מלבי"ם על יחזקאל יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על יחזקאל · יז · >>

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חוד חידה" ופתרון החדה יהיה "משל אל בית ישראל":

ביאור המילות

"חידה", משל. החדה תהיה בדבר הנעלם עד שצריך איש מבין להבין ע"י רמז. ומתאחד עם חידוד, כי יחדד השכל, כמו ואיש יחד פני רעהו. והמשל יהיה לרוב דבר נגלה להמשיל אליו דבר בלתי נודע, ופה ר"ל תחוד חדה שפתרון החדה יהיה למשל אל קורות בית ישראל, ותשוב החדה להיות משל:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנשר הגדול", הוא מלך בבל שהוא דומה כנשר שמגביה עוף על כל העופות והוא מלך בעופות ולכן הגביה עוף למרום הרי הלבנון על ראש הארזים הרמים, וצייר אותו בד' תארים,

  • א) "גדל הכנפים", שהנוצות של האבר שבם יעוף הם גדולים וארוכים שעי"כ יעוף בקל,
  • ב) "שהאבר" של הכנף שבו מחוברים הנוצות הוא ארוך,
  • ג) שגופו ואיברו "מלא נוצה",
  • ד) "אשר לו הרקמה" נוצות יפות מצוירות בכל מיני גוונים. והנמשל
  • א) שיעוף בקל לאפסי ארץ.
  • ב) שהאבר ארוך מורה על הכח והעצמה, [משא"כ בנשר השני שיזכיר אח"ז לא הזכיר ארך האבר כי פרעה לא היה בו כח ועצמה],
  • ג) שהוא מלא הנוצה היינו שארצו מלא אנשים והמונים (משא"כ את הנשר השני צייר ברב נוצה, שי"ל רב עם ואינם ממלאים מלא ארצו),
  • ד) שי"ל הוד והדר וכל משכיות החמדה שזה משל הרקמה (שלא נאמר ג"כ בנשר השני), והנשר הזה שהוא נ"נ "בא אל הלבנון ויקח את ראש הארז" דהיינו שהגלה את יהויכין שהוא ראש האומה ואת השרים והגבורים:

ביאור המילות

"כנפים", אבר, נוצה. שם כנף הונח בעצם על הנוצות הארוכות המחוברות לבעלי כנפים בקצה האבר המעופף, והפרק עצמו נקרא אבר, והנוצות הקטנים הממלאים את האבר המעופף ואת כל העוף נקרא נוצה, כמו והסיר את מוראתו בנוצתה, וגם הנוצות הגדולות יקראו בשם נוצה, כמ"ש אם אברה חסידה ונוצה, רק כשיפרט את הנוצות הארוכות שבם יעוף בשם מיוחד, יקראו בשם כנף, כמ"ש יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, כי הנשר יקח גוזליו ע"י הכנפים שהם רכות וישאם על האבר שהוא חזק לסבלם שלא יפולו (עמ"ש תהלות ס"ח י"ד, צ"א ד', איוב ל"ט כ"ו):

"צמרת". הוא הסעיף הגבוה:
 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"את ראש יניקותיו קטף", היונקות הם הבדים העולים בצדי הארז שיונקים ממנו, שזה משל על השרים וחורי יהודה והחרש והמסגר שהגלם מא"י, "ויביאהו אל ארץ כנען", ר"ל ארץ כשדים שמתקבצים שם הכנענים והסוחרים, "ושמו בעיר רוכלים" היינו בבבל כאילו נמסר שם ליד הרוכלים הנושאים אותו מבית לבית, כי השתמשו בהם שם לצרכיהם איש ואיש בביתו:

ביאור המילות

"יניקותיו על ענפי האילן הונחו שמות רבות", והם אמיר, בד, דליה, זמורה, זלזל, חוטר, יונק, נטישה, נצר, סעיף, שרעף, סנסן, ענף, עפא, פארה, שוכה, שליחה, שריג. וההבדל ביניהם בד, יונק, נצר, חוטר, הונח על הענף העולה בפ"ע, שהבד היא העב העולה אצל האילן, והיונק הוא הרך העולה אצלו, ואם נקצץ האילן ונשאר הגזע ויעלה שנית לצמוח מן הגזע נקרא חוטר, ואם נקצץ האילן גם הגזע ויעלו משרשיו נקרא נצר, כמ"ש (ישעיה סימן י"א), הענפים שבראש האילן נקרא נצר, כמ"ש (ישעיה סימן י"א). הענפים שבראש האילן נקראים אמיר פארה דליה. האמיר הוא הענף המובחר העולה בראש האילן. והדליות הם הענפים הנגבהים למעלה ראש והם רבים. והפאר הוא הענפים שעושים כמו פאר חבוש על ראש האילן וכתר סביב ראשו, והם מלאים ענפים ועליה סוככים מלמעלה ולפעמים יתארכו וירדו מלמעלה למטה להיות צל עד למטה, כמ"ש (לקמן סי' ל"א) סעיף ושרעף, הם היוצאים מגוף האילן שבהם הענפים נושאי הפירות, והפרי מתיחס ביחוד אל הענף, לשאת ענף ולעשות פרי, וע"י הענפים יתיחס אל הסעיף, בסעיפיה פוריה, ר"ל בסעיפים שבהם ענפים נושאי פרי, (ומ"ש מבין עפאים יתנו קול כמו ענפאים, שהנון נופל מהרבה שמות), ושם שוכה הונח על הבד העב היוצא מן העץ, כמו ויכרת שכת עצים (שופטים ט') שהם עצים עבים להצית את הצריח, והוא יוצא בשפולו של העץ. ושם זמורה, על הענף המובחר באילן שעולה יחידי ואינו מסתעף כ"כ, ודרך לזמרו ולהרכיבו באילן אחר, או לשתלו בפ"ע, ונקרא זמורה על שם שזומרים אותו, או ע"ש שהיא זמרת הארץ והמובחר שבו. ושם זלזל, הונח על ענפים שעולים בין מגוף האילן ובין סמוך לו שאינם לצורך והם זוללים מיץ האילן וכחו, ודרך לכרות אותם, כמ"ש וכרת הזלזלים (מיץ האילן וכחו, ודרך לכרות אותם, כמ"ש וכרת בזלזלים) במזמרות (ישעיה י"ט). ושם נטישות ושליחות ג"כ על ענפים הדקים המתפשטים, השליחות יתפשטו בארך. והנטיעות ברוחב כמ"ש (ישעיה ט"ו). ושם שריגים, הונח על הענפים הדקים שמשתרגים ונטוים אחד ע"ג חברו, ושם סנסן לא נמצא רק גבי תמר, אוחזה בסנסיניו, שהם העוקצים שבלולבי התמר (מענין סנה) שבהם יאחז העולה בתמר שהוא חלק וגבוה, ושמור כללים אלה אשר פרטיהם יבוארו כ"א במקומו:

"כנען, רוכלים". כנען מענין סוחר וההבדל בינו לבין רוכל, שהרוכל הוא המחזיר בסחורה מבית לבית וקטן מן הכנען, כמו שהכנעני קטן מן הסוחר, כמ"ש (סי' כ"ג ח'):
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויקח מזרע הארץ" ר"ל שלקח את מה שראוי להרכיבו באילן אחר שזה נקרא זרע באילנות, "ויתנהו בשדה זרע" היינו שהרכיבו בזרע אחר, "קח על מים רבים" לקח מזרע הארץ שהיה תחלת גדולו על מים רבים, "צפצפה שמו", ושם אותו והרכיבו בצפצפה שהוא מין ערבה הגדלה בהרים בלי מים, והנמשל שלקח את צדקיהו שהיה מזרע המלוכה והמליכו שיהיה תחתיו שבזה הרכיבו בשדה זרע שיהיה מולך תחת ידו כענף המורכב שהוא כפוף תחת האילן שיונק ממנו. והגם שבבבל גדלו ערבים [כמ"ש על נחל הערבים ישאום, על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו] הרכיבו בצפצפה שהוא מין ערבה גרוע, ר"ל שתחת רוב השפע שהיה לו בא"י השכינו באופן שיהיה חרב ויבש וישכן חררים בלא טובה וברכה:

ביאור המילות

"מזרע". כבר בארתי בחבורי התו"ה קדושים (סי' נ"ט) שיש הבדל באילנות בין שם זרע, נטע, שתל, שהנטע הוא ע"י גרעין, והזרע הוא ע"י הרכבה באילן אחר, ובא לרוב אצל כלאי האילנות, והשתול בא על שעוקר אילן או נטיעה ממקום זה ושותלה במקום אחר:

" קח על מים רבים". מוסב על זרע הארץ שקח יניקתו וליחותו עד עתה, או ר"ל קח מעל מים רבים, שלקח את הזרע מעל מים ושמו להיות צפצפה שגדל בלי מים, וכמו אלחנן דודו בית לחם, שחסר מ"ם השימוש, וכן רבים:

"וקח", פעל עבר ובא בקמץ להפריד בינו ובין הציווי:
"צפצפה". מין ערבה הגדלה בין ההרים. ובערבי צפצף, וכמ"ש חז"ל בסוכה:
 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויצמח", הזרע המורכב בהצפצפה צמח "ויהי לגפן", תחת שהיה ארז אדיר התהוה ממנו גפן והגפן לא תהיה גבוהה רק "סורחת שפלת קומה". שקומתה תסרח בארץ עד שתהיה שפלה מתפשטת ברוחב לא בגובה, כמ"ש ואת אילי הארץ לקח להיות ממלכה שפלה לבלתי התנשא, שלקח את הגבורים לבל יהיה עוד ארז אדיר רק יהיה כגפן שנושא פרי ואינו חזק, ר"ל שיתן לו מס הרבה ולא יהיה תקיף במלכותו רק יהיה כפוף ונכנע, "לפנות דליותיו אליו ושרשיו תחתיו יהיו" שהדליות שהם הענפים המתנשאים לרום יושפלו ויפנו אל הצפצפה וגם השרשים יהיו כפופים תחתיו, כמ"ש לשמור את בריתו לעמדה.

"ותהי לגפן ותעש בדים" אבל היא היתה לגפן בפ"ע בלתי מורכב, עד ששלחה בדים (שהוא הענף היוצא מן האילן סמוך לשרשו בשוה עם האילן והיא חזק ועב), "ותשלח פראות" ענפים עושים פרי ר"ל שצדקיהו התחזק במלכותו:

ביאור המילות

"סרחת". הוא העודף הנסרח על הארץ, כמו וסרח העודף תסרח על אחורי המשכן:

"דליותיו". בא לשון נקבה וזכר כי עקרו ארז שהוא לשון זכר ונעשה ממנו גפן חלוש העץ שהוא לשון נקבה. וגדר שם דליות ושם בדים התבאר בפסוק ג':

"פראת". (עי' מנחת שי), ר"ל סעיפים נושאי פרי, ושרשו פרה כי שורש פרי, פורא ופורה, כמו כי הוא בין אחים יפריא, פורה ראש ולענה, ודרך סעיפי פוריה להתפשט, לז"א ותשלח שהיא ההתפשטות:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהי נשר אחד", הוא פרעה מלך מצרים שהיה ג"כ גדל כנפים (ולא ארך האבר כנ"ל (בפסוק ג')) "והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו" שרשי הגפן התאוו לינק ולהתחבר אל הנשר השני, "ושלחה לו דליותיה כדי שישקה אותה מערגות מטעה", שתחת שהנשר הראשון כפף את הדליות שיהיו סרוחים בארץ, ומנע ממנה המים להיות מתחברת עם הצפצפה, חשקה בנשר השני ששם תרים דליות ושם תשתה מים רבים, היינו שחשב שע"י פרעה ירים ראש, וישבע שובע שפע וברכה:

ביאור המילות

"כפנה שרשיה". מענין לשוד ולכפן תשחק, שהוא על תאות המזון בעת הרעב או תאות האדמה הצמאה למטר, כן התאוה הגפן לינק ממנו משקה ליחותה:

"מערגות". היא תלמי הגן ושורותיו, והמ"ם מוסב על פעל שלחה. מערוגות מטעה שלחה לו להשקות אותה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל שדה טוב היא שתולה", (השתילה באילנות היא מה שיעקור האילן ממקומו וישתלנו במק"א) רצה לשתול הגפן אל שדה טוב, אל מצרים, ששם ימצא "מים רבים", היינו לצאת מרשות נבוכדנצר אל רשות פרעה כדי "לעשות ענף ולשאת פרי להיות לגפן אדרת", ר"ל שיהיה מלכות בפ"ע, ושלא יהיה כפוף ומשועבד לנבוכדנצאר:

ביאור המילות

"שתולה". היא העקירה ממקום זה לטעת אותה במק"א אל שדה טוב:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר" וכו' "תצלח" וכי תצלח? "הלוא את שרשיה ינתק" הנשר הראשון הלא ינתק את השרשים, "ופריה יקוסס ויבש וגם עליו הלחים, יבשו" ר"ל שיעקר הממלכה ויכרית כל אנשיה, "ולא בזרוע גדולה" שא"צ לו לזה כח גדול ויד חזקה למשאות אותה (ר"ל להעתיק אותה) משרשיה, כי פרעה לא יבא למו לעזרה ובקל יכבוש אותם ויחריב את ירושלים:

ביאור המילות

"יקוסס". אין לו ריע וענינו כמו יקוצץ:

"טרפי". תרגום עלה טרף. והרש"ף הבדיל שטרף הם העלים הלחים שהם טרף ומזון לתולעים ולזבובים:
"למשאות", שרשו נסא להשיא ולעקור אותה, וכן למסע את המחנות כמו להסיע:
 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנה שתולה התצלח" מוסיף לאמר שהגם שלא יבא הנשר לעקרה, הלא אחר שהיא שתולה, שנעקרה ממקום זה ונשתלה במק"א וכי אפשר שתצלח כיון שאינה במקומה, "הלא כגעת בה רוח הקדים תיבש" כי הרוח יעקרנה, ומוסיף עוד שגם בלא רוח הקדים גם אם תעמוד "על ערוגת צמחה תיבש", כי אין לה כח להתקיים, וכמו שיבואר הנמשל אח"ז:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמר אל בית המרי" את הנמשל, "הנה בא מלך בבל ירושלים" הוא נמשל הנשר הגדול שבא אל הלבנון, "ויקח את מלכה" הוא מ"ש ויקח את צמרת הארז, "ואת שריה" הוא מ"ש את ראש יונקותיו קטף, "ויבא אותם אליו בבלה" הוא מ"ש בעיר רוכלים שמו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויקח מזרע המלוכה" הוא מ"ש ויקח מזרע הארץ, "ויכרת אתו ברית" הוא מ"ש ויתנהו בשדה זרע, "ואת אילי הארץ לקח" הוא מ"ש צפצפה שמו:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"להיות ממלכה שפלה" הוא מ"ש ויהי לגפן סורחת, "לבלתי התנשא" הוא מ"ש שפלת קומה "לשמור את בריתו לעמדה" הוא מ"ש לפנות דליותיו אליו:

ביאור המילות

"לעמדה". כדי שתעמוד הברית ותתקיים:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וימרד בו" הוא מ"ש ויהי לגפן ותעש בדים, "וישלח מלאכיו מצרים" זה באור המשל של הנשר השני "לתת לו סוסים ועם רב" הוא מ"ש להשקות אותה מערוגות מטעה, "היצלח", ר"ל וכי יצלח? הלא לא יצלח משני טעמים,

  • א) "הימלט העשה אלה", הלא נבוכדנצר ילחם אתו ויכבשנו, הוא מ"ש הלא את שרשיה ינתק.
  • ב) "והפר ברית ונמלט" שאף אם לא ילחם עמו לא ימלט מצד שהפר ברית וה' יענישהו הוא מ"ש במשל על ערוגות צמחה תיבש:
 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חי אני", ופי' מ"ש הימלט העושה אלה, כי נבוכדנצר יבא עליו למלחמה ובבבל ימות:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא בחיל גדול", ר"ל "פרעה לא יעזרם בחיל גדול בעת שישפך נבוכדנצר סוללה להכרית נפשות" וזה פי' מ"ש במשל ולא בזרוע גדולה ובעם רב למשאות אותה משרשיה שכוונתו שנבוכדנצר לא יהיה צריך לזה זרוע גדולה, כי גם פרעה שהוא הנשר השני לא יבא בזרוע גדולה לעזרו:

ביאור המילות

"יעשה אותו". כמו יעשה אתו:

"סוללה דיק". התבאר למעלה (סי' ד'):
 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובזה אלה", עתה מפרש והפר ברית ונמלט, שאחר "שבזה אלה והפר ברית" ויתר מזה "והנה נתן ידו" שגם כבר הניח ידו מן המלחמה, ר"ל אחר שנבקעה העיר, ובכ"ז "וכל אלה עשה" כי עמד במרדו ורצה לברוח מצרים, "ואיך ימלט" וז"פ מ"ש במשל והנה שתולה התצלח, איך יצלח בעת יעקר ממקומו לברוח למצרים:

ביאור המילות

"והנה נתן ידו". כמו נתנה ידה (ירמיה נ' ט"ו), ר"ל שחדל להלחם ועדן עמד במרדו. ויל"פ שנ"נ נתן לו יד להשלים והיה נשאר בחיים כמו שנבא ירמיה ובכ"ז בזה אלה להפר ברית ולא רצה להשלים:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ופרשתי" בעת שברח דרך המערה נזדמן צבי להכשדים "שפרשו עליו רשת" ועי"כ "נתפס" צדקיהו "במצודה":

ביאור המילות

"ופרשתי עליו רשתי וכו'", התבאר למעלה (י"ב י"ג):

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואת כל מברחיו" החיל שיברחו אתו, "בכל אגפיו" כל נשיו והנלוים אתו יפלו בחרב כנ"ל למעלה:

ביאור המילות

"מברחיו וכו'". מקצתם בחרב יפולו, ומקצתם לכל רוח יפרשו, ובזה אין סתירה עם מ"ש למעלה (י"ב י"ד) ששם מדבר מהנשארים:

"ויפרשו". מענין פיזור, כמו כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם (זכריה ב'):
 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב-כג) "כה אמר ה'" נבא שאח"כ "יקח מצמרת הארז ויתן לו" שיהיה לו מציאות בפ"ע שהוא מה שאויל מרודך יוציא את יהויכין מבית הכלא, ואח"כ "מראש ינקותיו רך אקטף" הוא זרובבל בן שלתיאל מזרעו, "ושתלתי" שיועתק מבבל לא"י ושמזרעו יצא צמח לבית דוד להקים ניר לדוד באחרית הימים:

ביאור המילות

"ולקחתי. ונתתי". ומפרש ולקחתי, רך אקטף, ונתתי, ושתלתי וכו', ושכנו תחתיו וכו':

"גבה ותלול". שגבוה בעצמו, ועליו נעשה תל ע"י בני אדם:
 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"ושכנו תחתיו". ואח"כ יתפשט יותר עד שגם בצל דליותיו תשכנה, שגם הדליות המתפשטות יהיו למחסה ולמסתור:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וידעו", כולם ידעו שהיה הכל בהשגחה, "שהשפיל" את צדקיהו שהי' "עץ גבוה ולח והגביה" את יכניה שהיה "עץ שפל ויבש", כי נכתב עליו בדת בבל שלא יצלח מזרעו מושל על בית ישראל (כמ"ש בירמיה כ"ג), "אני ה' דברתי ועשיתי", נגד מ"ש (בפסוק כ"א) אני ה' דברתי, אמר פה דברתי ועשיתי, כי הטובה כשידבר אותה לא יחזור ממנה, ועם הדבור נעשה המעשה ונגמר, לא כן הרעה שעם הדבור אינו נקשר המעשה כי יצפה שישוב בתשובה ושתבוטל הגזרה: