"הודו" אחר שצוה על ההילול והברכה צוה על ההודאה להודות על הטובות שקבלו מנו שזה מצד טובו וחסדיו, וחסדים אלה הם לעולם, בין בעת שינהיג את העולם עפ"י הנהגת הטבע, בין כשמנהיג עפ"י הנהגת הנפלאות, שהם שני ההנהגות שציין במ"ש ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור, והנה על ההנהגה עפ"י הטבע, אמר
(ב-ג) "הודו לאלהי האלהים, לאדוני האדונים", כי ההנהגה הטבעיית ציינו האומות הקדמונים שהם על ידי אלהים ואדונים, שהם הכוכבים והמזלות שהם היו לדעתם אדוני הארץ והמושלים, והמלאכים המנהיגים את המערכת שהם היו לדעתם אלהים לאדונים האלה, ומשפיעים עליהם כח ועצמה, על פי זה אמר שה' הוא הנותן כח אל המלאכים, והנהגה ואדנות אל האדונים, והכל ע"פ כחו והנהגתו:
"לעשה", ונגד ההנהגה הפלאיית שזה אין נעשה כלל ע"י מלאך או גלגל, רק מה' לבדו אמר שהנפלאות גדולות עושה לבדו, שלא באמצעות האלהים והאדונים, כי אז משדד את כוחם ויפליא פלאות בכחו הגדול:
(ה-ו) "לעשה", חוזר אל הנהגת הטבע, את "השמים עשה בתבונה", וכבר בארנו זה בפי' משלי שבכ"מ ייחס החכמה אל בריאת הארץ, והתבונה אל מלאכת השמים, כי החכמה תבחין בין טוב לרע, והתבונה תבחין בין אמת ושקר, והשמים הם קיימים באיש, ואין שם מציאות טוב ורע, לא כן בארץ, רוקע הארץ על המים, כי ראשית הויית הארץ היתה מכוסה בתהומות, ואמר בזה בהוה לעושה, לרוקע, כי הוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, וקיום הבריאה היא בריאה מתמדת, ובארץ יש אפשרות תמיד שתחזור אל התהו ובהו כבתחלה, כי תחלת בריאתה היה שתהיה מכוסה במים וכן צריך להודות חסדו על מה שהוא.
(ז-ט) "עשה אורים גדולים", וגם בזה רבו חסדיו, שהשמש תאיר ביום והירח בלילה, וכמ"ש למעלה סימן ק"ד שזה ג"כ מפלאי ההשגחה שבזה בלילה תרמוש כל חיתו יער והאדם ינוח מעבודתו, ובזרוח השמש יאספון עיי"ש:
(י-יא) "למכה", עתה מפרש הנפלאות, שע"י מכת בכורות הוציא ישראל מתוכם ביד חזקה, והיו הפלאות האלה בשביל גאולת ישראל, ובמכת בכורות היה הרעה שהגיעה למצרים לתכלית טובת ישראל, להוציאם משם, ואח"כ,
(יג-טו) "במה שגזר ים סוף לגזרים, והעביר ישראל בתוכו", היה עקר הנס לרעת המצריים לכלותם, כי היה יכול להציל את ישראל אז באופן אחר, וגם שה' הקשה את לבו לרדוף אחר ישראל, וכ"ז היה כדי להטביע את המצרים בים, כמ"ש כי בדבר אשר זדו עליהם:
"למוליך", וגם זה היה מחסדי ה' שעי"כ למדו לדעת דרכי ה' ותורתו, ולהשליך מלבבם ציורים הרעים שנחלו מן המצריים, כמ"ש באה"ש דרוש ב' וכבר התבאר במדרש, שע"י שהוליכם במדבר ונצטערו נתוסף להם ארץ סיחון ועוג, וז"ש שעי"כ למכה מלכים גדולים, ונתן ארצם נחלה, עד שגם הטלטול במדבר שהיה ממדת הדין הקשה, היה מצד חסדיו ורחמיו:
"שבשפלנו זכר לנו", וכל הנסים שהרבה לנו בעבר הוא התחלה אל העתיד, שבכל עת שפלנו יזכר לנו הנסים הקדמונים, ויפרקנו מצרינו, כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, וא"כ הנסים והגאולה הקודמת שמורים לע"ל:
"נותן", וגם מזונו שאמרו חז"ל שבמזלא תליא, באמת הוא הנותן לחם לכל בשר, הגם שנראה שזה בא מן השמים והמערכה, הודו לאל השמים, הוא המנהיג את המערכה, ועקר המזון והטובות יוצאות מאתו, שהכל יוצא מחסדיו אשר הם מתמידות לעולם:
