"הנבא", צוהו לנבאות על נביאי השקר שבדו נבואות שקר מליבם ומחזיקים ידי מריעים בל ישובו מדרכם הרעה:
ביאור המילות
"הנבאים", לא נמצא בקמץ, ושאר כל הנבאים בשו"א, כי הנבואה המדומה יאמר תמיד בהתפעל, כל איש משוגע ומתנבא כמ"ש בפי' ש"א, וכן בנפעל מורה שאינם נבאים באמת רק עושים עצמם כן:
ב) שתכלית נבואתו תהיה לתקן את העם, ונגד הא' אמר שהם נביאים נבלים שלא דבר ה' בם, והנה הנביא האמת ישיג נבואתו או ברוח ה' שיחול עליו וידבר בו, לעומת זה אמר שהם "הולכים אחר רוחם", ר"ל רוח דמיונם, ולא רוח ה' דבר בם, או שיראה מחזות גדולות שמטעם זה נקראו רואים חוזים צופים, אבל הם "לבלתי ראו", מאומה:
ביאור המילות
"הולכים אחר רוחם". כמו איש הולך רוח (מיכה ב' י"א):
"כשועלים" ונגד הענין השני צריך שיתקן פרצת העם, אמר "שנביאיך ישראל" דומים "כשועלים בחרבות", שהשועל טוב לו הפרצה מן הגדר,
א) שדרך הפרצה יכנס אל הכרם להשחיתו,
ב) שדרך הפרצה יברח, שאם יבא אדם כנגדו ברפצה זו יברח בפרצה שכנגדה בערמתו, וכן היו נביאי השקר שדרך הפרצות אשר היו בעם נכנסו אליהם וקבלו דבריהם אשר החניפו להם שדרכם טובה,
ג) שדרך הפרצות ברחו בעת נתפשו בדבריהם ושקרותם תלו הדבר בפרצות העם:
ב) לעמוד בפרץ, שגם במקום שנשאר פרוץ שלא נגדר, אם בא האויב (היינו המקטרג על העם) עמדו בפרץ ללחום עם האויב, דהיינו ילמדו זכות ויתפללו וישיבו חמה ויגינו בזכותם על הדור (כמ"ש (לקמן כ"ב) ואבקש איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני), כמשל הגבור העומד במקום שהחומה פרוצה ולוחם עם האויב, אבל אתם "לא עליתם בפרצות" להשיב מלחמה בעצמכם נגד האויב, כי להפך הייתם כשועלים בחרבות שבבוא באויב בורחים בעד הפרצה, ולא "גדרתם גדר על בית ישראל" לגדר פרצה ר"ל לתקן את הדור, כי הייתם כשועלים שטוב להם הפרצה ליכנס דרך שם, "לעמד במלחמה" שמצד שני אלה יעמדו במלחמה ביום שגזר ה' שיבא האויב, אם ע"י הגדר שיכליא האויב מלבא, אם ע"י גבורי כח לעמוד בפרץ:
א) החזון שיחזו הוא דבר שוא וריק שאין לו מציאות רק ברוח דמיונם, "והקסם" שבו יגידו העתידות הוא דבר "כזב" שלא יהיה הדבר כמו שאמרו, עד שאין ממש בדבריהם לא מצד הדבר עצמו שהוא שוא, ולא מצד התועלת שידעו על ידו את העתיד כי הוא כזב,
ב) שחוץ מזה הם מיחסים השוא הזה לדבר ה', וז"ש "ואומרים נאום ה'", ובאמת "ה' לא שלחם", וא"כ אחר שאין לדבריהם מציאות לא מצד עצמם ולא מצד משלחם "איך ייחלו לקיים דבר", איך יתקיימו דבריהם:
ביאור המילות
"שוא, כזב". שוא דבר שאין בו ממש, וכזב דבר בלתי מתקיים:
א) "בסוד עמי לא יהיו" שלא יהיה להם חלק בסוד עם ה' שהיא תורתם וקדושתם שבעבורם נקראו עם ה',
ב) "בכתב בית ישראל לא יכתבו" שלא יהיה להם חלק לעוה"ב שזה נמלץ בדברי הנביאים בכתיבה כמ"ש כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיה ד'), כל הכתוב לחיים (דניאל י"ב), ויכתב בספר זכרון לפניו והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה (מלאכי ג'),
ג) שלא יהיה להם חלק בארץ וז"ש "ואל אדמת ישראל לא יבאו" (והוא נגד מ"ש ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל תורה וארץ ישראל ועוה"ב, שא"י בא לתקן חיי הגוף וחיים המדיניים, ועוה"ב על חיי הנפש, והתורה הנר המאיר לשני השלמיות האלה ומקשרם יחד):
"יען", עתה יודיע העונש ע"מ שהתעו את העם, וז"ש "יען וביען" ר"ל עונש תוך עונש, עונש כפול על פרי המעשה חוץ מן המעשה עצמו, "יען שהתעו את עמי לאמר שלום", שהבטיחו אותם על שלומם הפנימי שדרכם טובה ועל שלום החיצון שלא יבוא עליהם האויב, ובזה חזקו ידיהם בל ישובו, ובאמת אין שלום, "והוא בונה חיץ", מצייר שהעם בונה מחיצה של קנים חלושה, ונביאי השקר טחים את המחיצה הזאת "בתפל", טיח עב המכביד על הקיר ובלתי מתקיים, והנמשל י"ל פנימי וחיצון,
א) שהקיר רומז ע"מ שחזקו ובצרו חומת ירושלים מפני האויב וחשבו שלא יכול לכבשה ובאמת הוא חיץ חלש, והם בדבריהם טחים את הקיר שיתראה חזק ובאמת הוא טיח תפל המכביד על הקיר ולא יתקיים כמו שיבאר, וגם ירמוז בהקיר אל קיר הברזל ששם ה' בינו לבין העיר (כמ"ש למעלה סי' ד'), ור"ל שהם שמו חיץ ומחיצה בינם לבין אלהיהם, כמ"ש כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם ובאשר שדרך המחיצה של קנים שיש בה נקבים יכול עדיין להביט אליהם דרך הנקבים כמציץ מן החרכים, הם טחים אותו תפל, ר"ל גורמים שתסור ההשגחה מהם לגמרי ע"י שמשחיתים דרך העם:
"אמר לאותם אשר טחים תפל אשר יפול" ר"ל שהתפל הלא הוא מצד עצמו מוכן ליפול ובלתי מתקיים, מכ"ש אם "היה גשם שוטף" שכשיהיה גשם בודאי הגשם ידיח את התפל מן הקיר, ובפרט כי עם הגשם הטבעי "אתן אני" בהשגחתי דבר הבלתי טבעי, כי "אבני אלגביש תפלנה" שהם שוברים את הקיר בעצמו "ורוח סערות תבקע" את הקיר:
"כה אמר ה' ובקעתי רוח סערות בחמתי", שיש הבדל בין חמה ובין אף, "שהחמה" היא הכעס הפנימי השמור בלב, "ואף" הוא התגלות הכעס ע"י עונש, וכשיהיה האף בלא חמה פנימית, אינו רע, אבל האף שיצא ע"י חמה פנימית הוא רע, ובכ"ז לפעמים אחר שיצא האף ויעניש תשוכך החמה כי אז תתקרר דעת הקוצף ע"י שהעניש וכלה חמתו, אבל אם אחר שיצא האף עוד החמה קיימת אין תקוה, וז"ש שע"י החמה הפנימית אבקע רוח סערות, ובצאת החמה לחוץ להיות "אף" חיצון אז יתגשם להיות "גשם שוטף", ר"ל לא גשם רגיל רק שישטוף הכל ע"י האף, ובכ"ז לא תשוכך החמה בזה רק תתעורר שנית עד שהגשם יתגשם ויגלד להתהוות ממנו "אבני אלגביש ע"י החמה" וזה יהיה "לכלה":
א) "הירוס הקיר", שהוא התפוררות שלא תהיה שלמה, והוא בקיעת העיר,
ב) "והגעתיהו אל הארץ" שהיא הנפילה לגמרי,
ג) "ונגלה יסודו" שלא ישאר שארית עד היסוד בה, ובל תחשוב שתפול הקיר לבדה ולא יוזקו האנשים, ע"כ אמר "ונפלה וכליתם בתוכה" שתפול הקיר על האנשים, ובזה "וידעתם כי אני ה'":
"הוי למתפרות כסתות", שכמו שבקדושה מניחים תפילין על היד כנגד הלב לשעבד תאות ומחשבת הלב לה', ומניחים על הראש כנגד המוח לשעבד כח השכל והמחשבה אליו יתברך, כן היו הנשים הקוסמות "מתפרות כסתות על אצילי היד" במקום תפש"י, והיו קוסמות שהן מצודדות לשם נפשות החיים של העם וכח לבבם שיהיו שבוים תחת רשותם, ללכת אחרי זימה וכל תאוה רעה, "והיו עושות מספחות על ראש כל קומה" לצודד שם כחות המחשבה שיסורו העם אל מחשבות כוזבות להכחיש את ה' ותורתו, על הראשון "אמר הנפשות תצודדנה לעמי" וכי יהיה בכחכם לצודד נפשות עמי תחת רשותכן, ובזה "תחיינה נפשות" השייכות "לכנה" להיות לכם מזון ומחיה, ונגד השני שצודדו מחשבותיהם למינות ולכפירה אמר.
ביאור המילות
"אצילי ידי". בית השחי. וידי כמו ידים, כמו וקרע בו חלוני:
"לכן כה אמר ה'" נגד הכסתות, "הנני אל כסתותיכנה" וכו' "ושלחתי את הנפשות אשר אתם מצודדים את נפשים", ר"ל שאתן מצודדים נפשות ביד נפשים. ר"ל ברשות כחות הטומאה שהם נפשים לפורחות לשדים ומזיקין הפורחים באויר:
