מלבי"ם על בראשית לד כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | מלבי"ם על בראשיתפרק ל"ד • פסוק כ"ב | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ל"ד, כ"ב:

אַךְ־בְּ֠זֹ֠את יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כׇּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃



(כב - כג) "אך בזאת יאתו". שאין מבקשים רק שנמול, ואז הלא "מקנהם וקנינם" וגו' "לנו הם", כי אח"כ נרצה בכל פעם לגרשם מן הארץ ושלא להתחתן עמהם, ויתנו לנו כל אשר להם כדי "שאך נאותה להם שישבו אתנו":