עם טעמים:
הַ֥לְﬞלוּ־יָ֨הּ ׀ הַֽ֭לְﬞלוּ אֶת־שֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה הַֽ֝לְﬞל֗וּ עַבְדֵ֥י יְהֹוָֽה׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"הללויה", במזמור הזה יאמר, כי ההנהגה הקבועה המסודרת היא לבדה תספיק שנכיר על ידה מציאות ה' ויכלתו וחכמתו והשגחתו יתברך, עד שמה שישנה לפעמים את הטבע הקבועה אל נס ופלא, הנקראים אותות ומופתים, אינו מן ההכרח לישראל עם קרובו, רק היה צריך בעבור המצריים שגם הם יכירו כח ה' ועזוזו, או שיעשה לצורך גאולת ישראל ותשועתם, "הללו את שם ה'", שהוא השם שבו מפורסם תמיד לכל העולם, שהוא שמו הנודע ע"י הנהגה הקבועה המסודרת עפ"י הטבע (שזה ההבדל בין שמו ובין זכרו כמשי"ת בפסוק י"ג).
"הללו עבדי ה'", ר"ל שעבדיו ישיגוהו מצד שמו המפורסם וא"צ עמו אותות ומופתים:
