מהר"ם על הש"ס/בבא קמא/פרק ד

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

לו.

רש"י ד"ה ובכולן היה תם וכו' כגון ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שניה וכו' כצ"ל ויש ליתן טעם לתנא דמתני' דלמה היה צריך למנקט דינא דמתני' בנגח ד' או ה' שורים ונשאר בתמותו כגון שנגח בסירוגין שאינם שוים הא יכול למנקט דינא דמתני' ופלוגתא דר"מ ור"ש הכל בנגח ג' שורים בלא סירוגין ועדיין נקרא תם ולא משלם לאחרון דהיינו נגיחה ג' כי אם ח"נ כמ"ש התוס' לעיל פ"ב דף כ"ג דאע"ג דהשור נעשה מועד בג' פעמים אינו משלם נ"ש בנגיחה ג' כי אם בנגיחה ד' וגם רש"י ס"ל הכי ע"ש ואפשר דתנא דמתני' רבותא אתא לאשמועינן דאפילו בנגח ד' או ה' שורים משכחת לה דנשאר בתמותו וכגון דנגח בסירוגין שאינן שוין וק"ל:

ד"ה חזר ונגח וכו' ושנים הראשונים וכו'. שהיה לכל אחד רביע משלמין כל אחד רביעית כצ"ל:

תוס' ד"ה אי כר"ע וכו' תימה דלר"ע נמי וכו'. וצריך לדחות דכיון שיש בידו להביא עדים וכו' ולא מצי לשנויי כגון שאין בידו וכו' דברי התוס' הללו צריכין ישוב דמה ר"ל במה דקאמר ולא מצי לשנויי וכו' ואמאי קאי אי אדלעיל מיניה דקאמר דמשום הכי לא הקשה המקשה לר"ע נמי ראשון ראשון מבעיא ליה משום דיש לדחות וכו' דר"ל דיש לדחות דאיירי כגון שהיה בידו להביא עדים וכו' ולכך מתחייב בשמירתו ולכך לא היה יכול להקשות אדברי ר"ע ראשון ראשון מבעי ליה וא"כ מה שייך לומר על זה שהיה יכול לשנויי כגון שאין בידו וכו' דאדרבה ומשום הכי לא היה יכול להקשות אר"ע משום שהיה יכול לדחות הקושיא לומר די"ל דאיירי כגון שהיה בידו ולא קשיא מידי ואי קאי דברי התוס' אקושית המקשה דפריך אי כר"ע וכו' יחזור לכולן מבעי ליה וע"ז קאמר שהיה לה להגמרא לשנויי דלעולם כר"ע אתיא מתני' ומשום הכי לא קתני יחזור לכולן משום דאיירי כגון שלא היה בידו להביא עדים וכו' ולכך לא הוו שותפים דאיך יעלה זה על הדעת לתנויי הכי דבשביל שלא היה בידו להביא עדים וכו' ולא נתחייב בשמירת השור בשביל זה יפסיד חלקו שיש לו בהשור כבר בעד מה שהזיקו ולא יחזיר לו האחרון אם יש שם מותר אדרבה וק"ל ונ"ל להגיה דלא מצי וכו' ונמשך הכל אלעיל מיניה ור"ל ולמה היה פשוט לו להמקשה כ"כ דאיירי כגון שהיה בידו להביא עדים ומשום דלא מצי לשנויי וכו' ודו"ק:

גמרא אתמר נמי א"ר יוחנן הקדישו ניזק איכא בינייהו. כ"ז אינו בספרים אחרים וכן ברש"י גרסי' הקדישו ניזק ל"ג ותו לא אבל בספרים שלנו איתא ברש"י ל"ג מאי בינייהו דמשמע דמאי בינייהו לשון קושי' ל"ג אלא גרסי' הקדישו ניזק איכא בינייהו והחילוק בין שני הגירסאות מבואר דלשון מאי בינייהו משמע דמקשה מאי בינייהו וזה לא שייך דהא חזינן במתני' דאיכא טובא בין ר"מ ור"ש אבל כשאמר הקדישו ניזק איכא בינייהו לא בא לומר אלא דר"מ ור"ש מר אתא כרבי ישמעאל ומר אתא כר"ע דר"מ ס"ל כרבי ישמעאל דאמר יושם השור בב"ד ואם כן אם הקדישו ניזק אינו מוקדש ור"ש אתא כר"ע דאמר יוחלט השור לניזק ואם הקדישו ניזק מוקדש כדאיתא לעיל בפרק המניח דף ל"ג ע"ש:

רש"י ד"ה שביק מתני' וכו' דמ"ט מפקינן ליה מדר"ע משום דקתני יחזור לשלפניו ר"ל ולא קתני יחזור לכולן וא"כ השתא מוקמינן ליה כשתפסו ניזק והא דקתני ואם יש בו מותר בנזקיו א"כ אתי שפיר אפילו לר"ע הא דקתני יחזור לשלפניו ולא קתני יחזור לכולן:

בא"ד לא אפשר לאוקמא כר"ע דאי אמרת רבי ישמעאל היא איצטריך לאשמועינן וכו'. ואע"ג דלא נישום השור בב"ד וכו' לשון זה אינו מדוקדק דמשמע דיושם השור דקאמר ר' ישמעאל היינו דע"י השומא יוחלט חצי השור לניזק ומתחייב בשמירתו וזה אינו אלא אדרבה דיושם דקאמר רבי ישמעאל היינו דאינו חלוט לניזק אלא שהב"ד שמין אותו והמזיק מסלקו בדמים לאפוקי לר"ע דסבירא ליה דיוחלט השור לניזק כמבואר לעיל פרק המניח דף ל"ג אלא שרש"י נקט לשון זה דרך רבותא רוצה לומר דאע"ג דתפסו הניזק קודם שבא לב"ד לשום נזקו ואין ידוע עדיין מה שיתחייב לו אפ"ה הואיל ותפסו נעשה עליו כש"ש לאפוקי לר"ע דמיד אחר שהזיק קם השור ברשות הניזק (וע"ל בתוס' פרק המניח):

בא"ד אלא לר"ע למה ליה למתני כלל בלא תפיסה נמי הוי האחרון נשכר ואע"ג דלר"ע נמי יש חילוק בין תפסו ללא תפסו דבלא תפסו הן שותפין ואם יש בו מותר יחזור לכולן משא"כ בתפסו מ"מ האי דקתני אחרון אחרון נשכר לא אשמועינן ביה שום חידוש הואיל דבלא תפסו נמי הוי דינא הכי ועיקר מלתיה דר"מ לא בא אלא לאשמועינן דאחרון נשכר בתפסו ניזק דבמאי דקתני אם יש בו מותר דמוקמינן ליה דה"ק אם יש מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו אין בו חידוש כ"כ דמלתא דפשיטא היא וק"ל מקשין התלמידין הא עכ"פ יש חידוש בתפסו גם לר"ע דהא דאחרון אחרון נשכר לר"ע היינו דוקא שהיה ביד הניזק להביא עדים לאלתר ולזכות בדין לכך מתחייב בשמירתו כמו שכתבו התוס' בדבור הראשון לעיל אבל היכא שאין בידו להביא עדים גם לר"ע ראשון ראשון נשכר וא"כ הדרא קושיא לדוכתה נוקמה לר"מ נמי כר"ע ובתפסו ובאין בידו להביא עדים לכך איצטריך לאשמועינן דבתפסו אחרון אחרון נשכר ולדידי לא קשיא כלל דלפי סברת התוס' לא שייך כלל לאוקמי לדר"מ אליביה דר"ע ובתפסו ניזק דהא כתבו דלר"ע אפי' בתפסו לא נעשה ש"ש אלא מחלקו דשותפים נינהו כמו שכתבו בד"ה כגון שתפס ניזק ופשוט הוא דאין חילוק לסברת התוס' לר"ע היכא שתפסו בין יש בידו להביא עדים בין אין בידו דלעולם לא נעשה עליו ש"ש אלא מחלקו וא"כ לפי התוס' ליכא לאוקמי כלל לדר"מ כר"ע דאי כר"ע יחזור לכולן מבעי ליה ולרש"י אפשר דלא ס"ל כסברת התוס' דכתבו דלא אמרי' לר"ע אחרון אחרון נשכר אלא היכא שיש בידו להביא עדים ואפי' את"ל דרש"י ג"כ ס"ל כסברת התוס' דיש חילוק לר"ע בין יש בידו להביא עדים לאין בידו אעפ"כ אין להקשות לרש"י נוקמא לדר"מ כר"ע ובתפסו ובאין בידו די"ל דס"ל לדש"י דסתם תפסו ניזק יש בידו להביא עדים ולזכות בדין דאל"כ לא היה תופסו וק"ל:

ד"ה ההוא דתקע ליה והיה זה תפס משלו וכו' ע"כ צ"ל דרש"י לא ס"ל כר"ת דכתבו התוס' בשמו לעיל בפ"ק דף י"ד בד"ה ואי תפס לא מפקינן מיניה דהיינו דוקא אי תפס המזיק עצמו ולר"ת צריך לומר דאמוראי דהכא ס"ל דמגבינן דמי בושת בבבל אבל לא ק"ל הכי כדאיתא פרק החובל (ועיין בר"ן):

לו:

תוס' ד"ה כגון שתפסו ניזק וכו' אבל לר"ע וכו' לא נעשה שומר שכר אלא מחלקו וכו' התוס' קצרו בטעם הדבר אבל בדברי הרא"ש הוא מבואר יותר וז"ל הרא"ש והתוס' כתבו דלר"ע דשותפין נינהו ואם כיחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה ש"ש אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו אבל לר' ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור ולשעבודי' בעלמא הוא דתפיס ליה הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרע ממנו מילתא דפשיטא הוא שחייב בשמירת כל החפץ וע"ש:

ד"ה נותן לו סלע וכו' דסלע מדינה אחד ממאתים ממנה צורי וכו' משום דמנה צורי הוא מאה דינרים דהיינו מאה זוז וסלע מדינה הוא חצי דינר:

בא"ד מ"מ אע"ג דפליגי וכו' דא"א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנו נראה ור"ל דלת"ק דאמר דבושתו של עני סלע מדינה שהוא דבר מועט ס"ל נמי דבושתו של עשיר לפי ערך זה הוא פחות ממנה דלא כר' יהודה וא"כ נצטרך לומר דלרבי יהודה דאמר דבושתו של עשיר הוא מנה ס"ל ג"כ לפי ערך זה דבושתו של עני הוא יותר מסלע מדינה או אפשר דלת"ק דאמר דבושתו של עני הוא סלע לפי ערך זה בושתו של עשיר יותר ממנה וא"כ נצטרך לומר דלרבי יהודה דאמר בושתו של עשיר אינו אלא מנה לפי ערך זה בושתו של עני הוא פחות מסלע מדינה וק"ל:

ד"ה ושל דבריהם כסף מדינה וכו' ובפ"ק דכתובות משמע קצת דשל בתולה כפל משל אלמנה וכו' ר"ל וא"כ מוכח דאפילו מנה של כתובת אלמנה הוא מנה צורי כמו מאתים של בתולה דאי מנה של אלמנה לא הוי אלא מנה מדינה א"כ הוי כתובה של בתולה הרבה יותר מכפל של אלמנה וק"ל:

ד"ה יד עניים אנן וכו' וכשאמר ניתבו לעניים הוי זה החוב כמו שלא בא לעולם פירוש משום דבאותה שעה עדיין לא הגיע לידו לכך איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים אנן והוי כאלו הוי העניים הכא במעמד שלשתן ואמר לחבריה במעמד שלשתן אותו סלע שיש לי בידך בעד ההכאה תנהו לעניים הללו במעמד שלשתן ועיין בר"ן:

לז.

גמרא תקע ליה אחרינא ויהבה ניהליה נראה הא דכתב בעל הגמרא זאת נשמע מיניה דבעד בשת יוכל ליתן לו אפי' מעות שאינם יוצאים כ"כ בהוצאה ואח"כ מצאתי כזה בר"ן:

רש"י ד"ה ואינו מועד תנן וכו' כגון דעבדינהו להו קמיה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אין צריכין פרוזבול וכו' ואם תאמר מלוה על פה מאי איכא למימר דכותבין עליה פרוזבול כשהמלוה קיים וא"כ למה אמר יתומים אין צריכין פרוזבול הא אשכחן דאפילו יתומים צריכין פרוזבול כגון שהיה להם מלוה על פה:

ד"ה הרי זה מועד לשבתות מפרש בירושלמי וכו' ולפי הירושלמי צריך לומר דמועד לשבתות ליגח בני אדם ודוקא לניזקין ולא למיתה שהרי אם המית אדם הוא נסקל בפעם ראשון וכן הא דקתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה איירי נמי בכי האי גוונא וכן בכולהו שמעתין:

ד"ה רב זביד וכו'. שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההוא דמכלתין רוצה לומר הא דקאמר בריש המסכתא לעיל פ"ק דף ב' מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח איש ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא וכו' ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם:

ד"ה נעשה מועד לסירוגין לכל וכו' דאי ראה לא הוי מועד לכל לסירוגין כצ"ל ור"ל דאי דאה בינתים שאר מינים ולא נגחן לא הוי מועד לכל המינין לסירוגין דבראה ואינו נוגח לכ"ע אפילו לרב זביד לא הוי מועד לכל:

בא"ד וא"ת כיון שלא ראה אחרים לשורים לחודיה הוי מועד ר"ל אפילו לא נגח אלא ג' שורים לחוד בסירוגין נעשה מועד לכל בסירוגין לרב זביד דאמר דבסתמא מועד למינו הוי מועד לשאינו מינו וא"כ ל"ל דנקט תנא דברייתא שור סוס פרד אפילו יהיו שלשתן שורים לחוד הוי מועד לכל לרב זביד:

לז:

רש"י ד"ה ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג וכו' והכא נמי לרב בשלש נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נזק שלם בשלישי וכו' זה כתב רש"י לפי מה דהוה ס"ל מעיקרא דכל מועד משלם נזק שלם בנגיחה שלישית אבל כבר חזר בו רש"י כמו שכתבו התוס' לעיל דף כ"ג סוף ע"ב וכל מועד אינו משלם נזק שלם בנגיחה שלישית אלא דבנגיחה שלישית נעשה מועד וכשיגח אחר כך נגיחה רביעית משלם נזק שלם ולפ"ז ה"נ לרב בשלש נגירות נעשה מועד לדילוג וכשיגח נגיחה רביעית בי"ח בחדש רביעי משלם נזק שלם ולשמואל לא נעשה מועד עד שיגח רביעית בי"ח בחדש רביעי וכשיגח אח"כ נגיחה חמישית בי"ט בחדש חמישי משלם נזק שלם ועל דרך זה בברייתא דלעיל דקתני שור נגח שור לא נגח וכו' לרב נעשה מועד בנגיחה שלישית וכשיגח אח"כ ברביעית משלם נזק שלם ולשמואל נעשה מועד דקתני היינו דכי הדר נגח בד' הוי מועד לסירוגין וכשיגח בחמשה בסירוגין משלם נזק שלם ולפ"ז אתי שפיר דמסיים בברייתא דלעיל שור נגח שור לא נגח אפי' לרב דלא נגח בתרא נקט לרב כדי שאם יגח לאלתר אחר זה משלם נזק שלם אבל לפי מה שפרש"י השתא דבהך נגיחה ג' לרב נעשה מועד ומשלם נזק שלם אהך שלישית לא יתישב הא דנקט בברייתא לא נגח בתרא לרב וצ"ל לפ"ז לרב דלא נקט נגח בתרא אלא לומר דלעולם צריך לנהוג מנהג זה חד נגח וחד לא נגח וק"ל:

ד"ה הכל הוי בכלל נזק שלם וכו' אבל דהקדש בהדיוט כיון דרעהו דוקא לא היה בכלל נזק שלם דכיון דהקדש תם לגמרי פטור דהא ליכא למדרשי וכו' דהא אין רעהו להקדש וכו' יש לדקדק דכי אמרי דליכא למדרשיה לחיובא ולמימר רעהו פירוש כשהקדש מזיק את רעהו הוא דתם משלם חצי נזק וכו' משום דאין רעהו להקדש אם כן לפטורה נמי ליכא למדרשיה דאיך נימא כשהקדש מזיק את דעהו הוא דמשלם ח"נ הא דלאו רעהו פטור לגמרי הא אין רעהו להקדש ואי דרשינן הכי רעהו ר"ל במקום דשייך רעהו דהיינו הדיוט בהדיוט הוא דמשלם חצי נזק הא הקדש בהדיוט פטור לגמרי א"כ לחיובא נמי איכא למדרש הכי ונראה דלר"ש בן מנסיא משמע ליה פירושו דקרא כמדבר ואומר כשיגח את שור רעהו משלם ח"נ אכל כשיגח שור שאינו של רעהו כגון שור של הקדש חייב נזק שלם ולשון זה לא שייך גבי הקדש לומר כשיגח שור הקדש את שור רעהו חייב ח"נ וכו' דהא אין רעהו להקדש לכך לא שייך למדרשי' לחיובא והואיל ואין שייך למדרש לישנא דקרא אהקדש ממילא נשמע דהקדש פטור לגמרי אפילו מחצי נזק דמהיכי תיתי לחייבו כיון דלישנא דקרא לא קאי עליה וכיון דבתם פטור לגמרי אינו ג"כ בכלל חיוב דנזק שלם במועד דלא חייבה התורה במועד נזק שלם אלא היכא דחייב בתם חצי נזק וק"ל:

תוס' שור שור ושור וכו' וכגון שבין שורים ראשונים וכו' ר"ל דבין ג' שורים ראשונים שנגח ראה שאר מינים ולא נגח דלא הוי מועד לכל המינים ע"י זה אפילו לרב זביד דאי בלא ראה שאר מינים איירי לא הוי אתי הך בעיא אליביה דרב זביד דלדידיה בג' שורים לחוד בסתמא הוי מועד לכל המינים א"כ אפילו שדינן האי שור בתרא בתר שורים אייעד לכל המינים אבל בין שור חמור וגמל האחרונים צ"ל דלא ראה שאר מינים דאי ראה אפילו שדינו האי שור בתרא בתר חמור וגמל לא אייעד לכל המינים דבראה לכ"ע לא הוי מועד לכל המינים וכמו שכתבו התוס' בדבור שלפני זה ובבעיא שניה דחמור וגמל שור שור ושור צ"ל ג"כ דבין חמור וגמל ושור דראשונים לא ראה מינים אחרים ובין שורים אחרונים ראה וגם צ"ל דבשורים האחרונים לא ראה כ"א פעם אחת דאי ראה ג' פעמים שאר מינים ולא נגח א"כ אפי' אי הוי מועד לכל המינים מחמת החמור וגמל ושור הראשונים הא הואיל והשתא בין שורים האחרונים ראה ג' פעמים שאר מינים ולא נגח חזר לתמותו אלא ודאי צריך לומר דלא ראה כי אם פעם אחת וק"ל:

ד"ה יום ט"ו בחדש זה וכו' תימה דגבי ראה שור ונגח הוי ראשון מן המנין וכו' תמיהת התוס' הוא משום דמשמע להו פירוש הברייתא דקתני נעשה מועד לסירוגין היינו שעתה בנגיחה שלישית נעשה מועד ונקט לא נגח בתרא כדי שאם יגח אחר זה לאלתר ישלם נזק שלם כמו שכתבו התוס' לעיל משום דאינהו ס"ל דכל מועד אינו משלם נזק שלם עד נגיחה רביעית אבל מ"מ משמע להו מברייתא דלעיל דבנגיחה שלישית נעשה מועד כדי שאם יגח אח"כ בסירוגין משלם נ"ש ולפי מה שכתבו השתא דכשאין שם היום או שם החדש גורם לכ"ע אין הנגיחה האחת מן המנין א"כ לעיל נמי היכי דראה שור ונגח וראה שור ולא נגח אין הראשונים מן המנין וא"כ לא נעשה מועד עד שיגח אחר הלא נגח בתרא דקתני בברייתא ואח"כ צריך לדלג ולא יגח וכשיגח אחר זה אז משלם נזק שלם:

לח.

ד"ה עמד והתיר ממונן לישראל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם וכו' כך היא הגירסא בספרים שלפנינו משמע דהאי דנגח שור שלנו את שור של כנעני דפטור נמי אתיא מקרא דראה ויתר גוים ולפ"ז צ"ל דמסקנא דמשני רבי אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ וגו' כוונתו לומר דלעולם לענין כנעני רעהו לאו דוקא ר"ל דכנעני לא אימעט מרעהו דיכול להיות דכנעני נמי מקרי רעהו והא דכי נגח שור דישראל את שור של כנעני פטור היינו מטעם דראה ויתר גוים ולכך נמי דשור של כנעני שנגח שור ישראל חייב. נזק שלם ואע"ג דלעיל משמע דלכ"ע רעהו דוקא היינו לענין הקדש דבהקדש לא שייך רעהו והוי כאלו כתיב את שור איש דהקדש לא הוי בכלל וכנעני הוי בכלל אבל בר"ן משמע דגם לפי המסקנא הא דנגח שור שלנו את שור כנעני דפטור אתיא מרעהו דרעהו דוקא אלא דכי נגח שור של כנעני את שור שלנו דמשלם נ"ש הוי מטעם קרא דראה ויתר גוים וזה טעמו של מהר"ש לוריא שכתב בספר ח"ש שגורס בתוס' דוקא בענין זה שנגח שור שלהם את שור שלנו וכו' ע"ש:

ד"ה מפארן הופיע ממונן לישראל וכו' ומצד א' נקרא סיני ומצד א' נקרא פארן וכו'. ר"ל שאותו צד שהוא נגד ארץ ישמעאל נקרא פארן על שם ארץ ישמעאל ואע"ג דקדריש התם לכל ה' שמות ר"ל ודריש מדבר פארן שפרו ורבו עליה ישראל א"כ שמע מינה שלא נקרא על שם ארץ ישמעאל אין להקפיד ע"ז וכו':

ד"ה קראו ושנו וכו' ולא נתחייבו למסור עצמן וכו'. ר"ל שאין כל כך עבירה גדולה שיתחייבו למסור עצמן למיתה כי בכל עבירה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים ואם לא למדו אותן היה השר הורג אותם:

ד"ה נשא משה ק"ו וכו' דקודם נאמר אל תצר את מואב ממה שנאמר צרור את המדינים וכו' ואע"ג דאל תצר את מואב כתיב בפרשת דברים וצרור את המדינים כתיב בפרשת מטות משה היה מספר והולך ושונה במשנה תורה מה שנעשה כבר וק"ל:

בא"ד אע"פ שעל ארמייים מייתי קרא דקבלה ויאסוף אליו עמון ועמלק וכו' עיין בב"ר דחילוף גרסאות יש שם ושם גרסי' ארמיים דעמלק אדום חשיב ליה שהרי עמלק מזרע עשו:

ד"ה מואבים עצמן לא כל שכן וכו' ארם ועמון מאי איכא למימר וי"ל דאיצטריך לאסור בהן אנגריא וכו'. משמע מדברי התוס' דעמון לא היה בעצת בלעם ויש מקשין א"כ מנא לה להגמרא דהא דאסר הקב"ה אנגריא בעמון ולא אסר במואב הוא בשביל שיחה נאה נימא דהוה משום דמואב היה בעצת בלעם ועמון לא היה אבל אין זה קושיא דהא שאר כל האומות עובדי כוכבים נמי לא היו בעצת בלעם ואפ"ה לא אסר בהן אנגריא אלא ודאי לא אסר אנגריא בעמון אלא בשביל שכר שיחה נאה והא דאסר אנגריא באדום צ"ל שהוא ג"כ בשביל איזה שכר ואפשר שחס עליהם ע"ד שאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא:

ד"ה גרי אריות הן אע"ג דפסקינן ספ"ק דיבמות הלכה דגרי אמת כולן ר"ל כל הגרים דמגיירין בשביל איזה דבר ולא אכותיים קאי דבכותיים מפורש בכתוב שלא היו גרים גמורים דכתיב את אלהיהם היו עובדים וכו':

ד"ה ועל הכותית וכו' וא"ת א"כ מה חדוש לומר שיש להם קנס וכו'. יש להקשות מאי קשיא להו להתוס' הא א"ל דאתי לאשמועינן דלא נימא דלא יהא להם קנס מטעמא דקנסינהו כדי שלא יטמעו בהן כדפריך בשמעתין. ויש לתרץ דהתוס' מקשין קושיא זו לפי מה שעדיין לא ס"ד האי טעמא דר' אבהו דאמר קנס שקנס רבי מאיר בממונן וכו' אבל אין כן משמעות לשון התוס' דמשמע מדבריהם דלפי האמת ושיטה מסקנת דסוגיא מקשו ויש לומר דע"כ קשה דלא לתני כותית כלל כיון דגרי אמת הן פשיטא דיש להם קנס דמהי תיתי לומר דאין להם קנס מאי אמרת דהוה אמינא דקנסא קנסו להו רבנן בממונן כדי שלא יטמעו אם איתא דכן הוא א"כ הל"ל כותית בסיפא בהדי הנהו נערות שאין להם קנס וק"ל:

לט.

גמרא ומזיק שאני באשר"י משמע דהא דקאמר בגמרא ומזיק שאני ר"ל לטובת העולם שלא ירבה להזיק נזקקים לנכסי יתומים ע"ש:

תוס' ד"ה אין מעמידין אפוטרופוס וכו'. וגם אין לומר משום דאיהו גופיה כי מזיק פטור וכו' ובמועד עשו רבנן תקנה מפני תקון העולם וכו' משמע דהתם ליכא לשנויי משום תקון העולם וא"כ יש לדקדק לפי מה שכתבתי לעיל בשם הרא"ש דהא דקאמר בגמרא ומזיק שאני רוצה לומר מפני תיקון העולם א"כ מה דחקו התוס' עצמן והאריכו בטעם דאין מעמידין אפוטרופוס להם וכו' ולמה לא פירשו דהטעם הוא משום דאין נזקקין לנכסי יתומים ובמועד מעמידין ונזקקין לנכסיהן בשביל תקון העולם ונראה דליכא לפרש כן משום דא"כ הדרא קושיית רש"י לדוכתה דא"כ למה תלי הגמרא טעמא בלגבות מגופו ונקט משום דאין מעמידין לתם לגבות מגופו אלא ודאי אי לאו טעמא דהואיל דחזינן דחס רחמנא בתם דאין משתלם אלא מגופו בשביל טעמא דאין נזקקין לחוד לא הוו מקילין ביה רבנן לפוטרו לגמרי אלא היו מעמידין להם אפוטרופוס כדי שלא ירבה להזיק אבל בשביל שראו חכמים דחס רחמנא עליה דמזיק בתם אקילו ג"כ רבנן לפטור שור של חש"ו ובכל מקום שאין לו בעלים גמורים:

לט:

ד"ה אי בתם פשיטא וכו' דא"כ הוה ליה למתני רבי יעקב מחייב וכו'. רוצה לומר דהוה משמע דבא לאשמועינן דלא לפטריה לגמרי ומדנקט חצי נזק משמע דאיצטריך דלא נימא נזק שלם לכך פריך אי בתם פשיטא דאין בו נזק שלם:

ד"ה ולא משלם אלא פלגא וכו'. מדלא קתני רבי יהודה אומר חייב נזק שלם ר"ל דכיון דפלוגתייהו בהכי שזה מחייב ח"נ וזה נזק שלם ה"ל למתני הכי אע"ג דבסוף דבור שאחר זה אחר שכתבו על דברי רבי יעקב בברייתא קמייתא דמחייב משמע נמי נזק שלם והוה מוקמינן ליה במועד וכו' מ"מ בברייתא זו ולפי פירוש דאביי דפליגי רבי יהודה ורבי יעקב שזה מחייב נזק שלם וזה ח"נ וה"ל למתני הכי בהדיא:

בא"ד ומדקאמר משלם חצי נזק משמע דקמ"ל דמשלם אפילו חצי נזק רוצה לומר לאפוקי דלא נימא דפטור לגמרי. ואע"ג שבדבור שלפני זה כתבו בברייתא דלעיל מדנקט חצי נזק משמע דאיצטריך דלא נימא נזק שלם היינו בברייתא דלעיל דלא תני בה כי אם דברי רבי יעקב לחוד ואי הוה אתי לאשמועינן דלא לפטריה לגמרי ה"ל למתני מחייב והשתא דנקט ח"נ משמע דבא נמי לאשמועינן דלא נימא נזק שלם אבל בבדייתא דמאי רבי יעקב אדברי דבי יהודה דלעיל מיניה דקתני רבי יהודה מחייב אם איתא דרבי יהודה מחייב נ"ש ובא רבי יעקב לחלוק עליו ולומר דאינו משלם כי אם ח"נ ה"ל למתני אלא ה"נ ומדלא קאמר כן משמע דחדוש הוא דמשלם אפילו החצי נזק וק"ל:

מ.

ד"ה חייבי כופר מאי ביורש הניזק עצמו מבעיא ליה. ר"ל אע"ג דמתניתין חייבי ערכין ממשכין הוי פירושו שגזבר ההקדש ממשכין אותו וכופר אינו אלא ליורשין מבעיא ליה אם היורש יכול למשכנו:

ד"ה ולימא ליה אי תם וכו' הך פירכא לית ליה לרבי יהודה וכו' משום דלרבי יהודה לא פריך מידי דנוכל לומר דהשתא נמי האי חצי נזק דמשלם שואל היינו ח"נ דצד תמות כאלו שאלו והוי תם וק"ל:

מ:

ד"ה אי הוה תם וכו' הך פירכא ליתא למאן דאמר דמודה בקנס ואחר כך באו עדים וכו'. משום דלדידיה איכא לשנויי דהכא איירי שיש כאן עדים על הנגיחה ולכך אפילו היה מודה קודם שבאו עדים לא היה מפטר בכך:

ד"ה לאו לקרבן והשתא הכי קאמר וכו' משום דהוקשו להם לתוס' מאי ס"ד דמקשה דלקרבן קאמר ומאי שייך לומר דבנוגח לא עשה בקרבן אונס כרצון. והא השתא אתינן למגמר קרבן דנוגח מרובע ונרבע ועדיין לא ידעינן איסור קרבן דנוגח כלל לכך כתבו התוס' דה"ק וכו' ואם כן צריך לומר דהמתרץ שהשיב וקאמר הכי נמי מסתברא וכו' לא אונס דידיה לא רצון דידיה כתיב קאי הכל אהשתא דנכתב ור"ל דגבי קרבן מיעוטא סתמא כתיב לא משמע מיניה שיש שום חילוק בין אונס לרצון אבל אי איירי בקטלא א"ש דגבי קטלא מימעט בהדיא כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים וק"ל:

מא.

ד"ה כמאן דקטלא דמי וא"ת מה פשע השור וכו'. ר"ל דע"כ שהיא הביאתו עליה שאם הוא קפץ עליה ואנסה לא היתה נהרגת בב"ד וק"ל:

ד"ה לרבא לא משלם כופר אליבא דהך ברייתא קאמר וכו'. ר"ל אבל איהו לא ס"ל הכי אלא ס"ל דרגל בחצר הניזק משלם כופר ועיין לעיל סוף פ"ב:

ד"ה איני יודע שהיא נבילה וא"ת איצטריך לבן פקוע וכו'. ר"ל כשהשור הנסקל הוא בן פקוע דלא צריך שחיטה ואפילו הכי קאמר קרא דלא יאכל את בשרו וכ"ת דלא איקרי שור ר"ל ואינו בדין סקילה כלל הא לענין פטר חמור מקרי שה ר"ל ופודין בשה שהוא בן פקוע את הפטר חמור וא"כ הוא הדין נמי שור שהוא בן פקוע מקרי נמי שור ואם המית אדם הוא בדין סקילה ואם כן מצינן שפיר לאוקמי קרא דהשור יסקל אבן פקוע ומנא לן למילף היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו ולפי המסקנא ניחא דילפינן היכא דשחטו מבשרו:

ד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל וכו' וי"ל דלא יאכל וכו' ילפינן מלא תאכלו. ר"ל דגבי נבילה כתיב לא תאכלו ולכך לא אמרי' דהוי הנאה בכלל אכילה אלא היכא דכתיב האי לישנא דכתיב גבי נבילה ממש:

מא:

ד"ה נפקא להו מאת בשרו וכו' ופריך קלוטה במעי קלוטה ליטמא דמהלכת ארבע במהלכת ארבע הוא ומאי קשה הא קתני בטמאה טמא וכו' דר' יוסי הגלילי כיון דדריש אתין וכו' כן צ"ל:

ד"ה כיון שהגיע לאת ה' וכו' השוה הכתוב וכו'. ר"ל וא"כ ה"ל לאוקמי רבויא דאת ה' אלהיך תירא אמורא דאב ואם ואע"ג דכבר כתיב איש אמו ואביו תיראו אתי קרא לחייב בו בתרי עשה ותירץ לא הוי ניחא ליה וכו':

ד"ה נקי מחצי כופר וכו' משום קושיא דאנשים וכו' ר"ל דכבר אימעוט מדכתיב אנשים ודרשינן אנשים ולא שורים דכריש לקיש ס"ל וכו'. ר"ל ובמאי מוקמי ליה אי בשני עדים הא נסקל והביאהו לב"ד וישלם לך ואי ע"פ עד אחד אפי' במועד אין בו קנס דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין קנס ואע"ג דכופר משלם וכו' דמדמוקי נקי לחצי כופר וע"פ עד אחד מכלל דבמועד משלם כופר אע"פ שאין השור בסקילה דאם לא כן למה לי מיעוטא לתם וסברא דר"ע וכו' רוצה לומר דר"ע דריש נקי מדמי עבד וכשהשור בסקילה וכו' נימא הביאהו לב"ד וישלם לך סלקא דעתיה דמשלם מן העלייה כדלקמן אותה סברא לא סבירא ליה לר"א וא"ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמועד דלא משלם קנס משלם דמים כצ"ל:

ד"ה מודה בקנס הוא וכו'. ונראה דהוי מצי למפרך אעד אחד ר"ל מודה בקנס הוא דהא אי הוה בעי היה כופר והיה נשבע להכחיש העד:

מב.

ד"ה הא תם מחייב לא בעי למימר תם שמחויב ממה שהמועד פטור וכו'. ר"ל שיהא המועד פטור לגמרי אפילו מחצי נזק ותם יהא חייב בחצי נזק וקל להבין:

ד"ה בכוונה תליא מילתא וכו' ונראה לר"י דרבא ואביי וכו' כלל הענין של פירושו של ר"י הוא דרב אדא לא פריך לאביי ורבא שיסברו כר' שמעון אלא אהא פריך ליה דמחייבי אביי ורבא בנתכוין לאשה והכי פריך כי היכי דלרבי דדריש האי ונתתה נפש תחת נפש ממון ופטור ממיתה ע"כ הכי אצטריך האי אנשים אנשים הוא כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה וכו' ולפי דרוש זה קאי נקי אפי' אמתכוין לאשה דפטור בשוורים מדמי ולדות א"כ מדרבי נשמע ג"כ לרבנן דפטרי בשוורים אפילו במתכוין לאשה וא"כ איצטריך לרבנן למדרש האי אנשים בענין שיהא נשמע פטור בשוורים אפי' במתכוין ואע"ג דא"א למדדש למדרש לרבנן אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו וכו' מ"מ יש לדרוש הכי אנשים אין אסון יענש הא יש אסון לא יענש בין נתכוין זה לזה בין נתכוונו לאשה עצמה ולא שוורים דבין הכי ובין הכי יענש כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ר"ל בכל ענין והא דנקטי התוס' לר' ולא נקטי ר' שמעון משום דר' דריש בהדיא ונתתה נפש תחת נפש ממון ור"ש אע"ג דס"ל איהו דנתכוין לזה והרג זה פטור ממיתה יכול להיות נמי דפטר ג"כ מממון כתנא דבי חזקיה דפטרי ממיתה וממון ולתנא דבי חזקיה צריך לומר דהאי ונתתה נפש וכו' היינו מיתה ודרשי הכי ואם אסון יהיה פי' דין אסון דהיינו שנתכוין לאשה עצמה ונתתה נפש תתת נפש נפש ממש (וע"ש בתוס' פרק הנשרפין):

מב:

תוס' אלא אמר רב אשי וכו'. וי"ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדמפרש לעיל וכו' כצ"ל ור"ל דקאמר הגמרא אמר לך התם וכו' אבל הכא דמעיקרא בר קטלא וכו':

בא"ד דטעמא חשובין הן וכו'. ר"ל אי לאו דסבירא ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר:

ד"ה היתה שפחה וכו'. ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה וכו' אפי' נתעברה מישראל כיון שנתעברה בעודה שפחה לא זכה בהן הבעל דאז היו של האדון ועכשיו נשתחררה פקע ג"כ ממנה זכות האדון ולכך זכה החובל וק"ל:

מג.

ד"ה אמר רבה שור שהמית בן חורין וכו' וכן אמר רב דימי א"ר יוחנן וכו'. אפי' לר"ע נמי קאמר הכי כדפרישית לאביי כצ"ל:

בא"ד והא דאיתותב רב מברייתא וכו'. ר"ל ולפי זה נימא דברייתא אתיא כר"א ורב לר"ע קאמר י"ל דחשבה הגמרא תיובתא וכו' וטעם גירסת רשב"ם דגריס לקמן רבה עיין בתוס' דף מ"ד ד"ה ה"נ במתחכך להנאתו וכו':

מד.

גמרא אמרת וכי דנין קל וחומר להחמיר אם אמרת באיש ואשה שכן חייב במצות וכו' כנ"ל לגרוס והא דאיתא בספרים שלפנינו אם החמיר במועד וכו' ט"ס הוא ועוד כי דייקת ברש"י תמצא שלא היה כתוב כן בספרים שלפניו וק"ל:

שם ואמאי הא תם הוא. יש לדקדק כי לפי הנראה משינויא דגמרא שלא הקשה המקשה והא תם הוא כי אם אשור שהיה מתחכך בכותל וא"כ צריך ליתן טעם למה הוקשה לו טפי אנתחכך בכותל יותר משאר בבי דמתניתין כגון במתכוין להרוג את הבהמה לכנעני והרג את ישראל וכו' ולפי מה שנראה מדברי רש"י לקמן פרק הפרה בדף מ"ה אמתני' דהיה אביו או בנו בתוכו וכו' שהוא מפרש מתני' דהכא לפי מאי דמשני בנתחכך בכותל להנאתו כגון שבג' פעמים הראשונים נתכוין להפיל הכותל על בני אדם וערק בכל פעם לאגמא אלא שברביעית נתחכך להנאתו ונפלה על האדם שלא בכוונה עיין שם ואם כן צריך ג"כ ע"כ לפרש כן באינך בבי דמתניתין דהכא דהיינו שבג' פעמים הראשונים נתכוין להרוג את האדם וברביעית נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם וא"כ נוכל לומר שהמקשה שהקשה והא תם הוא לא הקשה אאינך בבי דמתני' דידע שפיר דאיירי שבג"פ הראשונים נתכוין לאדם וברביעית נתכוין לבהמה אבל הכא לא רצה לפרש דכבר הפיל הכותל ג"פ על בני אדם לפני זה שאין זה דבר מצוי ולכך פריך והא תם הוא אנתחכך בכותל דוקא ולא אאינך בבי דמתניתין והמתרץ השיב לו כדאמר רב וכו' ה"ג במועד להתחכך וכו' כלומר שכבר נמצא ג"כ בזה שיזדמן כך ואח"כ הקשה א"ה בר קטלא הוא וכו' דהכא מאי שלא במתכוין איכא ומשני דהכא נמי איכא שלא במתכוין כגון שנתחככה להנאתה וא"כ הוי דומיא דאינך בבי דמתניתין דבג' פעמים הראשונים היה בכוונה וברביעית שלא בכוונה כן יש ליישב לפי' רש"י ולפי' התוס' ע"כ צריך לומר ג"כ דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם איירי נמי דבג' פעמים הראשונים הרג שלשה בני אדם בכוונה דליכא למימר דגם בג' פעמים הראשונים נתכוין לבהמה והרג את האדם דהא כתבו התוס' דכשלא נתכוין לא נעשה מועד לעולם אפי' עשה כן כמה פעמים וכן פי' לעיל גבי הא דפריך וכיון דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ועל קושית המקשה כתבו שמקשה והא תם הוא שהיה סבר דאיירי שלא נתכוין לבני אדם ולכך פריך שאפי' עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה אין מועד להרוג את האדם וכו' ואם כן יש לדקדק למה לא משני ליה ג"כ דאיירי דבג"פ הראשונים נתכוין להפיל על בני אדם אלא שברביעית לא נתכוין כמו באינך בבי דמתני' וי"ל דהתוס' ס"ל דדוקא גבי נגיחות אמרי' דמקרי מועד בנגיחה רביעית שהיתה שלא בכוונה ע"י נגיחות הראשונות שהיו בכוונה אבל בהפלת כותל אין סברא שיהא מועד ברביעית שלא היתה בכונה על בני אדם ע"י נפילות הראשונות שהיו בכוונה דיש לחלק בין נגיחות להפלת כותל ועיין לקמן בתוס' פרק הפרה דף מ"ח ד"ה דחזא ירוקא וכו' ולכך פריך הכא והא תם הוא ומשני במועד וכו' ר"ל שהפיל הכותל בכל פעם בכוונה על בני אדם ופריך אי הכי בר קטלא הוא וכו' ומשני בנתחכך להנאתו וה"ל מועד מתחלתו ולא הוי בר קטלא דה"ל שן להנאתו וק"ל:

תוס' ד"ה ה"נ במתחכך בכותל להנאתו וכו' אכל הכא שמתחכך בכותל להנאתו הוי שן שלא בכוונה וכו' כצ"ל:

בא"ד ומועד דהכא ודלקמן לאו מועד דוקא בג"פ אלא בדבר שנעשה מועד מתחלתו. ר"ל לפי המסקנא דמשני הכא במתחכך בכותל להנאתו ולקמן משני דחזא ירוקא אבל המקשה שהקשה הכא והתם אי הכי בר קטלא הוא סבר דר"ל מועד ממש ולהכי פריך הכא שפיר אי הכי בר קטלא הוא ומתניתין קתני הכא דפטור ממיתה ולקמן דלא קתני במתני' פטור אלא קתני חייב בכופר א"כ מאי פריך א"ה בר קטלא הוא נימא דאין ה"נ דחייב מיתה לכך מפרש ר"ת דלקמן פריך נמי שפיר דדייק ג"כ ממתניתין דהתם דפטור ממיתה ורש"י פי' דלקמן פריך מענין אחר דפריך הכא דשם פריך והא מנפילות הראשונות קטלינן ליה והיאך אתי לידי נפילה רביעית ופירושו נראה דוחק לר"ת ודו"ק ועיין במה שכתבתי שם לקמן:

מד:

ד"ה קבוע כמחצה וכו' ואין לומר הכא כדמסיק בערכין וכו' דר"ש יליף נתינה נתינה וכו'. ר"ל דהא דר"ש ס"ל נתכוין לזה והרג את זה פטור ממיתה יליף ליה מדכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ויליף מג"ש דנתינה נתינה דהוי ממון וא"כ מזה שמעינן דנתכוין לזה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון דהכי מפרשינן ליה ואם אסון יהיה פירוש באשה ונתתה נפש וגו' פי' ממון הואיל ולא נתכוונו לה וא"כ אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה דאית ליה פטור ממיתה וממון כדאיתא התם פרק הנשרפין א"כ ע"כ לא נוכל לומר דיליף לה מנתינה נתינה אלא ע"כ צ"ל מוארב לו יליף ליה אם כן כל קבוע מנליה:

בא"ד וי"ל דלר"ש בכולן ישראל ועובדי כוכבים וכו'. ולתירוץ זה אינו מתורץ אלא הקושיא השניה של התוס' שהקשו דלר"ש לא שייך למדרשיה כלל אבל הקושיא הראשונה דלתנא דבי חזקיה מנליה אינו מתורץ בזה וק"ל: