מ"ג שמות יב א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם לְמֵימַר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרן בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֵימָר: |
רש"י
"בארץ מצרים" - (מכילתא) חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת"ל כצאתי את העיר וגו' ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מלאה גלולים דבור חמור כזה לא כ"ש
מפרשי רש"י
ביאורי מהרא"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – חוּץ לַכְּרַךְ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר" וְגוֹמֵר; וּמַה תְּפִלָּה קַלָּה לֹא הִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ, דִּבּוּר חָמוּר לֹא כָּל שֶׁכֵּן! וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִדְבַּר עַמּוֹ בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ? לְפִי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה גִּלּוּלִים (מכילתא כאן).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
בארץ מצרים. חוץ לכרך לפי שהיתה מלאה גלולים כי לא אמר הכתוב בעיר מצרים וכן הזכיר משה כצאתי את העיר ולא התפלל בעיר. ומה ששרתה שכינה בארץ מצרים דרשו רז"ל להודיעך שעד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדבור משנבחרה ארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדבור, עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה לדבור משנבחרה ירושלים נפסלה כל ארץ ישראל לדבור, עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלים כשרה לדבור משנבחר בית עולמים יצתה ירושלים הוא שכתוב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד, עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראוים לכהונה משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראוים למלכות שנאמר (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' משנבחר דוד יצאו כל ישראל, ואף בחוצה לארץ לא היה הדבור נדבק אלא במקום טהור או על הנהר שנאמר (דניאל ח) ואני הייתי על אובל אולי, וכתיב (שם י) ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל, וכתיב (יחזקאל א) ואני בתוך הגולה על נהר כבר.
ובמדרש אמר ר' שמעון בן לקיש גדולה חבתן של ישראל שנגלה להם הקב"ה במקום ע"ג ובמקום הטומאה בשביל לגאלן, משל למה הדבר דומה לכהן שנפלה לו תרומה בבית הקברות אמר מה אעשה לטמא עצמי אי אפשר להניח תרומתי אי אפשר מוטב שאני מטמא עצמי שעה אחת וחוזר אני ומטהר ולא להניח תרומתי, כך ישראל תרומתו של הקב"ה שנאמר (ירמיה ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, היו בבית הקברות שנאמר כי אין בית אשר אין שם מת וכתיב (במדבר לג) ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור אמר הקב"ה ואיך אני גואלם להניחם א"א מוטב כביכול ארד להצילם שנאמר (שמות ג) וארד להצילו מיד מצרים, כשהוציאם קרא לאהרן אמר לו טהר אותי שנאמר (ויקרא טז) וכפר את מקדש הקדש וכפר על הקדש עד כאן.דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' מאחר שמצות החדש והפסח והמצה היו כוללים לישראל כלו למה זה ייחד מצות החדש למשה ולאהרן בלבד כמו שאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם ראש חדשים. ומצות הפסח והמצה ייחד לישראל כמו שאמר דברו אל כל עדת בני ישראל וגומר היה ראוי שיאמר הכתוב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' ובעשור לחדש וגו' ויהיה המאמר בכלל לישראל נאמר. וכל המצות מיוחסות אליהם:
השאלה הב' באמרו ראשון הוא לכם לחדשי השנה והיא שלא יתכן לתת התחלת וראשית בשנה כלל לפי שהזמן מתדמה מכל צד ואין הבדל בין חלקיו ואין השנה דבר אלא מדת זמן תנועת השמש בגלגלו המיוחד לא מחלק רשום פרטי לחלק אחד שייוחד בו אלא תנועתו מאיזו נקודה שתרשום או תדמה בגלגל עד חזרתו לאותה נקודה עצמה במהלכו המיוחד לזאת יקרא שנה מפני אותו ההשנות. והנה התחלת היום היא טבעית מוחשת מעת זריחת השמש יצא על הארץ והתחלת החדש היא טבעית בהתחדשות הלבנה ולזה יקרא חדש. אבל תחלת השנה וראשיתה אינה טבעית כי הנה הגלגל הוא בעגול כדורי מתנועע בסבות תנועת אחת סבובית מדובקת וחוזרת חלילה וכבר התבאר בחכמה שאין בגשם הכדורי ולא בתנועה הסבובית לא ראשית ולא תכלה אחר שאין בגלגל חלקי מיוחד וידוע שממנו התחיל השמש להתנועע וחלק מוגבל שבו יסיים תנועתו וינוח כי תנועת הגלגל מתדמה בסבובה וכל חלקים המתדמים ואין אחד מהם ראוי להיות התחלה או סוף מן האחר ואיך אמר אם כן ראשון הוא לכם לחדשי השנה:
השאלה הג' אם היה דבר המלך וגזרתו שניסן יהיה ראש לחדשים והתחלת השנה איך הסכימו חכמי ישראל למנות השנה מחדש תשרי ועשו אותו ראשית השנה ועברו בזה אם כן על מצות החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי הנה אמרו שניסן הוא ראשון לחדשי השנה ושתשרי הוא ראשית השנה והתחלתה הם בלי ספק מאמרים סותרים זה לזה. והנה בפ"ק דמסכת ר"ה (ד' יא) חלקו והיה דעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ורבי יהושע סבר שבניסן נברא העולם והסכימו חכמים כרבי יהושע שבניסן נברא העולם ובהיות הדבר כן איך הסכימו כלם וגם רבי יהושע למנות השנה מתשרי והיה להם למנותה מניסן כיון שבו נברא העולם כל שכן שצוה הקב"ה בביאור החודש הזה לכם ראש חדשים ויש אם כן סתירה ממצות החודש למצות יום תרועה ומדבריהם לדבריהם ז"ל וכבר השתדל הר"ן להתיר הספק הזה בדרשותיו ולא עלה בידו:
השאלה הד' מה טעם במצות הפסח כי הנה המצוה ביארה התורה טעמה שהיתה לזכרון שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו כמו שנזכר בהגדה אבל הפסח ראוי לדעת טעמו וחלקיו. ראשון למה היה שה כבשים ושה עזים ולא שור ובקר ושאר המינים הטהורים. ושני למה צוה שיקחוהו בעשור לחודש וישחטו אותו ביום י"ד בין הערבים ולמה הגביל זמנו כן. והג' למה צוה שיאכל הפסח למנוייו ר"ל שה לבית או הוא ושכנו במכסת נפשות וד' למה צוה שיקחו מן הדם ויתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו את הבשר בהם וביאר אחר זה שיעשה זה באגודת אזוב. והה' למה צוה שלא יאכלו את הפסח נא ולא מבושל במים אלא צלי אש. והו' למה צוה שיצלו אותו ראשו על כרעיו ועל קרבו ולא שיחלקוהו לחלקים ויצלו כל חלק בפני עצמו. והז' למה צוה שיאכלו אותו על מצות ומרורים גם כי אם הם נשאו את בצקם טרם יחמץ יורה שלא אכלו המצה במצרים והפסח כבר נאכל שמה קודם שיצאו לא היה אם כן אפשר שעל מצות יאכלוהו. והח' למה צוה שלא יותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. והט' למה צוה שיאכלו אותו מתניהם חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידם ומה זה לענין הפסח. הי' למה צוה שיאכלו אותו בחפזון וטוב היה לאכלו מבעוד יום במתינות וטוב לב:
השאלה הה' באמרו ועברתי בארץ מצרים וגו' והיה הדם לכם לאות וגו' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' כי אם היה במכת בכורות הפועל השם בעצמו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח איך היה צריך יתברך לאות כדי שיזכור להצילם ואין שכחה לפני כסא כבודו. ומאמר וראיתי את הדם ופסחתי מורה שאם לא יראהו יהיה בהם נגף ואיך יתכן זה כי הנה המצריים היו ראוים לנגף ההוא מפני מה שהרעו לישראל אבל ישראל למה יומת מה עשה ועם היתה המכה ההיא בהשגחה איך יוכללו בה כצדיק כרשע והלא בשאר המכות שהיו על ידי אמצעיים הפלה השם בין ישראל בין מצרים ולא נענשו עמהם ולא שמו אות בבתיהם ולמה אם כן במכה הזאת היתה ההפלאה בתנאי אות הדם על הבתים בהיות הפועל בה הוא היודע ועד ית':
השאלה הו' באמרו ושמרתם את המצות כי הנה צוה על אכילת המצה באיסור החמץ ומה צורך שחזר להזהיר עליו ולומר ושמרתם את המצות וגם אחר זה נאמר ושמרתם את היום הזה וכן חזר להזהיר על איסור החמץ באמרו שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחזר ואמר כל מחמצת לא תאכלו וגם בעונש נכפלו המאמרים שנא' כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מיש' ובסוף הפרשה אמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' סוף דבר שיש כפל הרבה באלו הפסוקים:
השאלה הז' בפרשת ויקרא משה לכל זקני ישראל והיא למה משה לא אמר המצוה הזאת לישראל כמו שצוהו הקב"ה. כי הנה תראה שהחליף ושנה בה כמה מהחלופים. הא' שהשם צוה למשה ולאהרן לשניהם יחד שידברו המצוה הזאת ולא עשו כן כי משה לבדו אמרה לזקנים. הב' שהשם צוה דברו אל כל עדת בני ישראל ומשה לא הגיד המצוה אלא לזקנים בלבד. הג' שהשם צוה בפסח באיזה זמן יקחוהו ומתי ישחטוהו בימים ובשעו' ומשה לא דבר לזקנים דבר מזה. הד' שהשם צוה שיהיה הפסח למנוייו במכסת נפשות ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הה' שהש"י אמר לו על מצות ומרורים יאכלוהו ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הו' שהש"י אמר שלא יאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הז' שהש"י אמר שלא יותירו ממנו עד בקר ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הח' צוה יתב' וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו' ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הט' שהשם צוה בחג ובאכילת המצה ובאיסור החמץ ואיסור מלאכה ומשה לא אמר דבר מזה לזקנים. הי' שמשה הוסיף ולקחתם אגודת אזוב וזה לא אמר השם למשה. סוף דבר שלא הגיד משה מצות הפסח והמצות כמו שקבלם מהשם יתברך בכל החלקים האלה:
השאלה הח' באמרו ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף והוא שהנה יראה מזה שהיתה מכת בכורות על ידי מלאך המשחית והוא בהפך שבא בקבלה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח וגו':
השאלה הט' באמרו בסוף הפרשה וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו והיא כי אם היה שמשה לא אמר המצוה אלא לזקנים איך יאמר הכתוב שקיימו וקבלו אותה בני ישראל היה ראוי ליחד זה לזקנים ששמעוה מפיו לא לישראל כלו:
השאלה הי' באמרו ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה כי הנה גזרת בין הבתרים היתה ת' שנה ולמה זה ניתוספו עליה שלשים שנה בהיות ממדותיו של הקדוש ברוך הוא שירבה להשיב אפו לא שיוסיף. ועוד כי הם לא ישבו במצרים כי אם ר"י שנים כמנין רדו שמה כמו שהוכיחו חכמינו זכרונם לברכה משנות קהת ועמרם ומשה ואיך אמר אם כן שישבו במצרים ת"ל שנה:
והנני מפרש הפסוקים ומתיר השאלות האלה כלם:
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' כשנתבונן בפסוק הזה עם כל קצורו נלמוד ממנו שלשה למודים:
הלמוד הראשון הוא שעם היות שמפאת כדוריות הגלגל וסבוב תנועת השמש שתפעל השנה לא ישוער בה התחלה וסוף הנה מצדדים אחרים כבר ישוער בשנה התחלה ותכלית וזה אם בסידור טבעי ואם בהנחה הסכמיות וביאור זה שהנה בטבע ראוי להיות השנה תנועה מוגבלת ומסודרת שנשער בה התחלה וסוף ואמצע ולפי שהיו מצעדי השמש על אזור המזלות והיה האזור הזה נחלק אל י"ב חלקים שוים שהם י"ב המזלות שבגלגל השמיני לכן היה יותר ראוי שהשנה תתחיל בהכנס השמש בתחלת אחד מאלה הי"ב מזלות משתתחיל בהיותו באמצע או בסוף אחד מהם הרי לך בזה אם כן ראשית והתחלה מה לתנועת השמש בהכנסו בתחלת אחד מי"ב המזלות האלה. אחר זה נחקור אם יש לקצת התחלת המזלות יתרון ראשיות על זולתם ונמצא שגם בהתחלות אלה המזלות יש בקצתם יתרון ראשיות והתחלה על השאר והוא כפי ערך חלקי העגולה של אזור המזלות לעגולת משוה היום כי להיות אלה השתי עגולות גדולות מקיפות את הגלגל ומרכז שתיהן אחד שהוא מרכז הארץ וקוטבו כל אחד מהם מתחלפים כי קוטבי עגולת משוה היום הם קוטבי התנועה היומית ממזרח למערב אמנם קוטבי אזור המזלות הם קוטבי תנועת הגלגל השמיני ממערב למזרח ואלו מתרחקות מאלו בכ"ג מעלות וחצי בקירוב לכן הוא מחוייב שתחתוך האחת את האחרת בשתי נקודות מתנגדות ושתתרחק ותטה האחת מהאחרת בתכלית רחוקם כפי רחוק קוטביהם בשתי נקודות אחרות מתנגדות ובהכנס השמש באלו הארבע נקודות תתחדשנה ד' תקופות השנה וזה שבהיותו בשתי הנקודות החותכות הנקראות חיתוכין שהם ראש טלה וראש מאזנים יהי' שתי תקופות השוות הנקראים שני השוויים האביביי והחרפיי כי בהיות השמש בכל אחד מהם תהיה תנועתו היומית באותו יום על אותה עגולה בעלת קוטבי התנועה היומית שהיא במשוה היום וישתוו אז היום והלילה ואלו הן תקופת ניסן ותקופת תשרי ובהיות השמש בשתי הנקודות היותר מתרחקות שהם סרטן וראש גדי יהיו שני ההפוכים מפני שבהיות השמש בראש סרטן הוא צפוני בתכלית והוא אז היותר קרוב אלינו ממה שאיפשר ויתארך היום בתכלית האורך ויתחמם בתכלית החום להיות השמש קרוב לנוכח ראשנו וזה נקרא הפוך קיציי והוא תקופת תמוז אמנם בהיות השמש בראש גדי יהיה הענין בהפך כי הוא דרומי בתכלית ואז תרחק השמש ממנו כל מה שאיפשר ויקצר היום ויגבר הקור בתכלית לפי שאז השמש נוטה מאד מנוכח ראשנו ויקרא זה הפוך סתויי והוא תקופת טבת. הנה התבאר מכל זה היות בין י"ב התחלות המזלות אשר באזור ארבעה מהם שלהם משפט הראשיות וההתחלות מבין השאר ויתחייב מזה שהשנה תתחיל באחת מאלה הארבע תקופות רוצה לומר בהיות השמש בהתחלת המזלות האלה או טלה או מאזנים או סרטן או גדי לא בשאר המזלות. וכבר שערו חכמי המחקר ביום ארבעה רביעים מסכימים לארבע תקופות האלה מהשנה לפי שהיום כלו שהוא כ"ד שעות מתחלק לשני חצאין חציו מאיר והוא היום וחציו מחשיך והוא הלילה כמו שהשנה חציה במדרגת היום המאיר בהכנס השמש בראש טלה עד הכנסו בראש מאזנים והוא גבול הגדלת הימים וקוטן הלילות ותגבורת החום וקרבת השמש לנוכח ראשנו והתמדת עמידתו ממעל לארץ וחציה במדרגת הלילה החשוכה בהכנס השמש בראש מאזנים עד שובו לראש טלה שהוא גבול גודל הלילות וקוטן הימים ותגבורת הקור ונטיית השמש מנוכח ראשנו והתמדתו למטה מארץ. ושערו עם זה שכל אחד מחצאי היום האלה יתחלק לשני חלקים אם היום המאיר מעת זריחת השמש עד חצי היום ומחצי היום עד הערב ואם הלילה מעת שבא השמש עד חצי הלילה ומחצות הלילה עד זריחת השמש וכנגדם יתחלקו שני חצאי השנה אם החצי המאיר מהכנס השמש בראש טלה עד הכנסו בראש סרטן שהוא תקופת האביב ומהכנסו בראש סרטן עד בואו לראש מאזנים שהוא תקופות הקיץ ואם חצי השנה החשוך הקר מהכנס השמש בראש מאזנים עד הכנסו בראש גדי שהוא תקופת החורף. ומהכנסו בראש גדי עד הכנסו בראש טלה שהוא תקופת הסתיו הרי לך מבואר גם מטבע היום וערכו אל השנה ענין הארבעה רביעיו' ותקופות שיתחייב היות התחלת השנה באחת מהן. אחר זה נחקור עוד בין אלה ארבעת תקופות השנה מה היא היותר ראויה מהן להיות התחלת השנה יותר מהשאר. ונמצא שיש לשתים מהן רוצה לומר תקופת ניסן מהאביב ותקופת תשרי מהחורף משפט הראשיות באמת על השתים האחרות לפי שאלה הן תקופות שני השוויים אבל שתי התקופות האחרות הם לשני ההפוכים ולפי שהיו השויים במדרגת הקנין והשלמות היה ראוי שהשוויים יקדמו אל ההפוכים שהן במדרגת ההעדר והחסרון כי ההפוך אינו כי אם העדר השווי בתכלית הנטייה לאחד מהקצוות והשויי הוא המצוע אשר בין שני ההפכים והנטיות המופלגות וידוע שהשלמות נמצא תמיד באמצעי אשר בין שתי הקצוות ויתבאר זה גם כן מפאת ערכם אלינו כי בהפוכים יתחדשו האיכיות העצומות היוצאות מן השורה הטבעית קור וחום לחות ויובש מופלגים מזיקים אלינו ובשוויים יתחדשו איכות ממזגות בין ההפלגות והקצוות האלה ומפני זה כלו ראוי שתהיה התחלת השנה אם בתקופת תשרי ואם בתקופת ניסן שהן בהיות השמש באחד משני השיוויים האביביי או החרפיי בראש טלה או בראש מאזנים לא בשתי תקופות ההפוכים המופלגים כי כמו שאין ראוי שיהיה התחלת היום לא בעת חצי היום ולא בחצות הלילה שהם שני חלקי היום המסכימים לשתי תקופות ההפוכים אשר בשנה כי אם לזריחת השמש או לעת בואו כך אין ראוי שתהיה התחלת השנה כי אם מתקופת האביב בהכנס השמש במזל טלה או בתקופת החורף בהכנסו במזל מאזנים לא בשתי שאר התקופות. אחר זה נחקור מאלה שתי תקופות ניסן ותשרי איזו מהן יותר ראויה להיות התחלת וראשית השנה. והנה חכמי התכונה אשר לא מבני ישראל המה עשו התחלת השנה בהכנס השמש בראש טלה בתקופת ניסן וכן עשו תחלת היום בזריחת השמש בבקר להיות שניהם זמני האור והחום אשר הוא במדרגת הקנין שראוי שיקדם לקור ולחשך שהם במדרגת ההעדר אבל חכמי ישראל עשו התחלת השנה בהכנס השמש בראש מאזנים בתקופת תשרי ותחלת היום מן הערב הקודם אליו שהוא מתחלת הלילה כחשכה כאורה והם ישיבו לטעות חכמי האומות שהנה הקדימה אשר לקנין על ההעדר ולפעל על הכח היא קדימה בעצם ומעלה אך איננה קדימה זמנית רוצה לומר קדימת מציאות והויה כי מבואר הוא שהכח יקדים בזמן לפעל וההעדר לקנין ולהויה ואז הוא הקדימה הראויה להתחלת היום וראשית השנה רוצה לומר הזמנית לא קדימת המעלה כי היום והשנה הם מדות זמניות והזמנים קצובים ולכן יתחייב שיתחיל היום מן הערב שלפניו כבוא השמש והשנה תתחיל מן החורף בהכנס השמש במזל מאזנים כי בזה יתדמו הזמנים האלה לזמן הויות האדם והב"ח והצומחים לפי שיש שם זמן עיבור. ואחר כך זמן הלידה ויציאה לאויר העולם וזמן העיבור ביום ההוא הוא הלילה שלפניו כי אז השמש בבטן הארץ ובתוכה וכן בענין השנה היה העיבור הזמן החשוך שהוא מתקופת תשרי עד ניסן כי אז הוא זמן הזריעה והעולם כלו מעובר בהויותיו וכח הצמחי' נכנס בבטן הארץ בתוך השרשים כל אותה הששה חדשים מהחורף עד האביב כעצמים בבטן המלאה כל ימי ההריון אמנם זמן הלידה ביום הוא בזריחת השמש על הארץ כאלו יוצא מבטן האדמה כמו שיוצא העובר מבטן אמו בלידה וכן בשנה הלידה היא מתקופת ניסן שיוצאים הצמחים עד תקופת תשרי ולהיות זמן ההריון קודם בטבע לזמן הלידה ראוי שתהיה התחלת ההריון הוא באמת התחלת ההויה לגמרי ומפני זה עשתה התורה האלהית התחלת היום מן הערב כמו שאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכתיב (ויקרא כ״ג:ל״ב-ל״ג) מערב עד ערב תשבתו שבתכם ודברי רבי יוחנן וריש לקיש בפ"ק דר"ה ועשתה התחלת השנה בתקופת תשרי להיות הזמן ההוא התחלת הריון העולם וזריעת ההויות ולכן נאמר וחג האסיף בצאת השנה לפי שאז תצא שנה אחת ותכנס שנה אחרת. ולזה תקנו לומר אז היום הרת עולם. הנה התבאר מכל זה שכפי הסידור הטבעי התחלת השנה וראשיתה בערך העולם והויותיו ועניניו בכלל הוא בחדש תשרי בהכנס השמש בראש מאזנים וכבר הסכימו בזה חכמי ההודיים והכשדים עד שמפני זה קרא לחדש ההוא תשרי בלשונם שרוצה לומר התחלת וראשית וכן קוראים אותו היונים גם היום בלשונם תשרי וכבר ביארתי הדרוש הנכבד הזה בשלימות גדול בספר צדק עולמים אשר חברתי ח"א שער שלישי וזה הוא הלימוד הראשון שלמדנו הפסוק באמרו ראש חדשים וגו' כי יש ראש והתחלה בשנה והותרה השאלה האחת:
והלימוד הב' הוא שמלבד הראשיות אשר יש לשנה בערך העולם והויותיו שהוא בתקופת תשרי כמו שבארתי כבר הסכימו בני אדם בארצותם לגוייהם לעשות בשנה התחלה על דרך ההנחה וההסכמה וזה לסבה מן הסבות ומקרה מן המקרי' שקרה ביניה' ביום מיוחד ישימוהו ראשי' והתחלה פרטית לשנה ביניהם כאלו תאמר ללידת שריהם ומלכיהם או ליום המלכתם כמו שהיו מונים הכשדיים למלכות נבוכדנצר והיוני' מנו זמן רב למלכות אלכסנדרוס מוקדון והרומיים מנו למלכות הקיסר אוגוסטוס וזולתם וכן היו מאומות שמנו ללידת נביא שאמרו שניבא ביניהם כמו הישמעלים ללידת מחמד נביאם ומהאומות יש גם כן שמנו השנים לפעל עצום נעשה ביניהם כמו שהיו בני אדם מקדם מונים למבול והיונים מונים זמן רב לחרבן טרוייה אשר החריבו הם בגבורתם והרומיים היו מונים לבנין רומי והמניינים האלה הם כלם ע"צ ההנחה וההסכמה מבלי שיכחישו ההתחלה הטבעית המשוערת בשנה כפי תנועת השמש באזור המזלות. ובפ"ק (ד' יא) דר"ה חלקו כמו שזכרתי רבי אליעזר ורבי יהושע שרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ורבי יהושע סבר בניסן נברא העולם ויראה בתחלת הדעת ששניהם היו רוצים לעשות בהנחה ובהסכמה ראשית והתחלה לשנה ושתהיה נסמכת לבריאת העולם שבאותו חדש שנברא העולם והזמן שהוא מכלל הנבראים ילכו החדשים והשנים אחריו והוא יהיה ראשית השנה ויקשה א"כ איך חכמי הגמרא בהיות דעתם שהלכה כרבי יהושע שנברא העולם בניסן לא עשו משם התחלת השנה וראשיתה ועשו אותה וגם רבי יהושע עצמו בתשרי אבל אמיתת הענין כן הוא כי עם היות שיסבור רבי יהושע שבניסן נברא העולם הנה הוא יודה שתחלת השנה אצל כל בני אדם הוא בתשרי לפי שאין אצלו ראשיות השנה מפני שבו נברא העולם אלא מפני טבע ההויות שבעולם שראוי שיתחיל מהריונם שהוא מתקופת תשרי כמו שבארתי ויסבור רבי יהושע והמסכימי' עמו שלא היתה בריאת העולם בזמן הריון ההויות אלא בזמן לידתם לפי שכל הדברים בצביונם נבראו בקומתן נבראו ולא קדמה בבריאה הכח על הפעל והיתה אם כן הבריאה בניסן והיתה אחר כך ששה חדשים התחלת השנה הראשונה בעולם מתשרי הוא תשרי הראשון וכן כל שאר השנים שנמשכו כפי המנהג הטבעי התחילו מתשרי ואין אם כן התחלת השנה וראשיתה בתשרי סותר לדעתו בבריאה הראשונה כי היא היתה על דרך הפליאה העצומה והתחלת השנה וראשיתה היא כפי המנהג הטבעי ותנועת השמים וכבר נרמזו כל הדברים והאמת האלה בפסוק הזה החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וגו' כי הנה אמר החדש הזה לכם ראשון הוא לכם להודיעם שהחדש הראשון בטבע כפי תנועת השמש באזור המזלות אינו החדש הזה כי הוא חדש תשרי אבל שבדרך הנחה והסכמה יהיה להם ובערכם החדש הזה ראשי חדשים וראשית השנה ויהיו אצלם אם כן בשנה שתי התחלות אחת טבעית מתשרי ואחת הנחיית מוסכמת מניסן וענין זה שכדי שיזכרו תמיד חסדי ה' אשר עשה עמהם להפליא ביציאת מצרים יהיה אצלם החדש הזה אשר יצאו בו ראשון לחדשי השנה כי בו יתחילו למנותם ראשון ושני ושלישי כמו שנאמ' בחדש השני בחדש הג' גם שממנו ימנו התאריכים והשנים כאמרו בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכתב הרמב"ן שכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ימי השבוע מיוחסים אליו בא' בשבת בב' בשבת וכן השאר ככה יזכרו יציאת מצרים במנותם החדשים ראשון ושני ושלישי לזמן גאולתינו ובערכו היה ניסן חדש ראשון ותשרי יהיה החודש השביעי. ואמנם שמות החדשים אשר אתנו העולים מבבל העלום משם כי שמות פרסיים הם וקראום כן לזכרון גאולתם מבבל להודיע כי שם עמדו ומשם העלם השם יתברך ונראה לי שלא עברו בזה על מצות החדש לפי שגם הם לא נמנעו מלקרוא את החדשים ראשון ושני במספרם כמו שצותה תורה אבל מלבד זה כנו את כחדש באותו כנוי שהיו מכניס אותו בבבל וכן נאמר במגלת אסתר בחדש הראשון הוא חדש ניסן שהוא ביאור החדש על דרך הפיל פור הוא הגורל הנה התבאר שענין מצות החדש היא התחלת הנחיית ושאינה סותרו' להתחלה הטבעיית והותרה בזה השאלה הב':
והלימוד הג' הוא שקביעות החדשים ועיבור השנים היה מסור לבית דין הגדול שבירושלים לפי שהמלאכה הקדושה ההיא יש בה חכמות רמות כי השנה הישראלית היא שנת הירח אשר תעשה החדשים שלמים כמו שאמר (שמות י״ב:ב׳) ראשון הוא לכם לחדשי השנה ואחז"ל מכאן אתה למד ששנה אתה מונה מחדשים ואין אתה מונה שנה מחדשים וימים ולפי שהקפידה התורה שיהיה זה החדש ראשון בהיות השמש בראש מזל טלה כמו שאמרה (דברים ט"ז א') שמור את חדש האביב והאביב תלוי בשמש הוא מבואר שחדשי השנ' פעם יהיו י"ב ופעם יהיו י"ג חדשי' לפי שהשנה השמשית היא יותר מי"ב חדשי הלבנה קרוב לאחד עשר יום ולכן הוצרכו להוסיף על השנה חדש אחד כדי שיהיה תמיד ניסן בחדש האביב שהוא ארץ ישראל אצל העת שיכנס השמש במזל טלה וזאת השנה תקרא מעוברת ויצטרכו מפני זה לעבר מהשנים שבעה לכל י"ט שנה והם הג' והו' והח' והי"א והי"ד והי"ז והי"ט כי הנה י"ט שנה יקיפו בחדשים בשנים שלימים בקירוב נפלא ומספרם ר"ל חדשים שלמים כי זה הוא הנקרא חדש רוצה לומר השלם בימיו וכן אמר עד חדש ימים ואחז"ל מכאן אתה למד שימים אתה מונה לחדש ולא שעות ולכך היה החדש מלא בן שלשים יום וחדש החסר מכ"ט יום. הנה א"כ נמסר קביעות החדשי' ועיבור השני' לסנהדרי גדולה מפני שהם היו חכמי' מופלאי' בחכמת התכונה ויחשבו המהלך האמצעי והאמיתי לגלגלי הירח ולשני גלגלי השמש ומהלכם האמצעי ואופני נטייתם מן המרכז ולפי מרחק הארץ מאמצע הקו השוה וכפי האורך למזרח ולמערב וצריכין לתיקונים רבים שלשה תקוני' לרוחב על התלי וארבעה תקונים לאורך שביניהם גם התלי בעצמו וכפי שנוי המקומות השתנה הנטיה מג' צדדים ולזה היו החכמים בזמן הראיה עושים שבע חקירות לעדים אם ראו הירח לצפון או לדרום ואנה פני הירח בגובה או שפלה למזרח או למערב עד שמפני עוצם החכמה שהיתה בחכמי ישראל בדבר הזה הפליג בטלמיוס היוני לשבח ולפאר מי שהמציא זה המחזור של י"ט שנה במלאכ' העיבור אשר לבני ישראל וכתב שזה יוכיח שהיתה ביניהם נבואה וחז"ל אמרו שנתקשה משה בקדוש החדש עד שהראהו הקדוש ברוך הוא הלבנה בחדושה בראש חדש ניסן שרצו בזה שהחכמה הנפלאה ההיא לא השיגוה משה ואהרן מדעתם וחקירתם אלא שהיה סוד העיבור ושרשי חכמתו הלכה מסיני ודבר נבואיי:
וחכמי הקראים הרחיבו פה האריכו לשון כנגד חכמי ישראל בהיותם מקדשים את החדשים על פי החשבון וסוד העיבור באמר' שהתורה צותה שיקדשו את החדש על פי הראיה ושעל זה אמרה החדש הזה לכם ראש חדשים כי חדש לא נקרא אלא מפני התחדשות הלבנה ובראייתה בחדושה כמו שאמר (תהלים פ"א ד') תקעו בחדש שופר (עמוס ה) מתי יעבור החדש וצוה השם שבראיית הלבנה בחדושה יקדשו את החדש וכן נאמר על זה שמור את חדש האביב שישמרו בראייתם התחדשות אור הלבנה לקבוע חדש ניסן. ואם צוה השם שיקדשו את החדש על פי ראיית הלבנה וזאת לפנים בישראל בהיותם על אדמתם איך עלה על רוח חכמיהם להמיר את המצוה לבטל מה שצותה תורה ממצות הראייה ולקבוע החדשים על פי החשבון כחפצם עד שיאמרו שבהעדר ב"ד הגדול תתבטל הראייה והמה בקשו חשבונות רבים כרצונם כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו דור דור ופרנסיו והלא כל ישראל עד רבן גמליאל היו קובעין בראיית הלבנה ואין לחשוב שהראייה לא תעשה אלא בארץ ישראל בלבד כי הנה ר' עקיבא עבר שנים וקבע חדשים חוצה לארץ לא בחשבונם ולא כמו שקבעו הם וכלם דרשו (ר"ה כ"ה) אשר תקראו אתם במועדם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אין לי מועדות אלא אלו שיקדשו ואם היה חשבונם מפי הגבורה כמו שקבלו איך יהיו שוגגין ומוטעין והנה הוקשה לראשונים ממקרא מגלה ממה שכתוב אלה המצות אשר צוה ה' ביד משה ואין נביא אחר רשאי לחדש דבר עוד ואיך מרדכי ואסתר הוסיפו מקרא מגלה ולא הוקשה להם דבר מחשבונות העיבור ובטול קדוש החדש על פי ראיית הירח וכמו שהטענות האלה וזולתם בדברי מפרשיהם על ספריהם כלם יכתבו ועל כן ראוי להשיב עליהם דברי שלום ואמת משום ענה כסיל כאולתו:
ואומר שעצם המצוה הזאת החדש הזה לכם ראש חדשים אינו לבאר אליהם איך יקדשו את החדש ובאי זה שיעור תראה הלבנה ולא נקרא במקום הזה חדש על ראיית הלבנה וחדושה אבל צוה יתברך שלזכרון גאולתם יעשו מדי שנה בשנה החדש ההוא אשר יצאו בו ראש לכל חדשי השנה וימנו החדשים ממנו ראשון וב' וגו' וכן כולם כדי שיהיה תמיד נזכר בפיהם החדש ההוא ויזכרו בזה גאולתם ממצרים ועל זה נאמר החדש הזה לכם ראש חדשים רוצה לומר שהחדש ההוא כלו בתוך חדשי השנה יהיה לראש וכבר ביארתי ששם חדש פעם יאמר על התחלת החדש כמו (שמואל כ) מחר חדש. הנה אם כן עקר המצוה הזאת הוא שיהיה חדש ניסן ראש לכל חדשי השנה. האמנם איך יתקדש החדש ההוא אם על פי הראייה או על פי החשבון לא ביארו הכתוב כאן כי אם בא הכתוב לחייב שיהיו מקדשים ע"פ הראיה היה לו לפרש על אי זה מקום מהארץ היא הראיה כי תשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ וכמו שכתב הראב"ע ואם ע"פ החשבון יקדשו היה לו לפרש עניינו ומי האיש החכם שלא יבין ולא ידע שקודם לזה היו המצריים מונים חדשים ושנים וכל בני אדם בארצותם לגוייהם ימנו ימות עולם שנות דור ודור וידוע שלא היה זה להם בקביעות החדשי' על פי ראיית הלבנה אלא על פי חשבוניהם כל עם על פי דרכו לכך לא הוצרך הכתוב לבאר איך יקבעו ויעשו התחלת החדש או השנה אבל אין ספק שנאמר למשה באותה שעה דרך קידוש החדש על פי הראייה ודרך קידושו על פי החשבון ושרשים להוציאו מהם כי תורתינו קשורה בהלכה למשה מסיני וכמו שהשיב החבר למלך כוזר כשנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים האם לא נסתפק אם רצה לומר חדשי המצריים שהיו ביניהם או חדשי הכשדיים שהיו עם אברהם באור כשדים או אם רצה בחדשי השמש או בחדשי הירח או שנות הירח והתחבולות להסכימם עם שני השמש כאשר בחכמת העיבור ואם יהיה קידוש החדש על פי ראייה מה יעשו אם ימלאו העבים גשם ולא תראה הלבנה בהכרח יודו הקראים שמלבד המאמר הזה שאמר יתברך החדש הזה לכם ראש חדשים קבל משה פרושו ועניניו על פה ומשם היו באומתינו שרשי סוד העיבור וחכמתו ואיך יעלה על רוחם שבשבת ישראל על אדמתם לא היה ביניהם בזה כי אם עדות העדים מראיית הלבנה והיו חסרים מחשבון המולד ומהלכי השמש והירח הידוע לכל אומה ולשון וכבר כתב רבי' חננאל ז"ל שקביעות החדשים בקרב ישראל לא היה בלבד על פי הראייה כי אם על פי החשבון גם כן והראייה על זה שכל הארבעים שנה שהלכו במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש בלילה ולא ראו א"כ בכלם שמש ביום ולא ירח בליל' וכמו שאמר (נחמי' ט') ואתה ברחמיך לא עזבתם במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם יומם לנחותם בדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ומהיכן אם כן יהיו קובעי' החדשי' על פי ראיית הלבנה אלא בודאי עקר המצוה היה על פי החשבון והנה מסורת בידינו לעולם כי י"ב חדשי השנה חמשה מהם שלמים בכל אחד שלשים יום וחמשה מהם חסרים בכל אחד כ"ט יום ושנים מהם פעמים שהם שלמים בני שלשים יום ופעמי' שניהם חסרי' בני כ"ט יום ופעמים שאחד מהם שלשים יום והשני כ"ט יום ושני חדשים הללו מרחשון וכסלו ומסור בידינו שראש חדש תשרי התחלה וראש השנה וכי לכל חדש וחדש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים. הנה אם כן עצמות המצוה הזאת אינו שיקדשו את החדש על פי הראייה כדברי האנשים האלה אלא שיהיה חדש ניסן ראש לחדשי השנה ומה לו להקב"ה שיקדשוהו על פי שנים עדים שפעמים רבות שוא ידברו לסבה מן הסבות ולא יקדשו על פי החשבון בהיות המופת המספרי ממה שאין ספק בו וטעות הוא ביד האנשים האלה בכל חכמתם שאמרו שבארץ ישראל לא היו מקדשים אלא על פי הראייה כי הנה תמצא שאמר דוד ליהונתן (שמואל כ) הנה מחר חדש ואנכי אשב עם המלך ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולי שעל פי החשבון היו קובעים ואולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם וגומר וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר שהוא ראש חדש אחר כי הכתוב קראו החדש השני ושאול אמר מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם ונאמר ויקם יהונתן מעל השולחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם. הלא הדבר מוכיח שהיותו חדש שני ימים של ראש חדש כמנהגנו וכך היו נוהגים כל ישראל לקבוע החדשים על פי החשבון ולהסכימו עם הראייה אבל החשבון היה העיקר ולזה תמצא מפורש בכתוב שאמר (ד"ה א' י"ב ל"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם וגו' ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתי' או מועדי' כי אם החשבון שהוא סוד העיבור אבל ראיית הלבנה הוא דבר ידוע ומושג בחוש כי כאשר הלבנה נראית הכל יודעים שהוא ראש חדש וחג המצות בט"ו בו וראש השנה בא' בתשרי ויום הכפורים בעשרה בו וסוכות בט"ו בו. אמנם החשבון אינו אלא לחכמים שמחשבין ומודיעין לישראל קביעות החדשים ומועדי השם והם עושים על פיהם וזה הוא שכתוב (שם) לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו וכן נהגו ישראל אלף ומאה שנים מימות משה רבי' ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרים שהיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבבם וחשבו שאין שכר ולא עונש ויצאו לתרבות רעה ולפי שהיו חכמי ישרא' שלמים בחכמת העיבור והיתה החכמה המפוארה ההיא מקובלת אצלם התחילו התלמידים החסרי' ההם לפרוק מעליהם חכמת הקבלה ופי' המצות וערערו בקביעות החדשים באמרו שלא היה עיקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון לשיצטרכו אל חכמו' רמות כי אם בראיית הלבנה על פי שנים עדים כחכם כסכל והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם בראיות גמורות ואמר רבן גמליאל אל תחושו לראות הירח כי החשבון הוא העיקר כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים וזה מורה שלא היה רבן גמליאל סומך על ראיית הלבנה אלא על פי החשבון. ובמשנה (ר"ה ד' כ"ה) אמרו ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה חדש מעובר וזו ראייה גמורה שלא היה בידם עיקר הדבר בראיית הלבנה שאלו היה בידם עיקר ובראייה היו מקדשים איך אחרי ראותה היו מעברין החדש. ועוד גדולה מזו (שם) באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו והוא אור שלשים ובליל עיבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלן רבן גמליאל ואלו היה הוא סומך על ראיית הלבנה ולא על החשבון בודאי כיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר אלא בלי ספק שרבן גמליאל סמך על החשבון ולא על העדות העדים ומה שתמצא לחז"ל (שם כ"ד) שאמרו דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות הכונה בו כי ר"ג עשה הצורו' הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש וכי הוא יודע באי זו צורה תולד הלבנה באותו חדש אם ארוכה ואם קצרה וכמה תהיה גבוהה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים הלבנה בזה החדש צורתה תהיה כך וכך ונטייתה לצד כך וכך ובאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש ובזה נתבאר להם שאין העיקר בראייה אלא החשבון ובטלו דברי החולקים ואע"פ שהיו מקבלים העדים זכר לדבר לא היתה סמיכת ב"ד כי אם על החשבון ולכן אמרו שדת חק העיבור היה הלכה למשה מסיני שהרשות ביד ב"ד הגדול לקבוע השנים ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העיבור וכבר יורה על היות המועדים תלוים בב"ד מה שכתוב (ד"ה ל"ב) ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני ולא עבר המלך הקדוש הזה על שמור את חדש האביב שהיה בחד' הראשון ולא גם כן מהקריב את הפסח במועדו ולא האכיל את ישראל חמץ בפסח בחדש הראשון ח"ו ולא בדה חג מלבו בעשותו הפסח בחדש השני כי לא הרשה הכתוב לעשות בחדש השני אלא מצות הפסח באכילתו לטמאים אבל המצות והחג גם הטמאים היו אוכלים ועושים אותם בחדש הראשון והאנשים הפושעים והחטאים האלה בנפשותם תלו בזה פשע רב לחזקיה ואמרו שעבר על המצות להיות מלומד בכך מאחז אביו והוא דבור סרה כי חזקיהו היה צדיק וישר ירא אלהים שנא' ולא סר מכל מצות ה' ימין ושמאל וגם הוא אמר בתפלתו (מלכים ב' כ"ג) זכור נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי אבל האמת הוא כמו שפיר' הראב"ע שהפסח שעשה היה בחדש הראשון ובזמנו נעשה. אבל מה ששגג הוא שהיה לו לעבר השנה בסוף חדש אדר והוא עיבר ניסן בניסן מפני שישראל לא יכלו להתקבץ כלם והכהנים לא הטהרו ולא התקדשו למדי ועכ"פ יצא לנו מזה שהדברים אשר כאלה בעיבור השנים וקביעות החדשים היו תלוים בב"ד הגדול ומה שהם עושים על פי התורה ומה שאמרה התורה (דברי' י') לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו לא נאמר אלא כנגד ההמון שלא יחדשו משכל' ולא יתחכמו מדעתם במצות כמו שעושי' הקראי' אלא שנשמע לנביאים ולכהני' ולשופטי' לפי שהם נעזרים בשכינ' וכמו שכתב החבר למלך הכוזר ולא יעבר שיטעו כל הסנהדרין בדבר התורה ולכן תלה הכתוב אמתת הדין מן המקום אשר יבחר ה' ונתחייבנו במקרא מגלה ונר של חנוכה ונטילת ידים ועירוב ולברך עליה' אשר קדשנו במצותיו לפי שהקב"ה תלה כל זה במורי התורה וסנהדרי'. אמנ' הקראים כדי להתרחק מדרכי חכמי ישראל בזו חכמתם ובינתם בחכמת העבור ותכונת מהלכו' השמים שעליו נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ובחרו להם דרך ראיית הלבנה להורות שהם מתרחקים מהקבלה האמיתית ולא עלה בידם כי על כל פנים צריכין הם לקבלה לדעת ענין החדש והשנה כמו שכתבתי למעלה וכיצד מקדשים ומתי מקדשים ואם יהיו עבים ג' חדשים או ד' כתבו שיעשו קידוש החדשים ג' חדשים מלאים וא' חסר ואמרו שצריך לעבר את השנים משום שמור את חדש האביב וכשם שאין עיבורי החדש אלא מהימי' כן לא יעברו את השנה אלא לחדשי' וכדברי חז"ל חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים והולכי' אחרי תקוני הרבני' שתקנו מחזור של לבנה י"ט שנים ותקנו לעבר שבעה שני' הג' הו' הח' הי"א הי"ד הי"ז הי"ט. הרי לך שגם הם נסמכים על הקבלה ועל פי החשבון בקדוש החדשים ועיבור השנים והתימה מחכמיהם איך לא כסתה כלימה פניהם בקדשם את החדש בכל מקום מבלי הסכמת מקום אחד ממקום אחר ויהיו הקראים אשר בארץ ישראל מקדשים ליום אחד ואשר בדמשק ליום אחר ואשר בקושטאנטינה שהוא רחוק משם הרבה לזמן רחוק ממנו ויהיו אלה במקום אחד אוכלים חמץ בפסח ועושים מלאכה ביום הכפורים לדעת אנשי מקום אחר אלו יסמכו על עד אחד ואלו על עדי' אחרי' ובמקום שהיו ישראל גוי אחד בארץ והזהיר הב"ה שתהיה להם תורה אחת ומשפט א' תעשה התורה ביניהם תורות רבות ומתחלפות וכל היום יתחדשו ביניהם דעו' ויהרסו מה שהסכימו עליו ואין להם שיאמרו אלא כך היה דעת א' מהם ושבו א"כ להאמין בקבלה. ובמקום שלא עמדו על קבלת הרבים שקיבלו מהנביאים עומדים על קבלת יחיד או יחידים ממפרשיהם בעלי סברא גרידה עם רוב החולקים עליו הנה התבאר שתכלית המצוה הזאת הוא שיהיה חדש ניסן ראש והתחלה לחדשי השנה לזכרון הגאולה ושלא צוה הקדוש ברוך הוא שיקדשו את החדש על פי הראייה אלא באופן היותר אמיתי ומדוייק שאיפשר ושרשי חכמת העיבור ניתנו למשה רבינו בפי' המקובל על פה להיות קדוש החדשי' ועיבור השנים מסור לבית דין הגדול ומפני זה אמר הכתוב במצוה הזאת וידבר ה' אל משה ואל אהרן כי לפניהם ניתנה המצוה הזאת במקום בית דין הגדול והותרה בזה השאלה הג' ואמר בארץ מצרים להגיד שקביעות החדש ההוא הראשון היה כפי ארץ מצרים ואמר החדש הזה לכם לפי שישראל במצרים היו נוהגי' בחדשי המצריים וצוה עתה שלזכרון הגאולה לא יעשו עוד כן:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
ב. דבר אחר, אל משה ואל אהרן, למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ויאמר ה' אל משה ראה נתתך לאלקים לפרעה [שם ז']' אין לי אלא משה דיין, אהרן מנין? תלמוד לומר אל משה ואל אהרן – הקיש אהרן למשה, מה משה היה דיין, אף אהרן היה דיין לפרעה. מה משה היה אומר דבריו ולא ירא, אף אהרן היה אומר דבריו ולא ירא
ג. דבר אחר , אל משה ואל אהרן, שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה, כשהוא אומר הוא אהרן ומשה [שם ו'] מגיד ששניהם שקולים זה כזה. כיוצא בזה, אתה אומר 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' (בראשית, א) שומע אני, כל הקודם במקרא קדום במעשה. כשהוא אומר 'ביום עשות אלקים ארץ ושמים' (בראשית ב, ד) מגיד ששניהם שקולין כאחד זה כזה. כיוצא בדבר, אתה אומר 'אנכי האל אלהי אביך ואלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב' (שמות ג, ו) שומע אני, כל הקודם בדבר, הוא חשוב מחברו. כשהוא אומר 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם' מגיד (ששניהם) שקולין כאחד. כיוצא בדבר, אתה אומר 'כבד את אביך ואת אמך' [שם כ'] כשהוא אומר ' איש אמו ואביו תיראו' [ויקרא יט'] מגיד ששניהם שקולין זה כזה.
ד. בארץ מצרים חוץ לכרך, או אינו אלא תוך הכרך? כשהוא אומר 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר' [שמות ט'], והלא דברים ק"ו, ומה תפלה הקלה, לא התפלל אלא מחוץ לעיר , דבור חמור, לא כל שכן?! ומפני מה לא נדבר עמו תוך הכרך? מפני שהייתה מלאה שיקוצים וגילולים. ועד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות. עד שלא נבחרה ירושלים, היתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלים יצאת ארץ ישראל. שנאמר 'השמר לך פן תעלה עולותיך וכו' כי אם במקום אשר יבחר' [דברים יב']. עד שלא נבחר בית עולמים, הייתה ירושלים ראויה לשכינה, משנבנה בית עולמים יצאת ירושלים שנאמר (כי בחר ה בציון) ואומר 'זאת מנחתי עדי עד' [תהילים קלב]. עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל כשרים לכהונה,משנבחר אהרן יצאו כל ישראל שנאמר ' ברית מלח עולם היא לפני ה' '[במדבר יח'] ואומר 'והייתה לו ולזרעו אחריו' [שם כה']. עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרים למלכות, משנבחר דוד יצאו כל ישראל שנאמר 'הלא לכם לדעת כי ה' אלקי ישראל נתן את הממלכה לדוד' [דבה"י ב' יג']. אם תאמר, דן אנכי מן הנביאים שנדבר עמהם בחוצה לארץ? אף על פי שנדבר עמהם בחוצה לארץ, לא נדבר עמהם אלא בזכות אבות. שנאמר 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' ויש תקווה לאחריתך וגו' ' [ירמיה לא']. אף על פי שנדבר עמהם בחוצה לארץ ובזכות אבות, לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים. שנאמר 'ואני הייתי על-אובל אולי' [דניאל ח'] 'ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל' [שם י'] ואומר 'היה דבר ה' אלי' [יחזקאל א']. ויש אומרים, נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוצה לארץ, שנאמר "היה היה דבר ה'", היה- שנדבר עמו בארץ, היה - שנדבר עמו חוצה לארץ. ר' אלעזר בן צדוק אומר הרי הוא אומר 'קום צא אל הבקעה' [יחזקאל ג'] מגיד שהבקעה כשרה. תדע, שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר 'ויקם יונה לברוח תרשישה' [יונה א'] וכי מלפני ה' הוא בורח? והלא כבר נאמר 'אנה אלך מרוחך וגו' אם אסק שמים וגו' אשא כנפי שחר [וכו'] גם שם ידך תנחני' [תהלים קלט'] 'עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. בכל מקום עיני ה' צופים רעים וטובים' [משלי טו']. 'אם יחתרו בשאול ואם יחבאו בראש הכרמל ואם ילכו בשבי' [עמוס ט'] 'אין חשך ואין צלמוות' [איוב לד']. אלא, אמר יונה, אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית. שהגויים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל. משל, לעבד כהן שברח מרבו. אמר, אלך לבית קברות, מקום שאין רבי יכול לבא אחרי. אמר לו רבו, יש לי כיוצא בך. כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית. שהגויים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל. אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר 'וה' הטיל רוח גדולה אל הים'. נמצאת אתה אומר, שלושה נביאים הם. אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר 'נחנו פשענו ומרינו' [איכה ג']. לכך נכפלה נבואתו, שנאמר 'נוסף עליהם דברים' [ירמיה לו']. אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר 'קנא קנאתי לה' אלקי צבאות' [מלכים א' יט']. ומה נאמר? 'לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך' שאין ת"ל לנביא תחתיך, אלא שאי אפשי בנבואתך. יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, שנאמר 'ויהי דבר ה' אל יונה שנית' [יונה א'], שנית נדבר עמו שלישית לא. רבי יונתן אומר, לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר 'שאוני והטילוני אל הים'. וכן תמצא (האבות) והנביאים היו נותנים עצמם על ישראל. במשה מה הוא אומר, 'ועתה אם תשא חטאתם. ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת' [שמות לב'] [ואומר] 'ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי' [במדבר יא'] בדוד מה הוא אומר, 'הנה אנכי חטאתי ועויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי' [שמואל ב' כד']. הא בכל מקום אתה מוצא (האבות) והנביאים מסרו נפשם על ישראל.
ה. לאמר צא ואמור אליהם מיד. דברי ר' ישמעאל, שנאמר 'ויצא ודבר' [שמות לד']. ר' אליעזר אומר צא ואמור אליהם והשיבני דבר, שנאמר 'וישב משה את דברי העם אל ה' [שם יט']. ואומר, 'לבוש האיש הבדים אשר [ה]קסת (הסופר) במתניו וגו' [יחזקאל ט'], ואמר, 'התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו' [איוב לח']. שלוחי הקב"ה לא כשלוחי בשר ודם. ששלוחי בשר ודם, צריכין לחזור אצל שולחיהם. אבל לפניך אינו כן, אלא התשלח ברקים וילכו. וישבו לא נאמר, אלא וילכו ויאמרו . בכל מקום שהן מהלכין נמצאים לפניך, ואומרים עשינו שליחותך. לקיים מה שנאמר 'הלא את השמיים ואת הארץ אני מלא' [ירמיה כג']. כשהקב"ה גוזר גזרות טובות ורעות על ישראל, על הטובה מחזירים לפניו ועל הרעה אין מחזירין לפניו, שנאמר 'והנה שישה אנשים מדרך שער העליון' [יחזקאל ט'] (וכתיב) '[וכבוד] אלקי ישראל נעלה מעל הכרוב(ים) ואומר ה אלו {אליו ק'} עבור בתוך העיר וגו' ולאלה אמר באזני'. ונאמר 'זקן ובחור ובתולה וטף ונשים וגו'. ויאמר אליהן טמאו את הבית (הזה) וגו' יצאו אליו ועשו שליחותן. אלו שנצטוו על הרעה - לא למדנו שהחזירו שליחותן. וזה שנצטווה על הטובה- למדנו שהחזיר שליחותו שנאמר 'והנה איש לבוש הבדים'. שמעון בן עזאי אומר לאמר – בקול שאתה שומע בו למד. ר' עקיבא אומר לאמר- צא ואמור להם שבזכותם הוא מדבר עימי. שכל ל"ח שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עמו שנאמר 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות (ויאמר) [וידבר] ה' אלי לאמר'. אמר ר' שמעון בן עזאי, איני כמשיב על דברי ר' עקיבא, אלא כמוסיף על דבריו. ולא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל אלא עם הנביאים כלם לא דבר אלא בזכות ישראל שנאמר 'ואשב [שם] שבעת ימים (משומם) [משמים] בתוכם' וכתיב 'ויהי מקץ שבעת ימים ויהי דבר ה' וגו' [יחזקאל ג']. '[ויהי מקץ וגו'] ויהי דבר ה' אל ירמיהו' [ירמיהו מב']. וכן אתה מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני המקום 'אמרתי אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי' [שם מה'] נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים. יהושע שמש משה ושרתה עליו רוח הקודש, אלישע שמש אליהו ושרתה עליו רוח הקודש. מה נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים? 'יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי וגו', ואין מנוחה אלא נבואה שנאמר 'ותנח עליהם הרוח' [במדבר יא']. נחה רוחי על אליהו ועל אלישע. ונחה עליו הרוח. בא וראה, מה המקום משיבו? 'כה תאמר אליו כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס [וגו'] ואתה תבקש לך גדולות', ואין גדולות אלא נבואה, שנאמר 'ספרה נא לי את כל הגדולות וגו' [מלכים ב ח'] 'קרא אלי ואענך ואגידה לך גדולות ובצורות לא ידעתם' [ירמיה לג']. (אמר) ברוך (בן נריה) אם אין כרם אין סייג אם אין צאן אין רועה, מפני מה? כי הנני מביא רעה על כל בשר ונתתי נפשך לשלל אל המקום אשר תלך שם. הא בכל מקום אתה מוצא שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכות ישראל.
מלבי"ם - התורה והמצוה
א. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן התבאר בספרא [ ויקרא ד] שי"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרון, וכנגדם י"ג מעוטים למעט שהיה הדבור רק למשה. ובארתי שם, שהי"ג דברות הם, י"א פעמים כתיב 'וידבר אל משה ואל אהרון', כי לשון דבור לא נמצא אצל שום נביא רק אצל משה, שהיה נביא תורה עי"ש בארוך. אבל בשישה מקומות דכתיב 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרון', סבירא ליה לספרא, שהייתה האמירה לשניהם, כי לשון אמירה נמצא אצל כל הנביאים. וכ"ה לדעת ר"י הגלילי שם עי"ש.
והמכילתא מוסיף, שגם במקומות שנאמר 'ויאמר ה' אל משה ואל אהרון', הייתה האמירה למשה לבדו. שהגם שאמירה תצויר אצל אהרון בעצמו, בכל זאת א"א שיבא אליו אמריה עם משה ביחד מפני כבודו של משה. שאין מכבודו שישווה לו אחר בקבלת הנבואה, שמדרגת משה היה גדולה מכל הנביאים. וע"ז סיים שממעט אהרון מכל הדברות שבתורה חוץ מג' מקומות, שכתוב ויאמר ה' אל אהרון . מפני שאפשר שבא אמירה לאהרון לבדו אחרי שהיה נביא, כן פרשתי בפירוש התורה והמצוה שם.
ומה שאמר כשהוא אומר והיה ביום דבר ה' אל משה', למשה היה הדבור, שזה עצמו הלמוד שלמד ר"י הגלילי בספרא שם, ע"פ ל"ב מדות של ר"א בנו של ריה"ג, עי"ש [והגם, ששם כתיב 'וידבר ה' אל משה ואל אהרון', תבין זה ע"פ מה שפרשתי פרשת וארא שמה שאמר 'וידבר ה' אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה' הוא עצמו מ"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום על בני ישראל עי"ש. אם כן, באר שהיה אמירה ושהיה רק למשה לבדו].
ומ"ש אם כן מה תלמוד לומר אל משה ואל אהרון? כלל לדברות- רצה לומר שהיה במדרגה שדבר עמו דבור כללי ועניני תורה שבא הדבור ממקום גבוה הנקרא כלל, ששם מדרגת משה לא ממדרגת פרט שהיא מדרגת יתר נביאים. ואמרו, בי"ח מקומות אתה מוצא משה ואהרון שוים, כמו שאמר בפרשת ויקרא [ ויקרא ד] שהיה מושך נבואותיו ממדת כלל שהיא תפארת ישראל המושך מן המות על סוף המדרגות כל ח"י חוליות השדרה שהוא כלל בנין הגוף.
ב.
כבר התבאר אצלי, באילת השחר [ כלל רח ], שדרך הלשון שאות היחס יבוא כפול עם כל שם ושם, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו . וזה דווקא בשניהם שוים! אבל, במקום שאחד עיקר ושני טפל, יבוא אות היחס רק על השם העיקרי. וא"כ, לפי המבואר בסימן הקודם שמ"ש אל משה ואל אהרון היה עיקר הדבור למשה ! היה לו לומר- אל משה ואהרון- וכמו שסיים בסוף הפרשה 'כאשר צוה ה' את משה ואהרון'- ומזה היינו יודעים שאהרון טפל ולא היה צריך המעוט של 'ויהי ביום דבר ה' אל משה', וזה שאמר אל משה ואל אהרון למה נאמר? והשיבו חז"ל, שהגם שבענין קבלת שפע הנבואה היה משה עיקר ואהרון טפל, ביתר הדברים היו שניהם שוים, וזה מלמד במה שכפל אות היחס שמורה על השווי. ויותר נכון להגיה מה אהרון היה אומר דבריו ולא ירא, מפני שכתוב ראה נתתיך לאלקים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך , הרי משה היה דיין לפרעה, ואהרון היה מיוחד על הדבור? וקא משמע לן שבכל זאת היו שווים אהרון למשה להיות אלקים לפרעה, ומשה לאהרון בענין הדבור. ועל זה אמר בראש הענין – וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצוום על בנ"י ואל פרעה . ר"ל, שהיו שווים בין בצווי לדבר אל בני ישראל שהוא בענין הדבור, ובין בצווי אל פרעה, שהוא להיות אלקים לפרעה. ואמר שם 'אהרון ומשה, אשר אמר להם הוציאו את בנ"י מארץ מצרים, הם המדברים אל פרעה, הוא משה ואהרון'. שלענין ההוצאה מארץ מצרים, להיות אלקים לפרעה ודיין עליו להכותו בעשר מכות, שידמה שמשה היה העקר אמר הוא אהרון ומשה- הקדים את אהרון. ולענין הדבור אל פרעה, שהיה עולה על הדעת שאהרון הוא העיקר, הקדים את משה – להורות שהיו שוים בכל הענינים.ועל זה אמר אל אהרון ואל משה בכפל אות היחס.
ג. אל משה ואל אהרן מבואר אצלנו, שכל מקום שבאו שני שמות השם הקודם בלשון עיקר. אבל, אם באו במקום אחד בסדר א', ובמקום אחד בסדר אחר, מורה ששניהם שוים.כמו בשמיים וארץ, ובג' אבות, ובאב ואם, כמ"ש במכילתא פה ובספרא ויקרא [ ויקרא רפח ]. ושם בארתי הדבר שהוא שיטת רבי שמעון עי"ש.
ד. בארץ מצרים זה מיותר, שכבר ידענו שהיו במצרים. שמ"ש למעלה, [ו' כח'] ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים הוצרך- כי דבורים הקודמים היו במדבר ובמדין, כי זה מוסיף על דבור הנזכר שם פסוק י', כמ"ש בפירושי שם. ומלמד שהיה במצרים כי דבור הקודם י"מ שהיה במדין, כמ"ש במדרש שמשה חזר למדין. אבל פה - אין צריך להשמיענו? ופירשו חז"ל, שבא פה שם ארץ מגביל, נגד שם עיר. כמ"ש עיר שכם אשר בארץ כנען, מפני שהדיבור הקודם, עוד נגע אחד אביא על פרעה, דבר עמו בפלטין של פרעה - הוצרך לומר שדבור זה היה בארץ, ולא בעיר שהייתה מלאה גלולים. וגם הסברא נותנת כן דהא תפלה קלה לא התפלל עמו בעיר וכל שכן דבור החמור.
ה. ויאמר לאמר כבר בארתי [ ויקרא ג] ההבדלים בין דבור ואמירה, ושם בארתי שכל מקום שכתוב וידבר ה' אל משה לאמר, במילת וידבר - מציין שדבר עמו בארוכה ומסר לו תורה שבע"פ, ובמילת לאמר - מציין הלשון שאמר לו בתורת הכתב.
אמנם, כל מקום שנאמר ויאמר לאמר נתן להדרש. ושם [ ויקרא ו] בארתי שחז"ל יפרשו לרוב מלת לאמר שיאמר לזולת כמו שאמר מכ"מ. כמו שאמר, לאמר -צא ואמור להם, שנצטווה משה לאמר זאת לישראל [ומה שאמר אמור להם מיד זה למד ממ"ש ויצא ודבר אל בני ישראל האי שכ"מ שהיה מודיע דבר לישראל הודיע להם תיכף].
ור' ישמעאל הולך לשיטתו [בסימן שאחרי זה] שמה שאמר החדש הזה לכם היה הצווי שיראה את הלבנה לישראל. א"כ מלת הזה שמציין ראית הלבנה לא היה למשה שדבר עמו ביום, רק אמר לו שזה הלשון יאמר לישראל, ויראה להם הלבנה באצבע. ור' עקיבא ור' אליעזר לשטתם שהקב"ה הראה את הלבנה למשה, ומ"ש החדש הזה, נאמר למשה עצמו שנתקשה בהבנת דבר זה עד שהראה לו. לכן לא פירש שיאמר לישראל, שלהם לא הראה את הלבנה. ופירש ר"א שרצה לומר שיאמר תשובה לה' והוא על פי מה שמאר במדרש, שאלו מה"ש לפני הקב"ה אימתי ראש השנה? אמר להם, אני ואתם נלכה לבית דין הגדול, כי מסור דבר זה לבית הדין. וכמו שאמר עוד במדרש, שעד עתה היה הקב"ה מקדש חדשים, ועתה אמר החדש הזה לכם - שמסורה בידכם. ולכן צוהו שישיב תשובה שקדשו בי"ד את החודש שאז חל ר"ה גם למעלה. ור"ש בן עזאי פירש מילת לאמר על הדיוק בל ישנה הלשון. ור' עקיבא פירש שיאמר להם שבזכותם מדבר עם משה.
וכבר נמצא זה המאמר בספרא ( ויקרא ו). ושם פרשתי, שמה שאמר, שכל זמן שישראל נזופים לא היה מדבר עם משה, היינו רק בלשון וידבר, שלשון זה לא נמצא אצל שום נביא רק גבי משה. אבל בלשון אמירה שבו דבר עם כל הנביאים, דבר עמו תמיד. ואם כן, לא היה לו להזכיר דרוש זה פה, שכתוב ויאמר ה' אל משה ! לכן אמר ר"ש בן עזאי, איני כמשיב על דברי ר' עקיבא אלא כמוסיף על דבריו, שגם בלשון אמירה שבו דבר עם כל הנביאים לא דבר עם אלא בזכות ישראל שכן גם עם כל הנביאים לא דבר אלא בזכות ישראל. ויתר המאמר מפורש בספרא שם.