מלאכת שלמה על נידה ט
<< · מלאכת שלמה · על נידה · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אם עומדת טמאה: ומה שפי' ר"ע ז"ל כולו פי' רש"י ז"ל והקשו עליו תוס' ז"ל על מה שפי' דעומדת אי אפשר לה לזנק א"כ אמאי נקט כלל עומדת לא ליתני אלא יושבת וליפלוג בין מזנקת לשותתת ויש ליישב פיי' הקונט' דנקט עומדת משום דפסיקא ליה דלעולם שותתת א"נ משום ר' יוסי נקט לה דאפי' בעומדת שאין רחמה נפתח מטהר ועוד י"ל דעומדת שפיר אפשר לה לזנק והמקשה שהקשה מ"ש עומדת דאמרינן מי רגלים הדור למקור ואייתי דם יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתי דם הוה סבר דמתניתין מיירי בכל ענין בין בשתיתה בין בזנוק ולהכי פריך מ"ש עומדת דטמאה משום חדא ריעותא דאין רחמה נפתח אע"ג דמזנקת יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת ומשני דכולה איירי דוקא במזנקת והא דלא מפליג ביושבת גופה וליתני דטמאה בשותתת משום דבעי לאשמעינן דעומדת טמאה היא ואפי' מזנקת ועוד י"ל דהמקשה סבר דאיירי מתני' בשותתת דבמזנקת אפילו עומדת טהורה דליכא למימר הדור הואיל ומזנקת ולהכי פריך יושבת נמי כיון דשותתת ואיכא חדא לריעותא ומשני דאיירי במזנקת ואפ"ה טמאה דאיכא למימר הדור וכו' ובעי תרתי לטיבותא ופרכי' דילמא בתר דתמו מיא אתאי דם פי' אפי' במזנקת דילמא בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקור ואייתו אבל על פי' הקונט' שפי' דלאחר שכלו מי רגליה אתא דם כי אורחה קשה דא"כ בשעה שמזנקת נמי לפרוך דילמא בא דם כדרכו כשאר אשה שהיא רואה אלא ודאי פשיטא מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתי אלא מי רגלים שחזרו למקור ואייתו דם ושמא בשעת זנוק אי אפשר לדם לבוא כדרכו שמחמת הזנוק נסתם המעין של דם עכ"ל ז"ל. ובגמ' תניא יושבת תולה עומדת אינה תולה דברי ר"מ ר' יוסי אומר בין כך ובין כך תולה ואפי' בתרתי לקולא מטמא ר"ש כמו שנכתוב בסמוך בס"ד. ובטור יורה דעה סי' קצ"א ומ"ש בתשובה שהביא שם להרב רבינו נסים ז"ל דר"ת ז"ל פי' דכי טיהר דוקא לטהרות טיהר אבל לבעלה מודה לר"מ:
ור' יוסי מטהר: בגמ' א"ר יוחנן דבהא אפילו ר"מ מודה משום דספק ספיקא הוא והאי דלא תני ר"מ ור' יוסי מטהרין איידי דסליק מר' יוסי פתח בדר' יוסי ובברייתא מוכח הכי:
שחזקת דמים מן האשה: וכיון דאר"ש חזקת דמים מן האשה ל"ש עומדים ל"ש יושבין פי' דאפילו שניהם יושבין דאיכא תרתי לקולא יושבת ואיש בהדה מטמא ר"ש:
השאילה וכו': וכתוב שם בבית יוסף שכתב הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל דהא דתנן נמצא דם בחלוקה או מטה או ספסל כולם טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולם טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה ע"כ וכתבו הרב המגיד שם בפ"ט ופשיט הוא:
ר"ע ז"ל פי' לנכרית שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה דומיא דנדה אמר המלקט ודלא כר"מ דאמר ראויה לראות אע"פ שאינה רואה עוד בפי' ר"ע ו"ל וכן אם ישבה ע"ג כלי חרס וכו' אמר המלקט ולא גזרינן גבו אטו תוכו:
בסוף פי' ר"ע ז"ל והלכה כר' נחמיה אמר המלקט שחכמים מודים לו ור' יעקב בלבד הוא דפליג עליה אבל איכא תנא דס"ל דרבים פליגי עליה:
ישב: על ספסל של אבן שבמרחץ ר' נחמיה וכו' כך מ"מ:
שלש נשים שהיו ישנות וכו': והגיה הר' יהוסף ז"ל בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות ע"כ. ובגמ' ואמר רב הא דתנן היא טמאה ושתיהן טהורות כיון שבדקה עצמה ומצאה טמאה ובתנאי שבדקה עצמה כשיעור וסת של מציאתה כלומר מיד ברדתה מן המטה הלכך מחזקינן האי דם בדידה וכולן טהורות:
ותולות זו בזו: ארישא קאי דקתני כולם טמאות:
כולן טמאות: אית דגרסי שלשתן טמאות וכתב הרא"ש ז"ל הא דטמאות כולן ברישא ובסיפא מיהא נמי היא והסמוכה לה כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ישנות שמתוך שינה הן דוחקות זו את זו וחוששים שמא דחקה אחת ונכנסה למקום חברתה אבל אם הם נעורות במטה אין לחוש להשמטה שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם אומרת ברי לי שלא באתי למקום מציאת דם טהורה ע"כ:
אימתי בזמן שעברו: אית דגרסי שעלו וכו' אבל אם עלו וכו'. וי"ס א"ר יהודה אימתי בזמן וכו' עליה משמע דגרסי' כלומר ע"ג החיצונה וכן משמע מן המפרשים ומלשון הטור שהועתק שם סי' ק"ץ בס' שלחן ערוך. לשון מורגל בפי הפוסקים תמצאנו בטור ח"מ בה"ש סי' קס"ט ובס"ס שפ"ט ושם בש"ע ג"כ תמצאנו ובספר הלבוש פעמים בסי' קס"ט וס"ס שפ"ט וגם בפ' ששי דב"ב סי' ו' בלשון רשב"ם כמו שהעתקתי שם אבל וכו' ע"כ הג"ה: אבל שם ביד פ"ט משמע קצת ממגיד משנה דגרסי' עליה הלמד בחירק והיוד בפתח וז"ל בקיצור דכיון שכתב רבינו למטה דכשעלו דרך מרגלות המטה כשנמצא תחת אחת מאותם החיצונות ממילא דדין זה הוא או בשעלו דרך עלייה או בדרך שיש לחוש בכל מקום שנמצא הדם לכל אחת מהם ע"כ אמנם אין הכרח ולא שום ראיה ממה שתמצא בקצת מקומות כתובה מלה זו עלייה בשני יודין והיה נראה נכון דגרסי' עלייה הלמ"ד קמוצה דלגירס' עליה הלמ"ד בסגול וההא בפתח קשה קצת לשון שלשתן דקתני דהרי אינם אלא שתים ע"ג החיצונה. ואעפ"כ לא גרסי' רק עליה וכדכתיבנא שגם בס' הלבוש שם סעיף ?נ' אבל אם עלו כולן דרך החיצונה כולן טמאות. וכן תמצא לשון זה בגמ' פ"ק דשבת ריש דף ט' אע"פ שהעביר דרך עליו חייב ופירש"י ז"ל דרך עליו שהגביהו למעלה מעשרה ע"כ. וכן שם בשם הירושלמי רפ"ק ר' יוסי אומר אם העבירו דרך עליה חייב ואם לאו פטור ע"כ. אחר זמן רב ראיתי שגם הר' יהוסף ז"ל הגיה ונקד עליה העין בקמץ והלמ"ד בסגול וכדכתיבנא:
למה הדבר דומה: בגמ' בעי למה ליה למיתני למה הדבר דומה ומשני ה"ק להו ר"מ לרבנן מ"ש בדם דלא פלגיתו עלי ומ"ש בגל דפלגיתו עלי אבל רבנן סברי בשלמא בגל אימור עורב וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:
לגל טמא שנתערב בשני גלים: כך מצאתי מוגה:
עד שיודע לך טומאה היכן היא: ס"א טהרתו היכן היא. ונ"א עד שתודע לו טומאתו ונמחקו מלות היכן היא ובכולה מתני' מצאתי מוגה כלשון הזה בדקה אחת מהן ונמצאת טהור היא טהורה ושתים טמאות שתים ומצאו טהור הן טהורות והשלישית טמאה שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות למה הדבר דומה לגל טמא שנתערב בין שני גלין טהורים ובדקו אחד מהן ומצאו טהור הוא טהור ושנים טמאים שנים ומצאו טהור הם טהורים והשלישי טמא שלשתן ומצאו טהור כולם טמאים דברי ר"מ שהיה ר"מ אומר וכו': וי"ס בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכו' ול"ג ונמצאת וכן הגיה הר' יהוסף ז"ל:
וחכמים אומרים בודק וכו': ק"ק לע"ד דכיון דחכמים באו להקל הל"ל כיון שבדק עד הסלע או עד הבתולה טהור ושמא רוצים לומר שאע"פ שבדק פעם אחת עד הסלע או עד הבתולה יחזור ויבדוק שנית שמא לא דקדק יפה בתחלה וטהור וז"ל הרמב"ם ז"ל וחכמים ס"ל כי בשלש נשים בידוע בהכרח כי אחת היא רואה הכתם אלא שאין אנו יודעים מי היא אבל בגלים האלו יתכן שהטומאה אינה שם ואבדה שאכלתה חיה או שטפוה המים על כן כשיחפור עד שיגיע קרקע בתולה או עד שיגיע לסלע הותרו המקומות כולם אשר נתחפשו החפוש הזה ע"כ:
שבעה סמנים וכו': ופי' רש"י ז"ל שם שבעה סממנים כל דבר המועיל לחברו קרי ליה סם לגביה ואין סם לשון בושם ולא לשון מרפא אלא לשון דבר הצריך לתקון חברו. וכתבו שם תוס' ז"ל מעבירין על הכתם פי' הקונט' לבודקם אם דם נדה הוא ור"ת ז"ל מפ' דאפי' דם נדה ודאי אע"ג דמטמא לח ויבש כיון דאינו עובר ע"י ז' סמנים בטל וטהור דתני ר' חייא דם נדה ודאי מעביר עליו ז' סממנים ומבטלו ע"כ והכא מבמכילתין משמע דהדר ביה רש"י ז"ל. ודייק הכא בגמ' ממילתיה דר' חייא דבקפידא תליא מילתא דכיון שהעביר עליו ז' סמנים אפי' לא עבר הרי הוא בטל וטהור הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנים מדאזיל ליה חזותא ומש"ה נמי אם העביר עליו ז' סמנים ולא עבר ושנאן ועבר טהרותיו טהורות דאם איתא דדם הוה בהעברה קמייתא הוה עבר ודוקא טהרות שנעשו בין העברה ראשונה לשנייה אבל טהרות שנעשו אחר העברה שנייה טמאות שהרי הקפיד עליו לספק דם כיון שחזר והעבירן ועבר ע"י העברה שנייה כדרך דם לעבור ע"י שבעה סמנים. וכתבו תוס' ז"ל דלהכי נקט תלמודא מלת ועבר שאין צורך בה לאשמעינן דאז קפידתו קפידא הואיל והועילה מחשבתו שעבר ומש"ה נמי קתני במתני' דכי לא עבר טהור ואע"ג דהקפיד ע"כ. עוד הקשו תוס' ז"ל וא"ת כיון דבקפידא תליא מילתא א"כ מה צורך בהעברת סמנים כיון דמבטל בלבו סגי וי"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא ז' סמנים ע"כ:
ונתר: תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית. ובטור י"ד סי' ק"ץ. וכתב שם בית יוסף וקצת משמות ז' סמנים הללו לא נתברר לנו עכשיו מה הן הלכך לדידן נפל ענין העברת ז' סמנים בבורא ע"כ ועיין במ"ש מענין נתר ר"פ שני דכלים:
מי גריסין לעיסת גריסין: מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר מי גריסין רותח ועובר שיתן לתוכו מלח פי' וקודם שיתן לתוכו מלח שהמלח מעביר כח הגריסין:
חלוקת נפש: כתב בערוך פי' חלוקת נפש שלא טעמה מאכל מבערב זה פי' ר"ח ורבינו גרשום ז"ל פי' גריסין שבור כגון גרש כרמל ומתרגמינן פירוכן. לעיסת כמו לא ילעוס אדם חטין. של פול חלוקת נפש כלומר מלעיסת אותו פול שנתבשל כ"כ שמאליו הוא נחלק לשנים והאי נפש כמו מנפשו מעצמו. ועוד אמר לן חלוקת נפש שמתחלק מעצמו בתוך קליפתו דהיינו נפש שלו כמו נפש שע"ג קבר ואמר לן משום רב האיי גאון תרי טעמי עוקת נפש כלומר שכ"כ הוא נלעס שכבר עומד ליבלע בתוך עוקת הגרון דהיינו נפש פי' אחר חלוקת נפש שכ"כ נלעס יפה שכבר נחלק מן השנים ועומד ליכנס בנפש בגרון עכ"ל ז"ל. וז"ל בערך לעס לעיסת גריסין של פול על עוקת נפש פי' כשילעוס אדם גריסין יפה יפה ולא נשאר בהן כלום אלא הן בעוקת נפשו פי' כשילעוס בהכנסת בית הבליעה שדומה לעיקה של בית הבד ולעוקת המים של מערה מים של אותן גריסין יפים להוציא הכתם ע"כ:
ומי רגלים שהחמיצו: פי' מי רגלים שאמרנו היינו כשהחמיצו וי"ס דגרסי מי רגלים מי רגלים שהחמיצו מ"מ:
ומי רגלים: א"ר יוחנן כל שיעורי חכמים בכתמים צריך שיעור לשיעורן דילד או דזקן דאיש או דאשה מכוסין או מגולין בימות החמה או בימות הגשמים ופירש"י ז"ל דזקן מעלי טפי מכוסין מעלי טפי בימות החמה מעלי טפי ע"כ וכתבו תוס' ז"ל בשבת פ' ר' עקיב' דף צ' דמשלשה ימים עד מ' יום הוא דמעבירין אבל תוך ג' או לאחר מ' יום אין מעבירין וכתב מיי' שם סי' ה': ומ"מ. וצריך לכסכס שלשה פעמים לכל דבר ודבר העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעתן כאחת לא עשה כלום. והיא הגהת הר' יהוסף ז"ל:
ואלו הן הוסתות וכו': כצ"ל:
מפהקת: פי' ר"ח וכן בערוך כאדם שמוציא קול דרך הגרון וכתב הרא"ש ז"ל שכל הפירושים דברי אלהים חיים דכל חוש שנוי הגוף כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם ע"כ:
וכל שקבעה לה שלשה פעמים ה"ז וסת: והר' יהוסף ז"ל הגיה וכל שתקבע לה שלשה פעמים וכו'. ובגמ' אמר שמואל לוסתות דיומי משקבעתן שני פעמים הוי וסת לוסתות דגופא כגון הני דמתני' משקבעתן פעם אחת הוי וסת ולמה שלא מנו חכמים כגון אכלה שום וראתה אכלה בצלים וראתה כססה פלפלין וראתה צריך לקביעתם שלשה פעמים. וכעין צמרמורית מ"מ ביו"ד אחר הרי"ש:
היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות: בוסתות שבגופה קאמ'. ומ"מ לימודת ביו"ד אחר הלמ"ד ובתי"ו בסוף התיבה בכולה מתני'. גם מ"מ וסת לשון יחיד בכולה מתני' עד ממילתא דר' יוסי. גם מ"מ אינו אסור אלא עד שתנץ החמה:
בפי' ר"ע ז"ל צריך למחוק סימן היו"ד ואין לכותבו רק קודם הדבור המתחיל ואינה מוטהרת:
עוד בפירושו ז"ל מקמי דלימטי תחלת יממא אבל אי מטא תחלת יממא קאמר ר' יהודה בברייתא כל הלילה שלה פי' שלאחר יום עונת וסתה אבל כל אותו היום אסור דהוא עונתה. וכתוב שם בב"י בשם רשב"א ז"ל דמדאפליגו ר' יוסי ור' יהודה בימים ושעות וסתות ושבקי וסתות דגופה דסלקי מינייהו אלמא וסתות פשוטים דגופה דכ"ע שעות הוסת בלחוד הוי הוסת אבל אחר השעות אין וסת ואינה חוששת לו ע"כ. ועיין ג"כ שם בב"י סימן קפ"ד:
אלא עם הנץ החמה: ס"א אלא עד שתנץ החמה:
היתה למודה להיות רואה ליום ט"ו: לטבילתה כמו שאכתוב בס"ד. ואיתא בתוס' פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף ל"ז.) וכתב שם הרא"ש ז"ל דצריך לחלק בין סרוגין דשורים לסרוגין דימי' דהכא בעינן שישלש בדילוג פי' שאין הראשון של ט"ו מן המנין ואילו גבי נגיחת שורים כשראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו וראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו וחזר וראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין וקי"ל דהראשונה מן המנין וכ"כ שם נימוקי יוסף בשמו בדף כ'. ואיתא בגמ' ס"פ בנות כותים ופי' שם רש"י ז"ל ושנתה לה וסת ליום עשרים פעם אחת:
זה וזה אסורין: אין צריך לומר ט"ו שעבר שאסור שהרי כל היום המתינה שמא תראה וקיימא לן דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צריך לומר יום עשרים שראתה בו שהרי נדה היא אלא ה"ק כשיחזור ויגיע ט"ו אסורה לשמש שהרי יום וסתה הוא ועדיין לא דלגחו אלא פעם אחת ואין וסת נעקר בפחות משלשה פעמים וכשיגיע יום עשרים לראיה של עשרים אסורה לשמש שמא תקבע וסת מעשרים לעשרים שהרי שנתה פעם אחת ליום עשרים וכן פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין יום ט"ו ויום עשרים הבא אבל שלש פעמים ליום עשרים הותר יום ט"ו ונאסר יום עשרים ע"כ: ואמר רב יהודה אמר שמואל התם (פ' בנות כותים דף ל"ט) לא שנו דמיום ט"ו הוי וסת קבוע דליבעי תלתא זימני למיעקריה אלא שהיתה רגילה לראות יום ט"ו לטבילתה שטובלת לסוף ז' ימי נדה ורואה ליום ט"ו שהוא יום כ"ב לראייתה דכבר שלמו ימי זוב לסוף י"א והרי ד' ימים שהגיעו ימים שראויה להיות בהן נדה אבל ט"ו לראייתה ושנתה ליום עשרים לטבילתה שהיא כ"ז לראייתה דבימי זיבתה קאי לא קבעה דס"ל לשמואל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ולא בעיא תלתא זימני למעקריה ובחדא זימנא הוא דעקור לה ואם ישבה ולא בדקה טהורה והכא אמר רב פפא לא שנו שאין אשה קובעת וסת בפחות מתלתא זימני אלא למיקבע וסת דתיהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מתלתא זימני אבל למיחש בחדא זימנא חיישא לה שאם ראתה ביום ט"ו פעם אחת חוששת לט"ו הבא ולא תשמש ופרכי' מאי קמ"ל תנינא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין ומשני אי ממתני' ה"א ה"מ היכא דקאים לה אותו יום ששנתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה כי מתני' שהיא למודה להיות רואה ביום ט"ו לטבילתה שהוא כ"ב לראייתה וכדאוקימנא התם בבנות כותים ישנתה ליום עשרים לטבילתה שהן כ"ז לראייתה דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה קיימא לה בימים הראויים לנדה שהרי שלמו לאחר טבילה י"א שבין נדה לנדה ונכנסה ד' ימים בימים הראויין לנדות אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה להיות רואה ליום ט"ו לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה אימא לא תיחוש לה פי' דכי מטיא טבילה אחריתי ותטבול ויגיע יום עשירי לא תאסר לשמש דהא קיימא לן כל י"א יום בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה דלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה דאקראי בעלמא הוא קמ"ל:
ושנתה להיות רואה: ליום עשרים זה וזה אסורין. ואפי' היכא דקיימא בתוך ימי זיבתה נמי אמרינן בגמרא דחיישא לה וכדכתבינן:
שנתה פעמים: ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה שלשה פעמים וכו'. גמ' אמר שמואל זו דברי רבן גמליאל בר רבי שאמר משום רשב"ג וס"ל נמי כוותיה דלא הויא חזקה בציר מתלת זימני כדשמעינן ליה בכל דוכתא דקאמר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא אבל חכמים אומרים ראתה אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש פי' לשנות בוסתות דגופא דמשקבעתן פעם אחת הוי וסת ולא לשלש בוסתות דיומא:
ויש גפן שיינה ממועט: כך צ"ל:
הרי זו דורקטי: כך מ"מ:
סליק פרקא