"וינסו" הנה בספורי התורה מבואר שנתן להם המן והשלו טרם שהוציא נוזלים מסלע, כי הוצאת המים היה ברפידים, וזה סותר למ"ש כאן? אולם התבאר אצלי, שהמתאוננים שנזכרו בפרשת בהעלותך היה ענין אחד עם מ"ש אח"כ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי באמת לא אל הבשר התאוו רק רצו לנסות את ה', שלא האמינו שכחו הוא בלתי ב"ת ושיוכל למלא הבטחתו מהורשת הכנענים, והנה בתחלה בעת נתן להם המן ירד להם המן והשלו כמ"ש בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אולם השלו נפסק בבואם לרפידים, ששם הוציא להם מים, וחשבו ישראל שע"י שכחו מוגבל ובעל תכלית אין לו כח להוציא ג' דברים כאחד, לחם ובשר ומים, ושלכן כשהוצרכו למים לא יכול עוד לתת להם בשר, שכחו היה די על לחם ובשר לבד, או לחם ומים לבד, שהם שני דברים, לא על שלשה דברים, (שכן הוא בכל מי שכחו מוגבל ואינו מעצמו, כמו אליהו שלא יכול שיהיה בידו מפתח של גשמים ותחיה כאחד כמ"ש חז"ל), וע"ז רצו לנסות אם יוכל לתת להם גם בשר, שבזה ידעו שאין כחו כח מוגבל, וז"ש "וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם" מה ששאלו אוכל לא היה מצד התאוה לבד רק מצד הנסיון שהסתפקו ביכולת האל:
(יח) "וינסו א - ל בלבבם"כו'. אחר דברו על הב' מוסרים בא אל הג' והוא (פסוק ח) "ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה"על ידי תאות אוכל שקו לקו מתפקר, ועל זה אמר "וינסו כו' לשאול אוכל"כו'. והנה כתבנו בביאור התורה שאומרו התאוו תאוה (במדבר יא) הוא כי ב' תאוות היו להם, אחת בשר, שנית עריות. אך של עריות הסתירו בלבם, ולא ערבו אל לבם לבטא בשפתים רק אכילת הבשר, וזהו אומרו ויאמרו מי יאכילנו בשר (שם), כי מה שאמרו בפה לא היה רק לשאול אוכל לנפשם. וזה יאמר פה "וינסו א - ל בלבבם"בתאוה שבלב אך מה ששאלו בפה הוא "אוכל לנפשם"כלומר שלא למלא בטנם רצו, רק להחיות נפש והוא אומרם ועתה נפשנו יבשה כו' (שם). ואף גם מה שדברו בפה,קו לקו נתפשטו להרע כי תחלה
