מלבי"ם על תהלים קלה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · קלה · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הללויה", במזמור הזה יאמר, כי ההנהגה הקבועה המסודרת היא לבדה תספיק שנכיר על ידה מציאות ה' ויכלתו וחכמתו והשגחתו יתברך, עד שמה שישנה לפעמים את הטבע הקבועה אל נס ופלא, הנקראים אותות ומופתים, אינו מן ההכרח לישראל עם קרובו, רק היה צריך בעבור המצריים שגם הם יכירו כח ה' ועזוזו, או שיעשה לצורך גאולת ישראל ותשועתם, "הללו את שם ה'", שהוא השם שבו מפורסם תמיד לכל העולם, שהוא שמו הנודע ע"י הנהגה הקבועה המסודרת עפ"י הטבע (שזה ההבדל בין שמו ובין זכרו כמשי"ת בפסוק י"ג).

"הללו עבדי ה'", ר"ל שעבדיו ישיגוהו מצד שמו המפורסם וא"צ עמו אותות ומופתים:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שעומדים", ר"ל בין הנגשים אל הקדש פנימה "לעמוד בבית ה'", שהם הכהנים הקרבים אל ה', ובין העומדים "בחצרות בית אלהינו", שהם הלוים וזרע ישראל, שכולם ישיגוהו על ידי שמו הנודע, (וגם יכוין העומדים בבית ה' היינו המשיגים את המלך עצמו הקרובים אליו ויודעים סודותיו ומשכילים צפוניו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, והן העומדים בחצרות מבחוץ ואין מכירין אותו רק מרחוק):

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הללויה", בשני מיני הילול,

  • א) מצד עצמו, "כי טוב ה'",
  • ב) מצד הבריאה והנהגתה, וזה "זמרו לשמו", שהוא כפי שנודע ע"י בריאותיו, "כי נעים" שהנעימות בא מצד הערך והסדר והיחוס שבין המושג ובין המשיג והוא ענין צרופיי, ר"ל בהנהגה הקבועה המסודרת שזה שמו, הוא נעים:

ביאור המילות

"זמרו לשמו". כבר התבאר שהשם מורה על הפרסום שהוא מצד מעשיו:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יעקב בחר לו יה", באר שגם שמו הוא נעים, היינו שגם ההנהגה הטבעיית המסודרת היא נעימה, כי גם היא השגחיית לבני ישראל, הגם שהנהגה ההיא תלויה לפי מוסבת המערכת וחיוב המזל והתולדה בלתי מבחנת בין צדיק לרשע, לא כן היא לישראל, כי יעקב בחר לחלקו, ואינם נתונים תחת המערכה, ולהם גם הטבע נתונה תחת רגלי ההשגחה, מתנהגת לפי הזכות והרשע העבודה והמרי, עד ששמו נעים, ר"ל שההנהגה מפורסמת הטבעיית מוסכמת עם הנעימות והסדר ההשגחיי כפי הראוי, ובאר כי יש בזה שתי מדרגות יעקב וישראל, שההמון יקראו בשם יעקב וגדוליהם אנשי הרוח בשם ישראל, ואף בעת פחיתתם שנקראו בשם יעקב, בכ"ז הם נבחרים לחלקו, כי יעקב בחר מצד הבחירה את הגוי כולו לחלקו, ואינם תחת חלק שרי המערכה, "וישראל" שהם גדוליהם או בעת שכל העם הם במעלה וחשיבות מצד מעשיהם הם "לו סגולה", כמי שיש לו דבר יקר מאד שאצרו באוצר מיוחד ומשגיח עליו בכל רגע:

ביאור המילות

"יעקב, ישראל". עי' ישעיה (ט' ז').

" מוצא". כמו מוציא, וכינוי מאוצרותיו על הרוח, שמוציא הרוח ממקום שנאצר שם:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה-ז) "כי אני", עתה יבאר דבריו בפרטות ר"ל "אני" (להאיש הישראלי) א"צ אותות ומופתים לברר על ידיהם כי גדול ה', כי "אני ידעתי כי גדול ה'" ממה "שכל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ", שעל ידי הבריאה שברא את המציאות כלו כחפצו, וע"י ההנהגה שמעלה נשיאים מקצה הארץ, מזה לבד אני יודע שגדול ה', ר"ל וא"צ לעשות אות או מופת כדי שאכיר על ידו כח ה' כי אני מכירו ע"י הבריאה וההנהגה הכוללת, "כי גדול ה'", ר"ל אני מכיר שני דברים,

  • א) שה' גדול, שם גדול מורה שהוא ראשית הסבות ואחריתם עד שהוא סבת כל הדברים מראש ועד סוף,
  • ב) "שאדונינו" שזה מורה על ההשגחה, "הוא גדול מכל אלהים" והכחות כולם, ר"ל שהוא המנהיג והמשגיח ומושל ממשל רב כחפצו, עד שכל כחות הטבע נכנעים תחת חפצו והשגחתו, ומפרש נגד מ"ש "כי אני ידעתי כי גדול ה'" יאמר שזה נודע ממה.
 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שכל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ", שלא לבד שעשה שמים וארץ, כי גם בשמים ובארץ עשה כל אשר חפץ, ממה שברא בהם האור והעננים והמאורות ודומם צומח חי מדבר והדגה אשר במים "בימים וכל תהומות", ונגד מ"ש "כי גדול אדונינו מכל אלהים" מפרש שזה נודע לי ממה.

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעלה נשאים מקצה הארץ", שהמטר הוא המעיד על ההשגחה הפרטיית התמידית, כמו שבאר באורך באיוב סי' ל"ו ל"ז, והמטר יתהוה ע"י שיעלה נשיאים, שהם האדים המתנשאים ועולים מן הארץ עד מקום העבים ועיגול הנשימה, והאדים האלה הם מלאים רוח ואויר, שעל ידי זה הם מסוגרים ונעלמים מן העין על ידי שיסוד האש העצור בתוכם יפיץ את האדים על כנפי רוח, והיה בהשגחת ה', "שברקים למטר עשה", בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק, ועי"ז "יוציא הרוח מאוצרותיו", יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי"כ יתהוה המטר:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח-ט) "שהכה", ר"ל אני ידעתי כי גדול ה' ע"י מעשיו הטבעיים מה שעשה כל אשר חפץ, וע"י פלאי המטר והברקים, שבהם אני מכיר כח ה' וגם את השגחתו, ואין אני צריך לאותות ומופתים ע"י שינוי הטבע, אחר שאני ידעתי את ה' ע"י הנהגתו התמידית, וא"כ "מה שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה", שזה היה נס ופלא ושינוי טבע, זה לא הוצרך לעשות בשבילי כדי שאכיר אני את כחו, רק שבזה "שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים", זה הוצרך לעשות בשביל המצריים "בשביל פרעה וכל עבדיו", שהם לא הכירו יד ה' על ידי הבריאה וההנהגה התמידית, ופרעה אמר לא ידעתי את ה', להם הוצרך לשלוח אותות ומופתים אלה, וכן מה.

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"שלח אותות". נמשך לשתים, שלח אותות ומופתים לפרעה, שלח אותות ומופתים לסיחון ולעוג:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י-יא) "שהכה גוים רבים והרג מלכים עצומים" שנלחם בהם ג"כ בדרך נסיי יוצא מסדר הטבעי, גם זה לא הוצרך בשבילי כדי שאכיר אני עי"ז גבורת ה', רק שבזה "(שלח אותות ומופתים) לסיחון מלך האמורי ולעוג ולכל ממלכות כנען", רק בשבילם הוצרך לכל האותות האלה, אחר שהם טחו עיניהם מראות את הבורא על ידי הבריאה ואת המנהיג על ידי ההנהגה, ולכן הוצרך לשנות סדרי הטבע בעבורם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתן", וכן מה "שנתן ארצם נחלה", שהיה בזה ג"כ כמה נסים שהתחדשו אז בעת מלחמת יהושע, לא היה כדי שאכיר עי"כ מעשי ה', רק מפני שהוא "נחלה לישראל עמו", יען שנחלה זאת מגעת להם על ידי מה שנתן הארץ להאבות ומאהבתו אותם, ולכן השתדל שיקחו את המגיע להם מנחלת אבותיהם:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' שמך לעולם", ר"ל הנה ראינו מאתך שני מיני הנהגות,

  • א) הנהגה המסודרת מששת ימי בראשית וזה נקרא שם ה', כי הוא השם שבו נודע תמיד מעולם ועד עולם בלי השתנות,
  • ב) הנהגה הנסית המתחדשת בעת מן העתים וזה נקרא "זכרך", כמי שעושה מעשה גדול לפי שעה כדי שיזכרו בו וזה אינו קבוע לעולם בלי השתנות, רק הוא "לדור ודור", שהנהגת הנס הוא רק לפי הדור ולפי הצורך בכל דור:

ביאור המילות

"שמך, זכרך". השם הוא השם הקבוע מראשית, והזכר הוא מה שיעשה שיזכירו אותו לפי מעשיו וההבדל בין לעולם ובין דור ודור מבואר בכ"מ, וע"ל ס' ל"ג:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ידין", ר"ל שזכר הנפלאות והנסים שיעשה בדור ודור הם מסבה "שידין ה' עבדיו" לעשות משפטם, ועי"כ יחדש נסים בדור ודור אם לפרוע מצריהם, או להיטיב עמהם, "ועל עבדיו יתנחם", שהגם שבעת שיעשה הנס ומשנה סדרי בראשית נראה כאלו מתנחם ומתחרט מן חקי הטבע אשר שם חק ולא יעבור, למשל באותו שעה שאמר לשמש דום ולים שיתיצבו כמו נד נוזלים, התרחק מהחקים הקבועים אשר חקק שהשמש תלך על מעגלה, והמים ירדו במורד, בכל זה ישנה חקי הטבע ויתנחם ויתחרט מהם לפי שעה, לצורך עבדיו, כדי לגדלם בעולם, או כדי להושיעם על ידי זה מאויביהם:

ביאור המילות

"יתנחם". מענין חרטה, כמו וינחם ה' כי עשה את האדם:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עצבי", לעומת שאמר שגדול ה' מכל אלהים, אמר אבל עצבי העכו"ם תהו המה, אם מצד החומר הם "כסף וזהב", ומצד הפועל הם "מעשה ידי אדם", ומצד הצורה.

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פה להם ולא ידברו", שחסר להם הדיבור, וגם השגת החושים "לא יראו ולא יאזינו", וגם הנפש החיונית בכללו כי "אף אין יש רוח בפיהם" שאף הרוח שנמצא לבע"ח היותר פחותים אין להם, ומצד התכלית.

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמוהם יהיו עשיהם", כאילו כ"ז תכלית עשייתם כדי שעושיהם וכל אשר בוטח בם יהיו כמוהם, כי לא יוכלו להשפיע יותר מאשר יש בכחם:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט-כ) "בית ישראל", אחר שצוה על ענין ההילול, כמ"ש הללו כל עבדי ה', מוסיף לאמר "בית ישראל ברכו את ה'", ר"ל שעל ידי מעשיכם תפתחו את המקור העליון להשפיע עליכם ברכה, כנ"ל סי' הקודם, וכן תתוסף הברכה לכל איש ואיש כפי מדרגתו ומעלתו בקדש, לבית אהרן ביחוד, ובית הלוי ביחוד, עד.

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)



 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שברוך ה' מציון", שתעלה הברכה מציון, ולפי זכות ציון תרד, יען היותו שוכן ירושלים ומשגיח על מעשה העם אשר בתוכה, לברכם כפי מעשיהם ועבודתם בקדש: