"בשנה השביעית בחמשי בעשור לחדש", כתב הרי"א י"א שנה גלה יהויכין לפני חורבן הבית, ובתחלת השנה החמישית לגלותו ראה המראה הראשונה, ומשם והלאה עד החורבן ראה בכל שנה מראה אחת, והגם שבאו בה נבואות אחרות עכ"פ בתחלת השנה היה רואה נבואה אחת, ובשנה השביעית סבב ה' שבאו הזקנים והיו בעשירי בחדש החמישי שביום ההוא עתיד הבית ליחרב, והדרישה היה להתפלל על הבית שלא יחרב, וה' ענהו שלא יקבל תפלתם ולא ידרש להם, ובסדר עולם אמרו שהיו חמו"ע, ולמ"ש בסי' י"ד היו זקנים רשעים כי הצדיקים נקראים זקני יהודה, וכן פירשתי לפי הפשט:
"התשפט", ר"ל כי ביאתם אל הנביא יהיה או לדרוש את ה' או שישפוט אותם הנביא בעצמו ע"פ חוקי התורה, לכן יאמר אם לא באתם לדרוש ה' רק שתשפוט אותם, "שתשפטם" מצד שאתה "בן אדם", ר"ל לא ע"פ הנבואה רק ע"פ שכלך וידיעתך את תורת ה', "את תועבת אבותם הודיעם", שכבר סרו מן התורה מימי אבותיהם:
"ביום בחרי", ר"ל שתחלת בחירת העם במצרים היה בו ב' ענינים,
א) "ענין בחיריי מצד שהם ישראל", מצד מעלות נפשותיהם שהם ראויים אל הענין האלהי.
ב) "מצד שהם זרע בית יעקב" וברית האבות, ומצד זה "ואשא ידי לזרע בית יעקב" נשא ידו בשבועה לקיים שבועת האבות ומפרש נגד מ"ש "ביום בחרי בישראל, ואודע להם בארץ מצרים" שעי"ז התגלה להם הענין האלהי, ונגד מ"ש "ואשא ידי לזרע בית יעקב", אמר "ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלהיכם" מכבר, שאני קשור עמכם בברית מימי קדם להיות לכם לאלהים:
ביאור המילות
"ישראל בית יעקב". ישראל הם הגדולים ובית יעקב ההמונים (ישעיה ט' ז'):
"ביום ההוא נשאתי ידי להם", ר"ל ומאז הפלם שיהיו תחת השגחתו "ושיוציאם מארץ מצרים" באותות ובמופתים, ולהביאם "אל הארץ אשר תרתי להם", כמי שי"ל נטע נעמן משובח שיתור לו קרן בן שמן מקום ששם יצליח הנטע להיות גפן שורק, וכן בחר בא"י מצד שהיא "ארץ זבת חלב ודבש" וימצאו שם כל צרכיהם הגשמיים שיהיו פנוים אל התורה והעבודה, ומצד שהיא "צבי לכל הארצות" בענין הנפשיי והרוחניי וחלות שם השכינה וההשגחה והנבואה:
ביאור המילות
"צבי". דבר הנרצה מפני קיומו והתמדתו (ירמיה ט' ז'), וממליץ שמועיל לשלימות הנפש הקיימת לעד:
"ואמר אליהם", אבל התנה עמהם שמעתה הם קדושים לאלהיהם ואינם ככל העכו"ם וצריכים להתקדש בין במעשים, שעז"א "איש שקוצי עיניו השליכו", שהם עניני ע"ז שהיו להמשך אחר הזנות שמיוחס אל העינים, "ובגלולי מצרים אל תטמאו" שהם עניני ע"ז שהיו לעבודה ולהאמין בשוא והבל, (כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם אשר אתם זונים זו זנות) וכ"ז יען אשר "אני ה' אלהיכם" והייתם קדושים כי קדוש אני:
ביאור המילות
"שקוצי עיניו גלולים". שניהם לע"ז רק השקוצים היו הדמותים המעוררים לזנות ומשגל נמאס, לכן נסמכו אל העינים. וזה הבדלם כשבאו נרדפים:
"וימרו בי" לעשות מה שציויתם שלא לעשות, "ולא אבו לשמע" שלא עשו מה שציויתים לעשות, "את שקוצי עיניהם לא השליכו" שהשקוצים מורים על מעשים רעים של זנות שעושים בפועל וצריך להשליכם, לא השליכו, "ואת גלולי מצרים" שמורים על המינות וצריך לעזוב דרך הזה, "לא עזבו, ואמר לשפך חמתי עליהם", וע"י החמה הפנימית "אכלה אפי" החיצון "בם", כי כשיהיה האף והעונש ע"י החמה הפנימית יעשה כליון חרוץ שזה ההבדל בין אף וחמה:
ביאור המילות
"וימרו, ולא אבו לשמוע". המרי, הוא בל"ת, והבלתי שמוע, הוא בקום ועשה (יהושע א' י"ח, ש"א י"ב י"ד):
"לשפך חמתי, לכלות אפי". החמה היא הפנימית, והאף הוא הקצף החיצון המתראה ע"י עונש, ואם האף בלא חמה לא יעשה כלה כמ"ש למעלה (ז' ח'):
"ואתן להם" וחשבתי מחשבות לתקן עניניהם בין במה שנוגע בין אדם למקום "נתתי להם את החקים", שרובם הם מצד הנפש וקשורה עם האלהים ולכן לא נודע טעמם, בין במה שנוגע בין אדם לחברו "את משפטי הודעתי אותם", שהמשפטים י"ל טעם, ורובם הם תורת האדם מצד שהוא בעל חומר וחי חיי הקיבוץ, ושניהם "יעשה אותם האדם", מצד שהוא אדם מורכב מגוף ונשמה, "וחי בהם" בשני מיני החיים, הגשמיים והרוחנים:
ביאור המילות
"חקותי", משפטי עיין למעלה (ה' ו'), המשפטים נמצאים בטבע האדם וא"צ רק שידעם, אבל החקים נתונים המה לו בקבלה ולא ידעם לכן אמר ואתן את חקותי:
"וגם את שבתותי נתתי להם", שהשבת הוא עדות על החידוש ועל ההשגחה הפרטית הבדוקה בישראל לעשות להם מופתים בשידוד הטבע, "להיות להם לאות ביני וביניהם" על ההשגחה והרשאת האלהות עליהם מצדי, "ולדעת כי אני ה' מקדשם", שהם מצדם צריכים להתקדש מענינים הבשריים אל הרוחניות והקדושה שידבק בם הענין האלהי:
"וימרו בי בית ישראל במדבר" כולל כל מה שחטאו במדבר עד חטא המרגלים שחטאו נגד החקים והמשפטים שהם המצות כולם, ונגד מצות השבת שמעיד על עניני האמונה, ורצה לכלותם במדבר:
"יען במשפטי מאסו כי אחרי גלוליהם לבם הלך" כי ראה שהסבה מה שמאסו במשפטיו לא היה מפני התאוה והיצה"ר, רק מפני המינות שלבם הולך אחרי אמונותו זרות והגלולים ואין מאמינים בה', כמו שהיה במרגלים שלא האמינו ביכולת ה', והחטא שהוא מצד הכפירה גדול יתר מאד:
"ותחס עיני עליהם משחתם", בכ"ז הגם שנשבע שלא יביאם אל הארץ לא המיתם תיכף שאז היה נשחת הגוי כולו, וחסה עיני עליהם, שהחוסה הוא על דבר שי"ל בו צורך, שתחת שאמר תחלה שלא כלה אותם מפני כבוד שמו, אמר עתה, שאחר שראה שהסבה שחטאו היה מפני המינות וחסרון האמונה, ראה שאם יעכבם ארבעים שנה במדבר ויראו התמדת הנסים וההשגחה יכירו את ה', כמ"ש (דברים כ"ט) אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וכו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' ואולך אתכם במדבר וכו' למען תדעו כי אני ה' אלהיכם וזה היה החסה שידע שבמשך הזמן ילמדו ויאמינו, כמ"ש חז"ל ע"ז אין אדם עומד ע"ד רבו עד ארבעים שנה:
"והשיבתי את יד" שאז כבר יצא הנגף והתחיל להכות בהם, וה' השיב ידו מבלע, וגם זה עשה מפני כבוד שלו, וכבר זכר פה ג"פ שעשה מפני כבוד שמו, (כמ"ש הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר), והם,
א) במצרים שעדיין לא קבלו התורה,
ב) במדבר בתחלת צאתם ממצרים שהגם שקבלו התורה עדין לא הטהרו מגלולי מצרים שהיה בם כשאור המחמיץ העסה,
ג) דור הבנים אחר מ' שנה שעדיין לא נכנסו לא"י שהיא מוכנת אל הקדושה, ובכל הזמנים אלא עדן לא השלים מעשהו להביאם לארץ, והיה חילול השם אם לא היה משלים דברו ושבועתו אל האבות:
"גם אני נשאתי את ידי", ר"ל והגם שמפני חילול השם השבותי ידי מהם, בכ"ז ראיתי שלא הגיע עדיין שעת התיקון, ושהם בטבעם מוכנים לחטא, ועי"כ ראיתי שגאולת מצרים אינה גאולת עולם, ושעתידים לבא עוד בכמה גליות לכלא פשע ולהתם חטאת, ושיפלו כמה נפילות עד שיבא שעת התיקון, "ונשא ידו להפיץ אותם בגוים ושמשם יזרו בארצות" שונות ושם יוצרפו במצרף ובכור פעם אחר פעם:
"יען" (מכאן עד למען אשימם (פסוק כ"ו) הוא מאמר מוסגר ושיעור הכתוב "להפיץ אותם בגוים למען אשימם)" ואמר שהעונש ראוי להם "יען משפטי לא עשו ועיניהם היו אחרי גלולי אבותם":
"ואטמא", ולפי דעתם לא לבד שלא קדשתי אותם במצותי כי גם "טמאתי אותם במתנותם", במה שצויתי "להעביר כל פטר רחם לה'", כי כפי שהורגלו לעבוד את השמש, היו מיחדים הבכור שהוא קדוש לעבודת המולך שהיה להשמש, זה היה אצלם קדושה ועבודה ומה שציויתי להקדיש לי כל בכור ושלא להקריבו לע"ז זה היה אצלם טומאה, כאילו עי"ז יצאו מקדושתם עד שמצותי שנתתי להטיב להם ולהחיותם ולקדשם היו נחשבים בעיניהם שהם לרעתם ולהמיתם ולטמאותם כי אמרו לטוב רע ולרע טוב, "למען אשמם", ע"כ בא מאמר המוסגר, עתה חוזר למ"ש "להפיץ אותם בגוים ולזרותם בארצות למען אשמם", ר"ל שהגליות (שהם ראויים להם ע"פ מעשיהם) יהיו לשני תכליות,
א) למען אשים אותם שממה בעבור עונותיהם,
ב) "למען אשר ידעו אשר אני ה'", שע"י הגליות יכירו אלהותי וישובו אלי באחרית הימים:
"לכן דבר", ר"ל אחר שחטאו ג"פ עד בואם לארץ, דבר עוד להזכיר אותם מה שעשו אחרי שבאו אל הארץ, שאז סרחו פעם רביעית ועל ארבעה לא אשיבנה, "עוד זאת גדפו אבותיכם אותי" הגידוף הוא המחרף שם ה' בפרהסיא והמנאץ בשאט נפש ובזדון והכחשה, כמ"ש והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף:
"ואביאם", אחר שהבאתי אותם "אל הארץ ויראו כל גבעה" ר"ל שם ראו מה שעושים הכנענים להקטיר בבמות לע"ז, והנה בכל התורה לא נמצא שם במה לגבוה, שכ"מ שנזכר שם במה בתורה הוא על ע"ז, כי התורה אמרה מזבח אדמה תעשה לי, והזהירה מהקריב בכ"מ, והזהירה שלא ליטע אשרה כל עץ אצל המזבח כמנהג עע"ז והם כשבאו אל הארץ התחילו להקריב בבמות, והיו עושים הבמות על "כל גבעה גבוה", וכן אצל "כל עץ עבות" כמנהג עע"ז, והיו עובדים בשתוף לה' ולשם ע"ז, וז"ש "ויזבחו שם את זבחיהם" לה', "ויתנו שם גם כעס קרבנם" לע"ז להכעיס את ה', "וישימו שם ריח ניחוחיהם" לה' לריח ניחוח, "ויסיכו שם את נסכיהם" לע"ז, שהיה דרכם לנסך כמ"ש ישתו יין נסיכם:
"ואמר אליהם מה הבמה אשר אתם הבאים שם" ר"ל בעת שהתחלת להקריב בבמה מחיתי בידכם, ואמרתי מה הוא זה הבמה שאתם באים שם, הלא זה ראוי לעע"ז לא לכם, ובכ"ז "ויקרא שמה במה", קראתם שם זה, ונשרש דבר זה בידכם "עד היום הזה", שכן תמצא ששם במה לא נמצא לה' לא בס' התורה ולא בס' יהושע שופטים, עד ימי שמואל שחרב משכן שילה והתחילו להקריב בבמות, ומאז נשאר זה בידם גם אחר שנבנה הבית עד ימי חזקיה שהסיר הבמות:
ביאור המילות
"הבאים שם". יונתן תרגם מה במתא דאתון אתן לאשטאה תמן, מפרש מלת הבאים משם הבאי, שמורה על שטות ודבר הבל, ויל"פ ג"כ מענין זבחי הבהבי, שאתם מהבהבים ושורפים הקרבן שם, ושם הבאים כשם חטאים גנבים:
"ובשאת מתנתיכם", וגם בעת תרימו מתנותיכם הלא "אתם נטמאים עד היום הזה בהעביר בניכם באש", וכיון עמ"ש הרמב"ם במו"נ ח"ג שעדיין נשאר רושם מן המולך גם בימיו, במה שנהגו הנשים להעביר את הנולד ע"ג אש וגלחים, והיא סעיף מעבודת המולך, וכן היו נוהגים בימי הנביא, וא"כ "איך אדרש לכם בית ישראל":
"והעלה", אמנם בכ"ז "מה שעולה מחשבותיכם" אחר שנתרחקתי מכם ואיני רוצה להדרש לכם א"כ יצאתם מתחת השגחתי "ותהיו כגוים וכמשפחות הארצות", שכל חלק באדמה נתון תחת ממשלת כוכב מיוחד, וכל משפחה הדרה בארץ ההיא י"ל עבודה מיוחדת לפי השר המושל שם, וכן כל גוי וגוי י"ל משטר מיוחד תחת מערכת הכוכבים והמזלות, כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, ועפ"ז תרצו "לשרת עץ ואבן" שיהיו כעין טלמסאות וכונים למלאכת השמים להוריד רוחניות ושפע הכוכב או המזל המושל בארץ זה "היו לא תהיה" כי בכ"ז אתם נתונים לחלקי ואינכם תחת כוכב מזל ושר מושל במערכה:
"חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה", שהגם שסרה ההשגחה הגלויה לעשות נסים גלוים ולישא עליכם אור פני ה' בטובה וברכה, בכ"ז לענין זה שיהיה מלכותי עליכם עוד נטויה ידי החזקה להכריח אתכם בתוקף עונשים וצרות להיות תחת מלכותי ועבדותי:
"והוצאתי" עד לבסוף שיבואו חבלי יולדה לך בצרות גדולות בעת קץ, "ואוציא אתכם ביד חזקה מן העמים" הסמוכים וגם "אקבץ אתכם מן הארצות" הרחוקים "שנפזרתם" שם בפיזור גדול, וזה היה ג"כ ביד חזקה וכו':
ביאור המילות
"והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות". כבר בארתי למעלה (י"ב ט"ו) שכ"מ שבאו בס' זה נרדפים גוים וארצות יצייר שגלו לגוים הסמוכים ומשם נפוצו לארצות רחוקות, ויש הבדל בין גוים לבין עמים, שעמים מצייר שי"ל מלך, וגוי מציין הקיבוץ לבד, כמ"ש (ישעיה א' ד'), ובעמים שי"ל מלכים ההוצאה מידם הוא חידוש יותר, ומן הארצות הקיבוץ הוא חידוש יותר כי שם היה הפיזור יותר כנ"ל שם, ועי' למעלה (י"א י"ז):
(לה-לו) "והבאתי" מפרש איך יהיה זה, שתחלה "אביא אתכם אל מדבר העמים", ימליץ ארצות העמים כמדבר שאינו מוצא שם צרכיו, והאדם שם חסר כל, כן יהיה ארץ העמים לכם כמדבר, שם תהיו רחוקים מן יישוב נבדלים מבני אדם יושבי הערים כצאן התועות במדבר וחסרים כל מזון ומחיה. לא יניחו לכם לקנות בתים ושדות וגנות, כאילו תשכנו חררים במדבר, ושם אהיה "נשפט אתכם פנים אל פנים", שם תכירו שהם עונשי ההשגחה כאילו ידבר משפטיו עמכם פנים אל פנים, כמו שראיתם והכרתם השגחת ה' ועונשיו "במדבר ארץ מצרים", ויל"פ שר"ל שמכל ארץ וארץ שיצאו מן הגולה ילכו במדבר הארץ ההוא כי יצוייר שידמה יציאתם בעת קץ כיציאת מצרים ושם היה מדבר אחד כי היותם בגלות בארץ אחת, ואז יהיו מדבריות הרבה מדבר כל עם ועם, ושם תראו גילוי השכינה ודבור ה' פנים אל פנים ווכוחי עמכם על חטאתכם, כמו שהיה בעת יציאת מצרים שראיתם את מעשה ה' כי נורא הוא:
ביאור המילות
"והבאתי אתכם אל מדבר העמים". וכן אמר (הושע ב' ט"ז) והלכתיה המדבר, וירמיה (ל"א) מצא חן במדבר עם שרידי חרב:
"והעברתי" מצייר כרועה המעביר צאנו תחת השבט, למנותם למעשר, כן העשירית יהיה קדש והם ישארו באמונתם ואותם "יביא במסורת הברית" החדשה שהזכיר למעלה (סי' ט"ז), שיהיה ברית עולם, שלא ישובו לחטוא והוא לא יסיר שכינתו מהם:
"וברותי", ואז יברר "המרדים" ואפילו "הפושעים" שקלים ממורדים, "שיוציא אותם מארץ מגוריהם ולא יבואו אל אדמת ישראל" רק במדבר יתמו ושם ימותו, ותפס הכל כדוגמת גאולת מצרים שמלך עליהם ביד חזקה ובקושי השעבוד, והוציאם אל המדבר, וכרת בריתו עמהם והדור הרע תמו נכרתו שם במדבר ולא נכנסו לארץ:
ביאור המילות
"המורדים והפושעים". ר"ל אף הפושעים שקטנים ממורדים כנ"ל (ב' ג'):
"לא יבוא". וי"ו יתירה כוי"ו ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, ומלת אם כמלת אשר, אחר אשר אינכם שומעים, ובא אם תחת אשר כי בו תנאי ג"כ אם אינכם שומעים איש את גלוליו עבודו, כי אם ישמעו ישוב ה' להדרש להם:
"ואתם בית ישראל" שב לדבר אל הדור הזה, שהיו עובדים ע"ז ובאים לדרוש אל הנביא, עובדים גלולים ומפרישים מתנות לגבוה, מפרישים את הבכור לה' ומעבירים אותו למולך, כמ"ש ובשאת מתנותיכם בהעביר את בניכם באש, אמר להם, "אחר שאינכם שמעים אלי איש את גלוליו לכו עבדו", טוב יותר שתעבדו רק את הגלולים ולא תעבדו את השם כלל, ולא יהיה כ"כ חילול השם כמו עתה שאתם "מחללים שם קדשי במתנותיכם ובגלוליכם" שאתם נותנים מתנות לגבוה ועובדים גם גלולים להעבירם למולך, וזה חילול השם יותר, שהגוים חושבים שהם עובדי ה', וכשמענישם יאמרו עם ה' אלה ומארצו יצאו:
"כי בהר קדשי" ר"ל המתנות שאתם נותנים לי אינם רצוים לפני אחר שאתם עע"ז, אבל יבא עת שיהיו רצוים לפני, והוא בעת ההגאולה שיהיה "בהר קדשי בהר מרום ישראל", כמ"ש נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, "שמה יעבדני כל בית ישראל כלה בארץ", ר"ל אז יהיה ג' הבדלים לטובה, עתה אין עובדים כולה, ר"ל כל העבודה, כי משתפים עבודתי עם עבודת נכר, "ושם יעבדוני כלה", ר"ל כל העבודה יהיה לשמי,
ב) עתה רק מקצתם עובדים אותי, "ושם יעבדוני כל בית ישראל".
ג) עתה עובדים בח"ל שהמקום אינו מוכן לקדושה "ושם יעבדוני בארץ". ולכן "שם ארצם", ר"ל שארצה בם בעצמם, ועי"ז "שם אדרוש את תרומתיכם, ואת ראשית משאותיכם" היינו בכור וחלה ובכורים, "בכל קדשיכם" ויתר הקדשים, [בפרט שהתרומות ומעשרות בחו"ל רק מדבריהם, וחז"ל אמרו שרמז זה במ"ש וגם אני נתתי לכם חקים לא טובים]:
ביאור המילות
"כל בית ישראל כלה". הכפל לחזק, ובפי' תקנתיו:
"תרומתיכם", ראשית משאותיכם התרומה מדגן תירוש ויצהר, ומשאות הם יתר המתנות, כמו בכור וכדומה, שאינה מרימה ומפרישה מן החולין המתערבים עמם:
"בריח ניחח ארצה אתכם", והריח ניחוח שהוא לרצון לא יהיה מן הקרבנות רק אתכם בעצמכם ארצה בריח ניחוח שיהיה נחת רוח לפני "בהוציאי אתכם מן העמים ונקדשתי בכם לעיני הגוים", שיראו מעשיכם הטובים ויראו כחי ויכלתי והשגחתי:
ג) "וזכרתם" שאז יזכרו את כל המעשים הרעים שעשו לשעבר, ויתחרטו ויבושו מרעתם, כי אז שיתן להם לב חדש לעבוד את ה' יכירו את אשר הרעו, ובזה ידעו שה' עשה אתם למען שמו הגדול וברב חסדיו לא עשה אתם כלה כפי דרכיהם הרעים, ובזה יכירו ג"כ וידעו את ה', והם שלש הכרות,
א) ע"י עונשיו,
ב) ע"י יכלתו,
ג) ע"י טובו וחסדיו:
ביאור המילות
"דרכיכם, עלילותיכם". הדרכים הם מנהגי הנפש ותכונותיה, שמהם צומחים העלילות שהם הפעולות וזה הבדלם בכ"מ, ועי' למעלה (סי' ז' וסי' י"ד):
