מ"ג תהלים כד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות תהלים


<< · מ"ג תהלים כד · ד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב
  אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י
    וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא נשא לשוא נפשי" - לא נשבע בשמי ובנפשי לשוא מצינו לשון שבועה נופל על נפש שנאמר נשבע ה' צבאות בנפשו (ירמיהו נא)

רד"ק (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נקי" - הנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה. והדיבור. והמחשבה. ובשלשתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו. ובר בלבבו:

"נפשי" - ביו"ד והוא מאמר האל כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ונפשו הוא שמו וכתיב נפשו בוי"ו ר"ל אפי' נפשו של הנשבע לא ישא לשוא:

"ולא נשבע למרמה" - כי אם באמת ובצדקה ואותה השבועה היא מצוה ליראי השם כמ"ש ובשמו תשבע:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נקי כפים" במעשים, "ובר לבב" במחשבותיו ודעותיו, "אשר לא נשא לשוא נפשי", כי באמת נתן ה' אל האדם הכנות אל השלימות והאושר,

  • א) מצד הנפש האלהית הנמצא בנו שקראה בשם "נפשי", כי היא נפש ה' וחלק מעצמותו יתברך, והיא תוליכהו אל הר ה' אם לא ישא אותה לשוא ודברי רוח והבל להשביתה משלימותה,
  • ב) שהכחות אשר נטע ה' באדם רובם נוטים לטוב, כמו כח החכמה והבינה כח המוסרי אשר באדם אשר יעוררהו ויאסרהו במוסר אל הטוב, ועל כוונה זאת אמרו חז"ל במליצתם. כשנוצר האדם נר דולק על ראשו, וכשיוצא לאויר העולם משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע, הנר היא הנשמה האלהית נר אלהים נשמת אדם, והשבועה הם הכחות המוסריות והתבוניות והמדות הטובות השתולים בנפש שהם יאסרוהו לעשות טוב, כמו שאוסרים את האדם ע"י נדר ושבועה, ועז"א "אם לא נשבע למרמה", ר"ל שלא עבור על השבועה והרגשת המוסר והטוב הנמצא בנפשו הכופה אותו אל עשות הטוב והיושר:

ביאור המילות

"אשר לא נשא". כפשוטו שלא נשבע לשוא, ונפשי היינו שם ה', כמו נשבע ה' בנפשו:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"אשר לא נשא" - עד שלא נשבע בה' לשוא ולרמות שהוא דבר המסור ללב ואין מי יכיר בו וא"כ מנע מזה מפחד המקום

"נקי כפים" - וכאלו השיב זהו הראוי מי שכפיו נקיים מממון שאינו של יושר ולבו ברור ביראת ה' ולא מפחד אדם

מצודת ציון

"לא נשא" - לא נשבע כמו לא תשא (שמות כ')

"נפשי" - שם ה' כמו נשבע אדני ה' בנפשו (עמוס ו') ואמר דבריו במקום ה'

מנחת שי (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר לא נשא לשוא נפשו — "נפשי" קרי. ובמקצת ספרי ספרד כתוב "נפשו" בוא"ו זעירא, וכן מסור עליו: "וא"ו זעירא".

ודעות רבות יש במלה זו חלוקות זו מזו. הא', שאין כאן קרי וכתיב, והכתיבה והקריאה שוים בוא"ו ובחולם. וכן נראה מהתרגום, שתרגם: "לחייבא נפשיה". וכן בב"ר פ' נ"ט סימן ו', ושמות רבה ריש פרשה ד', ובדברים רבה ריש פרשת "וזאת הברכה", ובתנא דבי אליהו ריש פרק י"ז, ובמדרש שוחר טוב כפי נוסחת הילקוט, באמרו: "אשר לא נשא לשוא נפשו – זה משה, שלא נשא לשוא נפשו של מצרי וכו'. דבר אחר: מדבר באברהם וכו', אשר לא נשא לשוא נפשו של נמרוד. דבר אחר: מדבר ביעקב, אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן". אך במדרש הנזכר הנמצא אצלינו בדפוס כתוב בתחילה: "אשר לא נשא לשוא נפשו זה משה" וכו', כמו שכתבתי לעיל, ואחר כך אומר: "זה אברהם וכו', אשר לא נשא לשוא נפשו – נפשו של נמרוד" וכו', "דבר אחר: זה יעקב וכו', אשר לא נשא לשוא נפשו של לבן" וכו', עיין שם. גם החכם בעל העקידה בתחלת שער א' ובסוף שער כ"ה, ובעל נוה שלום במאמר י' פ' ה', ובעל העקרים במאמר ג' חלק ל', כולם דרשו נפשו בוא"ו.

וכן כתב ר' אלייא המדקדק בספר המסורת מאמר ט' זה לשונו: "והנה במסורות המדוייקות לא קראו הוא"ו הקטנה "וא"ו זעירא", אך "וא"ו קטעא", פירוש, וא"ו קצוצה מעט מלמטה, כמו "את בריתי שלום" וא"ו קטיעה, וכן "לא נשא לשוא נפשו" וא"ו קטיעה. ותמהתי אני על כל המפרשים אשר ראיתי, שלפי פירוש כולם הוא כתוב נפשו וקרי נפשו‏[1], וכן ראיתי ברוב נוסחאות המסורת. ואין ספק כי הוא טעות סופרים, וטעו בין זה ובין "פדה נפשו מעבור בשלח" (איוב לג כח) שהוא קרי "נפשי", וכן נמנה עם מ"א מלין דכתיבין וא"ו וקריין יו"ד, ו"לשוא נפשו" לא נמנה עמהם, הרי שאינה אלא וא"ו קטיעא". וכן בהגהותיו לשרשים כתב: "א"א, לשוא נפשו. רבים טועים סבורים שהוא כתיב "נפשו" וקרי "נפשי", ואינו אלא וא"ו זעירא, וקריאת המלה כנקודתה נפשו", עד כאן לשונו.

הדעת השני, שכתוב "נפשי" וקרי "נפשו", וזהו דעת הראב"ע.

השלישי, שכתוב "נפשו" וקרי "נפשי", כמו שראיתי בספרים כתובי יד מדוייקים, וכן נתפשט המנהג בספרי הדפוס. וזה גם כן דעת רד"ק כמו שכתב בפירוש הפסוק. וכן כתב החכם ר' יונה המדקדק בספר הרקמה בשער "ממה שנאמר בלשון והחֵפץ בו זולתו": "'נשבע ה' בנפשו', במקום 'בשמו'. וכמוהו 'אשר לא נשא לשוא נפשי', במקום 'שמי'", עד כאן. וכן כתב בעל יפה תואר בבראשית רבה פרשה כ"ט סימן ז', וכן הוא מפורש בספר הזוהר פרשת וירא דף ק"א ופרשת תזריע דף מ"ה, וכן כתב בעל מראות אלהים בחלק התכלית ריש פרק ס"ב, והכי משמע בספר הכוזרי במאמר ג' סימן כ"ז, כמו שפירש כמהור"ר יהודה מוסקאטו ז"ל זיל קרי התם, וכן כתב בתשובה כמוהר"ר יוסף חזק ז"ל לכמוהר"ר עזרא מפאנו ז"ל.

ולא תקשי לן מספרי דאגדתא, דכל היכא דאיכא למידרש דרשי, כפי הכתיב או כפי הקרי והכתיב הלזה. ובתר הכי הביא המדרש שאינו דורש אלא הכתיב. והמתרגם, כבר נודע שדרכו על הרוב לתקן הדבור אחר פשט הכתוב. גם לא יקשה ממה שלא נמנה זה במסורת מאינון דכתיבין וא"ו בסוף תיבותא וקרין יו"ד, כי פעמים רבות מצאתי מסורות דנחתי למניינא ושיירי, כמו שכתוב בפרשת בשלח על השלו. וזמנין דבצרי, כגון הכא דמסיר "מ"א מלין" ובפרטן אתה מוצא יותר. ומה שכתב רבי אלייא שטעו הסופרים בין זה ובין "פדה נפשו מעבור בשלח" (איוב לג כח) שהוא קרי "נפשי", וכן נמנה עם מלין דכתובים וא"ו וקריין יו"ד, אחרי המחילה ממנו נראה שהוא הטועה, ואדרבה איפכא, כתיב "פדה נפשי" וקרי "נפשו", ונמסר עליו שהוא חד מן כ"ד מלין דכתיבין יו"ד בסוף תיבותא וקרינן וא"ו, וסימן נמסר במסורה גדולה מערכת אות יו"ד. ואותן מ"א דכתיבין וא"ו וקרינן יו"ד, סימן בריש שמואל ולית דין בינייהו. גם לא אחדל לומר, כי במסורת הדפוס במניין אותיות זעירות כתוב: "וא"ו לשוא לא נשא". אולי נפל בלבול בספרים בין וא"ו "לשוא" לוא"ו "נפשו" דסמיך ליה. אל ה' נפשי אשא שיציל נפשי משפת שקר, וכפר על אשר חטא על הנפש, ונפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו. ועיין מ"ש באיוב כ"ג:

הערות

  1. ^ ט"ס וצ"ל: נפשי

<< · מ"ג תהלים · כד · ד · >>