והיו ביניהם נביאי שקר שנבאו שהמקדש לא יחרב, ואחר ששמעו מן החורבן התחילו להאמין לדברי הנביאים ולהאמין בה', ומאז לא נאלם פי המוכיח בדבר ה':

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יושבי החרבות האלה", אחר חורבן המקדש נשארו עדיין הרבה מישראל שישבו בחרבות ובשדות ומערות, וחשבו שעדיין יהיה ישוב בא"י ושקדושת א"י לא בטלה בעת החורבן, והנביא נבא להם שהארץ תהיה שממה לגמרי (כמ"ש מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו), ושגם הקדושה בטלה בעת החורבן (כמ"ש קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל) וז"ש כי "יושבי החרבות" עדיין "אומרים" שלא נתבטלה ירושת הארץ ומביאים ק"ו "אחד היה אברהם", הוא לא היה רק איש אחד שהאמין בה', ובכ"ז גרם זכותו "שירש את הארץ ואנחנו רבים" מאמינים, ובפרט "לנו כבר נתנה הארץ למורשה" מכבר, ובודאי לא בטל הירושה שכבר נתנה לנו מכ"ש מאברהם שניתן לו ירושה מחדש:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן אמר אליהם", הודיע להם שהארץ לא נתנה להם רק בתנאי שישמרו את התורה כמ"ש ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו, והם עברו על ג' עברות החמורות המטמאים את הארץ גילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה, וז"ש "על הדם תאכלו ועינכם תשאו אל גלוליכם" שהוא חטא ע"ז, "ודם תשפכו" הוא ש"ד, ואיך "הארץ תירשו?":

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עמדתם על חרבכם עשיתן תועבה", ר"ל שבחרב אנסתם על תועבה ולטמא את רעהו ואת אשתו שהוא ג"ע, ואיך "והארץ תירשו"?:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חי אני", כי יכלו יושבי הארץ לגמרי, שמי שיהיה בערים החרבות יכלה בחרב אויב, והמתחבא בשדה ששם לא יהיה האויב תאכלהו חיה רעה, ובמערות יכלה בדבר, ועי"כ.

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתי את הארץ שממה ומשמה, וגם מקומות העזים שהיו בה" כמו המצודות והמבצרים שהיו בהרים שאין רגל אויב מגיע שם "ישבתו", עד שגם "ההרים יהיו שממה מבלי עובר":

ביאור המילות

"שממה ומשמה". ע"ל (ו' י"ד):

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וידעו" ושממות הארץ תהיה השגחיי עד שממנה יכירו "כי אני ה'" כי יראו שהיא "שממה על כל תועבותם" שהוא עונש השגחיי מכוון נגד העונות:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בני עמך הנדברים בך", אחר שנפתח פי הנביא והתחיל להוכיח את העם כמ"ש ויפתח פי ולא נאלמתי עוד, התחילו לדבר רע על הנביא בסתר איש בחדרי משכיתו, ובכ"ז בגלוי עשו את עצמם כאילו יראים את ה' והולכים לשמוע תוכחת הנביא, וז"ש "הנדברים בך אצל הקירות ובפתחי הבתים", שאצל הקירות של חצר ביתם, ועד פתח הבית, ששם אין יושבים רק משפחת הבית, היו נדברים בך לגנאי, (שכל לשון דיבור שאחריו ב' הוא לגנאי, ובכ"ז "ודבר חד את אחד" כשמדבר לאיש זר אחד אל אחד מיוחד מן העם, ואף "איש את אחיו, יאמר באו נא ושמעו מה הדבר היוצא מאת ה'" עשו א"ע כמאמינים בדבר ה' וכרודפים לדעת את ה' ואת דבריו ע"י נביאו:

ביאור המילות

"הנדברים בך". כל דבור שאחריו ב' [אם לא בא לציין דבור ה' אל הנביא] הוא לגנאי תמיד, (עמ"ש ירמיה ל"א י"ט, תהלות פ"ז ג'), ודבור הבא בנפעל, מורה ששנים מדברים ומחליפים הדברים זע"ז:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויבואו אליך", בכל זאת לא יפחדו מדבריך כפוחדים אל ה' ואל דבריו, וזה בשתי פנים לפעמים כשהנביא מקבץ את העם להטיף להם ולהוכיחם, "יבואו אליך כמבוא עם" מתקבצים עם כלל הצבור, "וישבו לפניך עמי" ישבו כאילו הם השומעים בקולי, ובכ"ז "ואותם לא יעשו", כי תחת שראוי להם לספר בפיהם המוסר והתוכחה, "הם עושים בפיהם עגבים" וליצנות, ותחת שראוי שיחרדו בלבבם מפחד ה'.

"אחרי בצעם לבם הולך" בענין שפיהם ולבבם רחוק מה' ואיך יבואו לידי מעשה, וכמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


""והנך" ולפעמים יבואו אל הנביא לשמוע נועם מליצותיו בעת יטיף במשל ומליצה", ואז "הנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטב נגן", בענין שנעים להם לשמוע דברי הנביא מצד נועם המליצה וטיב השיר ויופי הדבור הממשיך לב השומע, ומצד זה "ושמעו את דבריך", ובכ"ז "ועושים אינם אותם":

ביאור המילות

"יפה קול ומטיב נגן", אל השיר בפה ילוה ג"כ הניגון בכלי, ותנאי השיר יפה קול, ותנאי הכלי מטיב נגן:

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובבאה", אמנם על מה שהנביא מנבא להם עתידות ומזהיר כי יבא עליהם פורעניות לא ישיתו לב ולא יאמינו לדבריו עד יבא הפורעניות שנבא, ואז אין תועלת במה ששמעו דברי הנביא אחרי שלא עשו תשובה לעכב את הרעה כי "בבאה הנה" כבר "באה", ונהיה הרע, ואין תועלת רק מה "שידעו" אח"כ "כי נביא היה בתוכם" שאז יאמינו שהיא נבואה אמתית, ואז כבר א"א לתקן העבר: