מ"ג שמות יב מג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כׇּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן דָּא גְּזֵירַת פִּסְחָא כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּמַּד לָא יֵיכוֹל בֵּיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וְאַהֲרן דָּא הִיא גְזֵירַת פִּסְחָא כָּל בַּר עַמְמִין אוֹ בַּר יִשְרָאֵל דְּאִיסְתְּלַק וְלָא הָדַר לָא יֵיכוּל בֵּיהּ: |
רש"י
"כל בן נכר" - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע (מכילתא)
[עג] ואחד גוי ואחד ישראל. פירוש אף על גב דבכל מקום נאמר לשון "נכר" על גוי, כאן כתיב "כל בן נכר" רוצה לומר כל מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, והוא כולל הכל, בין גוי, בין ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים - לא יאכל בו. ואף על גב דכתיב אצל גוי בפני עצמו (פסוק מה) "תושב ושכיר כו'" אליבא דרבי אליעזר, ההוא צריך למכתב אפילו הוא תושב ושכיר אצל ישראל - לא יאכל בו, וקרא דהכא דכתיב "כל בן נכר" דאיירי בין ישראל ובין בגוי לא צריך, דהא כבר כתיב "תושב ושכיר לא יאכל בו", מילתא דאתא בקל וחומר טרח וכתב לך בקרא (פסחים דף יח:). ועוד, דהא קרא צריך לישראל משומד, ולהא צריך קרא. אבל הרא"ם פירש דאי לאו קרא של "תושב ושכיר" הוי מוקמינן קרא ד"בן נכר" דווקא בגוי ולא במשומד, עכשיו שכתיב "תושב ושכיר" מוקמינן הכתוב למשומד ישראל. וכל זה אין בו ממש, כמו שהקשה בעצמו, דאם לא כן לרבי אליעזר מנא ליה לאוקמי קרא לאפנוי:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כָּל בֶּן נֵכָר – שֶׁנִּתְנַכְּרוּ מַעֲשָׂיו לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם (זבחים כ"ב ע"ב). וְאֶחָד נָכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד בְּמַשְׁמָע (מכילתא כאן).
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה נאמרה הפרשה הזאת זאת חקת הפסח למשה ולאהרן יחד והיה ראוי שתהי' למשה בלבד כפרש' קדש לי כל בכור ושאר המצות כלם. והנה מצות החדש נאמרה לאהרן עם משה בעבור שהיה לו תגמול מה שעשה במצרים עם משה שלכך זכה לקבל עמו המצוה הראשונה ההיא. אבל אחרי כן כל המצות נאמרו למשה בלבד ומה לו לאהרן אם כן במצוה הזאת:
השאלה הב' למה לא צוה ית' הדינים האלה שזכר בזאת הפרשה למעלה בפרשת החדש על מצות הפסח שהוא היה המקום הראוי אליו כ"ש דין בבית אחד יאכל ודין עצם לא תשברו בו שהיו דינים עצמיים בפסח מצרים ולא נזכרו שמה בספור המצוה הכוללת ונזכרו כאן אחר פרשת ויהי בחצי הלילה ופרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס:
השאלה הג' במה שצוה בחקת הפסח בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו כי הנה האכילה בבית אחד כבר נזכרה בפרשת החדש שה לבית אבות שה לבית ולמה נשנה כאן. ולמה אסר שלא ישברו בו העצמות כי יותר בזיון וקצף יהיה לנעבד בזה:
השאלה הד' מה ענין אמרו כל עדת ישראל יעשו אותו הלא ידענו שכל ישראל חייבים במצות הפסח ולמעלה נאמר במצותו דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' ומה הוא החדוש אשר חדש בזה בפרשה הזאת:
השאלה הה' באמרו ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו כי זה כבר נאמר למעלה בסוף פרש' ויקרא משה לכל זקני ישראל שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו. גם מה ענין אמרו אח"ז ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וכבר נאמר למעלה ויהי מקץ ארבע מאות ושלשים שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים:
השאלה הו' במה שצוה יתברך למשה קדש לי כל בכור ומשה במקום שהיה לו לצוותם על קדוש הבכורות כמו שצווה אמר אליהם זכור את היום הזה וגו' וצוה אותם על מצות המצה בחדש האביב שבעה ימים וכבר נצטוו עליה בפרשת החדש ולמה לא צוה אותם על הפסח ג"כ כי אם על המצה:
השאלה הז' אם היתה מצות המצה ואסור החמץ נוהג' בארץ ובחוצה לארץ למה תלה הכתוב אותה כאן בארץ באמרו והי' כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' ועבדת את העבוד' הזאת בחודש הזה שבעת ימים תאכל מצות כאלו אין מצות המצה אלא בהיותם בארץ בלבד:
השאלה הח' למה זה באה הזהרת והגדת לבנך או והיה כי ישאלך בנך בשתי פרשיות האלה רוצה לומר בפרשת קדש לי כל בכור ובפרשת והי' כי יביאך ולא אמר כן בפרשת זאת חקת הפסח ולמה בשתי הפרשיות הנזכרות נאמר והיו לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך ולא נאמר כזה בפרשת חקת הפסח ולא בפרשת החודש:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח עד קדש לי כל בכור כתבו המפרשים שזאת הפרשה נאמר' ביום י"ד ויחשבו אם כן שנאמרה לענין פסח מצרי' ולדורות ואינו נכון בעיני אלא שנאמרה ביום ט"ו אחרי שאכלו את הפסח במצרים ויצאו לדרכם כי לפי שראה יתברך שעלה עם ישראל ממצרים ערב רב מהמצרים שנתערבו עמהם מהם כאוהבים ומהם שבאו להתגייר ומהם שבאו להתישב בתוכם כמו שהיו בארץ גושן ומהם נשכרים לעבוד עבודתם לכן הוצרך יתברך לומר למשה ולאהרן לפי שלשניהם נאמרה מצות הפסח בפרשת החדש זכור תזכרו כי לשנים הבאות בעשותכם את הפסח לא יאכל כל הערב רב הזה בו בחשבם שגם הם יאכלו בו כבני ישראל לא יהי' הדבר כן כי הנה כל בן נכר לא יאכל בו ואין פי' בן נכר שיהיה מעם אחר שהרי הגר אוכל בפסח אע"פ שהוא מעם אחר כיון שהוא מאמין בתורת השם. אבל בן נכר הוא שבאמונתו הוא נכר בין שיהיה נכר או ישראל מומר אף שיהיה נימול וכן תרגם אונקלוס (שמות י"ב מ"ג) כל בן נכר כל בר ישראל וכו' והיה זה לפי שלא נתנה מצות הפסח אלא להקנותנו אמונה שלמה בו ית' ולא אכלו ממנו במצרים אלא המאמינים בו ובלתי מאמינים במזלות ובאלהים אחרים ולכן אין ראוי שיאכלו לדורות ממנו אלא המאמינים בתורת ה'. עוד צוה שנית וכל עבד איש מקנת כסף ומלת אותו אז יאכל בו ר"ל העבד שיהיה מקנת כספו וגופו קנוי והוא העבד האמתי וכן יליד בית שהוא בן האמה הוא גם כן בכלל מקנת כסף כי האמה שילדתו היתה מקנת כסף. אבל העבדים שאין גופם קנוי אינם בכלל זה ועוד יתבאר ענינם אחר זה ואמר בעבד ההחלטי שגופו קנוי והוא מקנת כספו ומלת אותו אז יאכל בו וחלקו חכמים בדין הזה כי הנה (פסחים צ"ו) ר' יהושע סבר שחובת מילת העבד היא על אדוניו שימול אותו ושלכך אמרה תור' ומלת אותו כי אתה מחוייב למול אותו ואז יאכל בו ר"ל הבעל יאכל בפסח מגיד שמילה מעכבתו מלאכול בפסח ור' אליעזר פירש אז יאכל בו העבד ושאין מילת העבד מעכבת האדון מלאכול בפסח והדעת נותנת שצדקו דברי רבי יהושע כי הנה לאברהם צוה השי"ת שכאשר ימול את עצמו מיד ימול בני ביתו ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעו הוא שיהיה בביתו ונאמר לו המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם ולכן היה משורת הדין שהאיש שיהיה לו עבד שגופו קנוי ימול אותו ואז הבעל יאכל בפסח. אבל אם אינו עושה כן והוא מעמיד ערלים בביתו בהיות מוטל עליו למול אותם נראה שאינו שלם עם ה' באמונתו אחר שהוא מזלזל במצוה העקרית הזאת ולכך לא יאכל בפסח כי אינו משלומי אמוני ישראל. וגם הדין הזה היה מתיחס לפסח מצרים לפי שאז היו ישראל עבדים לפרעה ונימולו אז כדי לאכול בפסח על כן לזכרון זה בפסח דורות כל עבד איש וגו' ומלת אותו אז יאכל בו. עוד צוה דין שלישי והוא תושב ושכיר לא יאכל בו וראוי לדעת במה הכתוב הזה מדבר כי אם התושב ושכיר הם בני נכר וערלים כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו ונאמר כל ערל לא יאכל בו ואם הם גרים נימולים הרי הם כישראל כמו שאמר והיה כאזרח הארץ. אבל האמת הוא כדבריהם ז"ל שהחושב הנזכר כאן הוא גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"א ובא להתישב עם ישראל כי בזולת זה לא היו מניחים אותו לשבת בתוכם משום לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי ושכיר הוא העבד שאין גופו קנוי אבל עובד עבודה מה בשכרו וביארה תורה בזה שאע"פ שיהיו התושב והשכיר נימולים לא יאכלו בפסח כי הם כערביים או גבעונים הנימולים כמו שכתב רש"י או כגר שמל ולא טבל כמו שאמרו בגמרא כי הנה אע"פ שאינם ערלים כיון שהם בלתי מאמינים במצוה ובטעמה ובנותן אותה אין ראוי שיאכלו בו והם לא נימולו לשם מצוה אלהית והיום ומחר ילכו לדרכם לארצותם ולגוייהם ואינם מאמינים באל ובהשגחתו. אמנם העבד הנקנה כיון שהוא כסף הבעל ונימול למצות האלהים ועוד כל ימי הארץ לא יצא חפשי מבית רבו התירתו התורה לאכיל בפסח לא התושב והשכיר. וגם הדין הזה היה זכר לפסח מצרים שלא אכלו בו המצריים שהיו מתישבים בארץ גושן עם היהודים בחצריהם. עוד צוה דין רביעי והוא בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. וגם זה פירשו חז"ל שאין הכוונה שבבית אחד יאכל הפסח כמשמעו כי הנה כתוב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אבל פירש בבית אחד הוא בחבורה אחת והוא כמו ושמחת אתה וביתך שר"ל המתקבצים עמך והענין שלא יעשו עליו הנמנים שתי חבורות ויחלקו אותו וגם זה כבר נרמז בפרשת החודש באמרו שה לבית כי בית נאמר על המשפח' ולכן תמצא שכאשר הגיד משה המצוה הזאת לזקנים אמר להם במקום איש שה לבית אבות שה לבית משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם הרי שהמשפחה היא הבית. ומפני שאמר כאן תושב ושכיר לא יאכל בו סמך אליו בבית א' יאכל כלומר למשפחה א' יאכל הפסח ולא יוציאו ממנו מן הבית ר"ל מן המשפח' ההיא החוצה לאיש זר תושב ושכיר מן הנכרים. וצוה עוד דין חמישי והוא ועצם לא תשברו בו וצוה זה בפסח דורות שלא יזלזלו בו מפני כבוד הקרבן הקדוש. ואמר זה ג"כ כנגד התושב והשכיר שאולי יזלזלו בקרבן הפסח בדרך גרגרנות וישברו עצמותיו בבזיון. והנה באה הדין הזה בשם בית באמרו בבית אחד יאכל לרמוז לפסח דורות שיעשו בבית הבחירה ולא בשערי' וכמ"ש וזבחת פסח לה' אלהיך וגו' במקום אשר יבחר ולפי שלא נחשוב ממה שאמר בבית א' יאכל שהרצון בו על המשפח' שלא יאכלו בפסח גם מבני ישראל אלא כל אחד במשפחתו ולזה הוצרך לומר עוד כל עדת ישראל יעשו אותו כי כלם כמשפחה אחת יחשבו וכן לא נחשוב שהגר צדק עם היותו כישראל לכל המצות לא יאכל בו כי אינו מהמשפחה על כן אמר אח"ז וכי יגור אתך גר והוא הגר צדק שנתגייר וקבל עליו עול מצות התורה המול לו כל זכר ר"ל יעשה כאשר עשיתם במצרים קודם אכילת הפסח והוא שמלתם את כל אשר לכם כן הגר המול לו כל זכר אשר בביתו כבנים וכעבדים שקנה בכספו ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ כלומר ככל אחד ממשפחות בית ישראל. ואמרו עוד כל ערל לא יאכל בו פירשוהו חז"ל על ישראל שמת אחיו מחמת מילה כי הוא אינו מומר לערלות. ומאשר בא הפסוק הזה בתוך עניני הגר נראה לי לפרשו עליו שאם היה שום ערל בבית הגר לא יאכל בו ר"ל הגר בעל הבית כי כיון שהעמיד ערל בביתו ולא קיים המצוה שנתנה לאברהם אבינו אין ראוי שיאכל בפסח כשאר בני ישראל והתנצל הכתוב מהגר שלא יתרעם על זה כי אין בזה אליו עול יותר מבני ישראל כי גם הם כמו שפרשתי לדעת רבי יהושע אם יעמידו בבתיהם עבד ערל לא יאכלו בפסח כן הענין בגר ועל זה אמר תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם ר"ל בענין המצות בכללם כי אין ראוי לגר לקיים קצתם זולת קצתם ודיו לגר שיהיה כישראל בענין הזה. הנה התבאר ממה שבארתי התר השאלה הא' והוא שציוה יתברך חקת הפסח למשה ולאהרן לשניהם יחד לפי שלשניהם נצטוותה מצות הפסח בפרשת החודש ובא הכתוב עתה להוסיף ולבאר בה דברים ונאמרו לשניהם לפי ששניהם שמעו עיקר המצוה. וכן הותרה השאלה הב' למה לא נאמרו הדינים האלה במצות הפסח בפרשת החודש קודם פרשת ויהי בחצי הלילה ופרשת ויסעו בני ישראל ונאמרו עתה אחריהן כי היה זה מפני שנתחדשו הדינים האלה לצורך הערב רב שעלו עם ישראל ממצרים מהם כעבדים ומהם כתושבים ושכירים ומהם כגרי צדק. ונאמרה הפרשה הזאת ביום ט"ו לענין פסח דורות לא לפסח מצרים כי כבר היה נאכל וכבר יצאו משם. האמנם היו כל אלה הדינים מתיחסים ונערכים בזכרון פסח מצרים. וכן התבאר התר השאלה הג' שפסוק בבית א' יאכל לא תוציא וגו' אינו מותר במקום הזה כי אין הכוונה בבית א' הבית כמשמעו אלא החבור או המשפחה כמו שפרשתי וכן הותרה השאלה הד' שאמרו כל עדת ישראל יעשו אותו נאמר כדי להודיע שעם היות שנעשה פסח מצרים למשפחותם ולבתי אבות הנה לדורות לא יהיה כן כי לכל העם בהתר לעשות הפסח אלה עם אלה גם אפשר לאמור שבא הכתוב להודיע שאם היה עבד עברי או שכיר עברי או תושב מאחד מן השבטים שנתישב עם שבט אחד מארצו לא יוכלל במה שנאמר כאן תושב ושכיר לא יאכל בו כי בידוע שהעבד עברי הוא נימול והוא מעדת ישראל וכל עדת ישראל יעשו אותו וכן הותרה השאלה הה' שאמרו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה בא להגיד שכל בני ישראל באין מערער קבלו על עצמם הדינים האלה לעשותם לדורותיהם כמו שקבלו מצות הפסח במצרים ואפשר לפרש ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' וגו' בא להודיע שעם היות שעתה צוה יתברך על הדינים האלה הנה בפסח מצרים כבר עשו ישראל מעצמם כל הדברים האלה אם במילתם ומילת עבדיהם ושלא אכל באותו פסח בן נכר ולא תושב ושכיר מן האומות. ואמנם אמרו אחר זה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל ממצרים כתב הרלב"ג שהוא דבק עם מה שאחריו שביום שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום אמר למשה מצות קדש לי כל בכור ובו ביום אמר משה לישראל כל הדברים הנזכרים אחריו עד ויהי בשלח פרעה. ויותר נכון לפרש שבא הכתוב הזה להודיע מתי נאמרה פרשת זאת חקת הפסח אם היה ביום י"ד קודם היציאה ממצרים או אחריה ואחר זה אמר ויהי רוצה לומר ויהי האמירה הזאת הנזכרת בעצם היום הזה כשהוציא ה' את בני ישראל ממצרים על צבאותם שהיה ביום ט"ו לחדש הראשון אז כשיצאו ויצא הערב רב עמהם נאמרה זאת הפרשה כי הסכים הקדוש ב"ה עם מעשיהם אשר עשו במצות הפסח וצוה אותם שכן יעשו בפסח דורות:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
וראיתי מדרש רבותינו (שמות רבה פי"ט) שהוציא ה' רוח מגן עדן ובשם פסחו של משה ונתקבצו כל ישראל ואמרו לו משה רבינו בבקשה האכילנו מפסח שלך אמר להם אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים דכתיב זאת חקת הפסח וגו' מיד נתנו עצמן ומלו וכו' עד כאן. הנה לפי מדרש זה לא קשה למה לא אמר דבר וגו' או לאמר כי פרשה זו למשה ולאהרן נאמרה וצוה אותם כל בן נכר וגו' ואחר שבאו ישראל לצד אכילת פסחו של משה המבושם מלו עצמם:
וקשה לדברי המדרש איך יכול ליתן להם מפסחו והלא אין הפסח נאכל אלא למנוייו. ואולי שאמר להם כן כדי שימולו וכשימולו יהיה כמו כן פסחיהם כפסחו של משה מבושם. וראיתי ראיה לדברי המדרש שלא רצו למול ממה שאמר ביחזקאל (יחזקאל, כ) וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וגו' ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים, הרי שלא קבלו עשות מצותיו יתברך:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
פח. כל בן נכר לא יאכל בו. אחד ישראל מומר ואחד נכרי במשמע. שנאמר וכל בן נכר ערל לב (יחזקאל מד).
מלבי"ם - התורה והמצוה
פז. זאת חקת הפסח . הוא ציון הכלל, ובא לפעמים בתחלת המאמר. כמו זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה. ולפעמים בא בסוף המאמר, כמו שבסוף פרשת סוטה. וסוף פרשת נזיר סיים זאת תורת הקנאות, זואת תורת הנזיר.
ודעת הספרא, שכל מקום שבא הכלל זאת תורת בתחלת המאמר, מורה שהיא תורה קבועה לעולמים. כמו שאמרו בספרא צו על זאת תורת המנחה- זאת תורת החטאת לבית עולמים. והוא הדין במקום שבא זאת תורת בסוף המאמר. שכן אמר בספרי ( נשא כ ) על זאת תורת הקנאות, ובסימן כ"א( נשא כא) על זאת תורת הנזיר, אין לי אלא לשעה- לדורות מנין? תלמוד לומר זאת תורת דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר, כחותם הדברים. מבואר, שלדעת ר' יאשיה מורה הכלל זאת תורת, שהוא נוהג לדורות, ור' יונתן חולק על זה וסבירא ליה שאינו מלמד בזה דבר, רק הוא מצחות הלשון, כחותם וסיום הדברים.
והוא הדין שכן יפלגו ר' יאשיה ור' יונתן בזאת תורת או זאת חוקת שבא בתחלת המאמר. וכן פה אזלי לשיטתם, שר' יאשיה סבירא ליה שזאת חוקת מלמד שנוהג לדורות, ור' יונתן סבירא ליה שאינו מלמד כלום. ולמד שנוהג לדורות ממה שאמרו בפסח שעשו בשנה השנית (במדבר ט' ג) ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו . ור' יאשיה השיב לו, שממה שכתוב כאן זאת חוקת הפסח ידעינן שנוהג לדורות. אבל מזה לא ידעינן רק דברים שנאמרו בפרשה זו, לא דברים שנאמר בפרשה הקודמת ששם מדבר מפסח מצרים לבד, לכן אמר ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו . וזהו שאמרו שבא ללמד דברים המחוסרים בו.
והנה, בספרי ( בהעלותך כה) אמר ככל חקותיו, אלו מצוות שבגופו. שה תמים זכר בן שנה. וככל משפטיו, אלו מצות שעל גופו, וככל משפטיו להביא מצות שלא על גופו למצה שבעה ולבעור חמץ. רצונו לומר מצה שבעה הוא מצוה שעל גופו, ובעור חמץ הוא מצוה שלא על גופו. וכל אלה לא נאמרו בפרשת זאת חוקת פסח רק בפרשה הקודמת שמדבר מפסח מצרים.
ומה שאמר איסי בן עקיבא חוקה האמורה בפסח אינה אלא גופא, וכן איתא בספרי גבי פסח שני, איסי אומר חוקה האמורה בפסח אינה אלא גופא. רצונו לומר שמה שנאמר בפסח שני ככל חוקת הפסח יעשו אותו, היינו כל הנזכר בפרשה זאת חוקת הפסח גופא. שלא יאכל בו בן נכר וערל ושלא יוציא מן הבשר חוצה, ומלמד שכל אלה נוהג גם בפסח שני. אבל מה שלא נזכר בפ' זאת חוקת הפסח גופא רק בפרשות הקודמות לא ידעינן מזה. ועל כן הוצרך לכתוב בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו ולא ישאירו ממנו עד בוקר, כי זה לא נזכר בפרשת ואת חוקת הפסח.
ומדברים האלה נבין שמה שכתבו בפסחים (דף צה) איסי בן יהודה אומר יעשו אותו בדברים שבגופו הכתוב מדבר, אין פירושו כפירשו המפרשים מצות שבגופו היינו מצות שבגוף הפסח, כמו מצות שבגופו שאמר שם ברישא דברייתא. דהא על זה אמר מצות שעל גופו מנין וכו'. רק פירושו, מצות שבגוף הפרשה של זאת חוקת הפסח, להוציא מצות שנזכרו בפ' הקודמות. כי איסי הנזכר בגמרא הוא עצמו איסי הנזכר בספרי ובמכילתא. ובזה סרה התמיה העצומה שתמהו רש"י ותוס' שם על מה שאמר שם איסי בן יהודה, האי עצם מאי עביד ביה, אמאי לא בעי לא ישאירו ממנו עד בקר מה עביד ביה. ולפי זה, לא קשה מידי. כי לא ישאירו, הוצרך לכתוב כי זה לא נאמר בפרשת זאת חוקת הפסח רק בפרשיות הקודמות. ולא מקשה רק על מה שנאמר ועצם לא תשברו, שזה נאמר בפרשת זאת חוקת הפסח.
פח. כל בן נכר . מצאנוהו על עובדי עבודה זרה ועל מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. וכן תרגם אונקלוס על ישראל ערל לב, ועל נכרי לא צריך לאשמעינן.