מגן אברהם על אורח חיים שלד

►| מגן אברהם • על שולחן ערוך אורח חיים שלד |◄

סעיף ב

(א) יש מתירין:    דוקא בבית אחר כמ"ש ס"א (ב"ח):

(ב) אין לחוש:    והא דאמרי' שכח ארנקי בחצר אסור לטלטלו אפי' ע"י ככר או תינוק שאני התם דפשע בשכח' וכמ"ש סי' רס"ז רס"ח ועוד דיכול לישב ולשמרו או ליתן לשומר עכו"ם:

(ג) ויש אוסרים:    דדוקא למי שהחשיך שרי כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא כמ"ש רסי' רס"ו משא"כ כאן שירא להוציאו מפניהם ועוד אפי' יוציאנו ליכא איסורא דאורייתא שאין לנו ר"ה בזמן הזה (טור) וא"כ מי שהחשיך נמי אסור בזמן הזה וצ"ע והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוק' מפני הלסטי' או מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישי' שיבא לידי איסור דאורייתא אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל וכ"מ סי' ש"ח סל"ז ובגמ' שם גבי ריחי' וכ"מ קצת בר"ן פכ"ד וכ"מ סי' של"ח ס"ז דאפי' פירות הראוי' יש אוסרי' לכסות כ"ש פירו' המוקצי' וכ"מ רפ"ה דביצה דקאמ' ה"ה דאפי' אוירא דליבני ואיידי דקתני רישא פירות הראוים וכו' משמע דרישא דוקא פירות הראוי' שרי ועיין סי' ש"א ס"ה אעפ"י שמדברי השואל ברשב"א לא משמע כנ"ל מ"ש עיקר:

סעיף ג

(ד) הציל פת:    ונ"ל דאפי' הציל הוא פת הרבה רשאים בני ביתו להציל כל א' מזון ג' סעודות דלכל חד התירו להציל ג' סעודות עס"ט וכ"כ הרב"י דאפי' יש לו מה יאכל רשאי להציל:

(ה) נקיה לא יציל כו':    וה"ה בשר ודגים או שאר ב' מינים שיכול לומר במין השני אני חפץ (ש"ג):

סעיף ד

(ו) משבת לי"ה:    כגון שחל י"ה בא' בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי והתוס' כתבו דלי"ה עצמו להאכיל בניהם נמי אסור להציל: נ"ל דאע"ג דלא מקלע י"ה ושבת סמוכים להדדי כתבו דין זה לאשמעי' דאם י"ה ביום ה' וידע שלא ימצ' לקנות ביום ו' מצילין:

(ז) למוצאי י"ה מצילין:    מפני עגמת נפש ובירוש' משמע מפני הסכנה (פי' שיתענו) (ר"ן) וצ"ל דבשבת לא רצו להתיר מה"ט למוצאי י"ה דחמירא:

סעיף ו

(ח) פירש טליתו:    אפי' אם היה המזון בכלים ומערה אותן לתוך הטלית שרי אבל להניח הרבה כלים מלאים תוך הטלית ולהוציאם בבת א' אסור כיון שהם כלים מחולקים (מ"מ ור"ן):

סעיף ז

(ט) תשמישו הצריכים לו:    פי' לצורך סעודה:

סעיף ט

(י) מזון ג' סעודות:    אבל יותר אסור (כ"פ ש"ג):

(יא) כיון שאמר:    אבל אי לא אמר לא הוי הפקר כיון שיכול להציל ע"י עכו"ם כמ"ש סכ"ז (ב"ח) ונ"ל דבלא אמירה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים ומחזירים לי:

(יב) ואם אינם רוצים לזכות:    כיון שיודעים דשלא מרצונו הפקירו וזה מיקרי ירא שמים:

(יג) ולא הוה שכר שבת:    שהרי לא התנה ומהפקיר' קזכו (רש"י ור"ן) והרמב"ם כ' בפכ"ג ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום מעורב עכ"ל והמ"מ כתב ודאי שכר שבת אסור אפי' בדבר המותר כמ"ש סי' ש"ז ס"ד אלא כוונת רמב"ם לומר שלא הותר בכאן שום דבר איסור מפני הפסד הממון כדי שנאמר שלא יהא מותר אלא להציל למפסיד עכ"ל, כוונתו למ"ש רש"י שהמצילין יאמרו מהפקיר' קזכו שיעור שכרן ובודאי אם היו החכמים מתירין דבר האיסור משום הפסד ממון יהיה אסור להם להציל לעצמן כלום כמ"ש סי' רס"ו ס"א אבל עכשיו שלא עשה שום איסור מותרין להציל בשבת ע"מ ליקח כדי שכרן ואין זה שכר שבת דעד כדי שכרן זכו מהפקר אבל בודאי אם עשו והצילו באיסור יכלו ג"כ לומר מהפקירא קזכינו כדי שכרינו דמי שהגביה ארנקי בשבת בר"ה אף על פי שעשה איסור קנאו כנ"ל, איתא בגמ' דחסיד לא יטול שכר דיש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה וכ' בש"ג דאם החזירו לו ואח"כ מבקשים שכר אסור להם ליטול דשוב לא יכלו לומר מהפקירא קזכינו כמ"ש בחושן משפט סי' קפ"ג ע"ש ובסי' קכ"ג סעיף ו' בסמ"ע ואף על גב דבחול כהאי גוונא צריך לשלם לו כמו שכתב בחושן משפט סי' רס"ד הכא אסור משום שכר שבת אף על גב דלא התנו כיון דלא זכה מהפקירא ודוקא כשהצילו באיסור אבל הצילו בהיתר אפילו החזירו לו מותר לקבל שכר כך כתב הרמב"ם מיהו אפשר דאין מחייבין אותו בעל כרחו ליתן ועיין בחושן משפט סימן רצ"ט וסימן שס"ט דדינא דמלכותא דלא מהני יאוש ואפשר דהכא שאני כיון שאמר הצילו לכם:

סעיף י

(יד) ויש מקילין:    דוקא במלבושים אבל לא באוכלין (ב"ח) ונ"ל דה"ה כלי תשמישו אסור וכ"כ בסמ"ג מזונות וכלים ע"ש וכ"כ המרדכי דלא כמו שהבין בש"ג והניחו בקושי' ע"ש והטעם כיון שהוא דרך מלבוש א"כ בלא דליקה נמי שרי דאין בו איסור הוצאה כמ"ש סימן ש"א סל"ו א"כ ה"ה בדליקה ויהיה פי' המשנה כך ולשם הוא מוציא כלי תשמישו כלומר לחצר המעורבת ולובש כל מה שיכול כו' הוא מילתא באנפי נפשיה דזה אפי' לאינה מעורבת ואפשר דאפי' לר"ה שרי:

נ"ל דשלא כדרך מלבוש אפי' דבר שהוא מלבוש אסור דלא כמ"ש הב"ח גבי טבעת ע"ש ומ"ש אסה"ת לא ראה בגוף הסה"ת סי' רכ"ו שמסיק שאפי' לאוס' בדליק' דלמא אתו לכבויי בליסטים שרי ע"ש משמע דס"ל בדליק' אסור אפי' בבית שאין הדליקה בו:

סעיף יב

(טו) כתבי הקודש:    תורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ (ספר חסידים תתס"א):

(טז) האידנא:    דבציר לבא ונתנו כל הספרים לכתוב שלא ישתכחו וטעונים גניזה:

(יז) בקיאין בו:    אבל אם העם אין מבינין אותו הלשון אסור לכתבו ולהצילו כ"מ בר"ן וכתב הרמב"ם אם היו כתובין בכתב אחר או בלשון אחר אפי' בחול אסור לקרות בהם אלא מניחן במקום התורפ' והן מתאבדים מאליהם עד שיהו כתובים אשורית ובלה"ק עכ"ל וצ"ע דנהי דהתירו לכתוב בלשון אחר שיבינו העם למה נתיר בכתב אחר ואפשר כשהוא לשון אחר שרי לכתוב גם בכתב אחר אבל צ"ע על מה סמכו לכתוב החומשים וכ"ד ספרים בכתב אחר שאינו אשורית ודוחק לומר דכתיבת המשיטה דמי לאשורית ומותר דהא אינו כתיקונו וגם בדפוס היה נראה לאסור דכתיב' מעליא היא כמ"ש סימן רפ"ד וי"א דאין הכל בקיאין לכתוב אשורית ועיין סי' תר"ץ וש"ג כ' וז"ל יש לשאול על ספרים שלנו שכתובים בלשונם אם טעונים גניזה אפי' בחול ואם יש לחוש לאזכרותי' שלא לישבע בהן לשקר ושלא למחוק אותם וטוב להחמיר עכ"ל וצ"ע דהא לא שרי לכתוב בלשון אחר אלא משום עת לעשות לה' ולהם מי התיר ועוד דכתובים בכתב אחר ורמ"א בתשובה סי' ל"ד כתב דאפשר שהראשונים המציאו כתב משיטה כדי לכתוב דברים שבע"פ וי"ל דוקא בכתב אשורית לא ניתנו לכתוב ע"ש עיין סי' תקמ"ה ועיין ביורה דעה סי' רפ"ג בב"י שכתב שאין נכון לכתוב בכתב אשורית דברים של חול מ"מ צ"ע דהא אף בזמן התלמוד היה מותר לקרות גפטי' לגפטים ועמ"ש סימן תר"ץ ס"ט ובס' ב"ש כתב דמותר ללמוד עמהם נביאים וכתובים שיראו בנחמות ישראל ע"ש ובשל"ה החמיר מאד בדבר ע"ש ופשוט דשאר ספרים מותרים לכתוב בכל כתב ובמרדכי פ"ק דמגילה ובהג"מ פ"א מתפילין כתבו שרבינו יואל אסר לגר שלא היה יודע לשון הקודש להעתיק ספר חומש בלשון שלהם ע"ש ואפשר דס"ל דלא הוי עת לעשות לה' אלא בדבר שכולם שוים:

סעיף יג

(יח) אשורית על העור כו':    זהו מהמרדכי פי"ו דשבת וגם בפ' הקומץ כ"כ וגם התוספות כ"כ וקשה דהא התו' מסקי דתנאי היא ואליבא דרב הונא דאמר כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין אם כן אף בספרים אין מצילין אם היו נכתבים בסם ובסיקר' דאליביה לא אפשיטא הבעיא מ"מ דעת המרדכי דמודה רב הונא היכא דכתובים בסם ובסיקרא דמצילין כיון דעכ"פ כתובים בלה"ק וכ"מ במרדכי פ' הקומץ וכ"ד הרמב"ם פכ"ג והטור מ"מ צ"ע דהא האידנא ניתן לכתוב וקורין אפי' כתובי' בכל ל' ובסם ובסיקר' כמ"ש סי"ב אף על פי שמדינא פסולי' לכתוב בהם וא"כ ה"ה המגילה וכל היכא דניתן לקרות בהם פשיט' דמצילין כדאי' בגמרא ואף על גב דאין ראויה לקרות בה בצבור מ"מ מותרי' ללמוד ממנה דהא ס"ת נמי פסול' לקרות בה בצבור אא"כ כתובה אשורי' על הספר ובדיו ואעפ"כ מצילין אותה אם כתובה בכל ענין כיון שמותר ללמוד ממנה לכן נ"ל פשוט דמודה המרדכי שמצילין המגילה אפי' כתובה בכל לשון בנייר משום דניתן לקרות בהם משום עת לעשות לה' שאין כל אדם יכול לכתוב אשורי' וגם אינו מבין ל' הקודש וגם אין סיפק בידו לקנות קלף אבל בסם ובסיקרא לא ניתן לכתוב אפי' בזמן הזה משום דבקל יכול לקנו' דיו כמו סם וסיקר' ולכן בשאר ספרי' אף על פי שנכתבו שלא כדין ולא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מפני אזכרות שבהן אבל במגילה אסורה להצילה אם כתובה בסם ובסיקרא כיון דאסור לקרות בהן וכן הובא בהדיא במרדכי שם למעיין שם דלא קאי רק אסם וסיקרא רק שאח"כ הביא לשון הברייתא ופירושה דבזמן התלמוד היה אסור להצילה אא"כ כתובה כהלכת' כיון שלא ניתן לכתוב ולקרות אבל בזמן הזה שרי אא"כ כתובה שלא בדיו והרב"י לא עיין כל הצורך בזה ומ"ש בסי"ב וקורין בהן אפילו כתובים וכו' בסם ובסיקרא פי' היכא דכתיבי בכל לשון ובסם ובסיקרא אבל היכא דכתיבי בלה"ק בסם ובסיקרא אין קורין בהם אעפ"כ מצילין אותם מפני הדליקה וכל זה בכ"ד ספרי' אבל שאר ספרים פשיטא דנכתבין אפי' בסם ובסיקרא:

סעיף יד

(יט) וי"א שמצילין:    והב"ח ורש"ל פסקו כסברא ראשונה:

סעיף טז

(כ) ויש מי שאומר:    ול"נ דליכא בזה פלוגתא דלכ"ע אסור לכתחלה להניח תפילין אצל מעות בשעת הדליקה כדי להציל המעו' (לחצר שאינה מעורבת אבל לרה"י מותר כמ"ש בסעיף שאח"ז והב"ח לא הבין כך ולכן הקשה דשני הסעיפים סותרין זה את זה) דהא איתא בגמ' בהדיא שמדינא הי' צריך לנער המעות מתיק התפילין וכמ"ש סוף סי' ש"י אלא דחיישי' דלמא אדהכי והכי נפלה דליקה וישרפו התפילין אבל אם שק מעות מונח במקום אחר ורוצה להביאו להניח בו תפילין אם אפשר לנער המעות בדרך צריך לנערו א"כ כ"ש דאסור להניח כיס התפילין בשעת הדליקה בשק מעות כדי להציל המעות וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א ולכן כתב המרדכי דיש להניחו שם מע"ש כו' ע"ש ואם הניח בשבת תפילין אצל מעות ואחר כך נפלה דליקה פשיטא דשרי להצילו לכ"ע וא"צ לנער המעות כמש"ל דוק ותשכח דלא כמ"ש הרב"י:

סעיף יז

(כא) יש מתירין:    אפי' להניחה בשבת שרי אפי' המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו כ"מ במרדכי ובהגהות ואף על גב דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד בדליקה הקילו ועס"ב דיש מתירין בלא ככר:

(כב) שאינה מעורבת:    ומצילין ספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת ולמבוי כו' כת"ל וכ"ה בטור (ש"כ גליון):

סעיף יח

(כג) שמותר לומר:    דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקדש:

סעיף כ

(כד) הגליונים:    שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר כמ"ש סוף סעיף י"ב וכתב מהר"מ בתשו' שתקנו בחרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' כדי לכתוב עליו ובמ"ב סי' ק' האריך על גליונים של הספרים שהקושרים הספרים חותכין אותן ומשליכין והטעם כיון דנהגו כן ה"ל כאלו התנו עליהם מתחלה עיין סי' קל"ד ס"ח ואם כן אין מצילין אותן ובאגודה במ"ס פ"ו כתב המחתך בספרים בחדשים מותר בישנים אסור:

סעיף כג

(כה) שלא יתכוין:    פירוש שלא ירוץ ויקפוץ וינענע אנה ואנה כדי שיכבה אלא מתכסה בה כדרכ' (ב"ח דלא כב"י) וכן ס"ת שאחז בה האור פושט וקורא בה ואם כבתה כבתה (רמב"ם ג"מ) עסכ"ו:

סעיף כד

(כו) שאין יכול כו':    דדוקא להפסיק בכלים שרי שאין המים בעין ועמ"ש סוף סימן רס"ה:

סעיף כה

(כז) עכו"ם שבא כו':    דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ואפי' יודע שנוח לו לישראל הוא להנא' עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד (רש"י) אבל בסי' רע"ו בהדלקת נר גוף הישראל נהנה ממנו לא אמרי' אדעתא דנפשי' קעביד הואיל והעכו"ם מתכוין להנאתו (תו' דף קי"ב):

(כח) שבא לכבות:    אפי' עבדו המושכר לו לזמן (הג"מ ד"ג):

(כט) צריך למחות:    דקטן אין לו שקול הדעת עושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו ולהכי אפי' למ"ד מלאכ' שאצ"ל הוי דרבנן צריך למחות בידו (ר"ן) ועמ"ש סי' שמ"ג וסי' שס"ב ס"ז בהג"ה:

סעיף ל

(ל) יכול לומר וכו':    אפי' שכירו המושכר לו לזמן (הגמ"ר ב"י) אבל אסור לומר לעכו"ם לכבות אפילו למ"ד דהוי דרבנן דכיון שאדם בהול על ממונו חיישי' דאי שרית ליה אתי לכבוי הוא בעצמו ואף על גב דבסי' של"ו ס"ט גבי צנור שרי' מלאכה דרבנן במקום פסידא שאני כיבוי דכשצריך לפחמין הוי דאוריית' ואין הכל בקיאין בזה אי נמי שאני צנור דשבות שלא כדרכו הוא (ר"ן) ועיין סי' ש"ז ס"ה ומשום כתבי קודש י"א דשרי' לכבות ועמ"ש ססכ"ג, מת וספרים ויש ספק להציל שניהם מת קודם (ספר חסידים):

(לא) שא"צ לגופה:    פי' ואיכא למ"ד שאינו חייב עליה כמ"ש סכ"ז כנ"ל דלא כע"ש:

(לב) ואם עבר וחילל צריך כו':    היינו בדברים אחרים אבל בכבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות (ש"ג פ"ד דעירובין כ"ה א"ז):

(לג) צריך להתענות:    אפי' בתחומין דרבנן ויכול לדחותה לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח (שם):

איתא בשבת ד' י"ב באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת וכתב בפינקס שלכשיבנה ב"ה יביאנ':

(לד) י"ח פשיטים:    הם י"ח ווינר (מנהגים ה' ר"ח אלול) ובלבוש סי' תקס"ח כתב שהם כמו גדול וחצי פולניש [עמ"ש סי' תקס"ח ס"ב] וכ"מ במהרי"ו סי' י"ד וברמ"מ סי' ק"ט כ' דליטר הוי ו' זהו' ריינש ובת"ה סי' ש"ג משמע דליטר' הוא ר"מ פשיטי' א"כ כל זהוב הוי מ' פשיטי' וידוע דזהוב רייני"ש הוא ס' גדולי' פולניש א"כ כל פשוט הוי גדול וחצי פולניש ואף על גב דאמרי' בגמ' חטא' בת מעה וידוע דסלע כ"ד מעה והוא כד"ג פולני' כמ"ש ביורה דעה סי' שה וא"כ מעה היא גדול וצ"ל דאזיל בתר טעמ' דהרי עכשיו אין נמצא לקנות כבש כ"כ בזול ולכן צריך ליתן כפי מה שקונים הפחות שבכבשים באותו זמן והכל לפי שינוי המטבע:

ודע שיש טעות באבן העזר סי' ס"ו ס"ו וכצ"ל אבל לדעת יש פוסקים וכו' מדאורייתא ויש מי שמשער כתובת בתולה י' זהובים כו' ואז עולה החשבון מכוון דוק ותשכח וכ"כ בהדיא באגודה וכ"כ בחמ"ח:

ודע דטאלי"ר הוא זהוב וחצי רייניש וכדרך זה צריך לחשוב הכל הנ"ל ועמ"ש ביורה דעה סי' ש"ה האחרונים:

סעיף כז

(לה) של עץ:    דכיבוי הוי מלאכה שאצ"ל ובמקום הזיקא לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור וכמו שכתב סכ"ה והרמב"ם ס"ל חייב במלאכה שאצ"ל ועמ"ש סי' שי"ח סי"ב ובשל מתכת ליכא כבוי דאינו שורף: