מ"ג שמות יא ה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּמֵ֣ת כׇּל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם מִבּוּכְרָא דְּפַרְעֹה דַּעֲתִיד לְמִתַּב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתֵיהּ עַד בּוּכְרָא דְּאַמְתָּא דִּבְבָּתַר רִחְיָא וְכֹל בּוּכְרָא דִּבְעִירָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִימוּת כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִבִּיר בּוּכְרָא דְפַרְעה דְּעָתִיד דְּיֵיתִיב עַל כּוּרְסַיָא מַלְכוּתֵיהּ עַד בּוּכְרָא דְאַמְתָא בִּיצִירְתָּא דִבְמִצְרַיִם דְּמִתְיְלִיד לָהּ כַּד הִיא טַחְנָא אֲחוֹרֵי רֵיחַיָא וְכָל בּוּכְרָא דִבְעִירָא: |
רש"י
"מבכור פרעה עד בכור השפחה" - כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל ולמה לקו בני השפחות שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם
"וכל בכור בהמה" - לפי שהיו עובדין לה וכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה נפרע מאלהיה (מכילתא)
מפרשי רש"י
ויש לומר גם כן דהכי פירושו מה שמביא רש"י כאן "עד בכור השבי", שרש"י מקשה למה לא הזכיר הכתוב כאן "עד בכור השבי", ומתרץ 'למה לקו השבויים וכו, והשתא לא יתכן לומר בהתראה "עד בכור השבי", כיון שלא איכפת למצריים שיהיו השבויים לוקים. והקדים רש"י הפירוש "עד בכור השבי", כדי שלא יטעה האדם ויאמר שבספר יש להיות "עד בכור השבי", לכך מקדים אותו קודם "מבכור פרעה" לומר שאין כאן מקומו, רק שפירש כאן דבר זה שלא יקשה לך למה לא נזכר זה בהתראה, וקאמר שלקו בשביל שלא יאמרו שיראתם תבע עלבונם, ולא שייכי בהתראה, וזה נראה נכון ופשוט:
[ו] שמחים בצרתם וכו'. רוצה לומר אף על גב שהיו מוכרחים לעשות במה שיצוה להם אדוניהם, מכל מקום כיון שהיו שמחים בצרתם היו כאילו לא היו מוכרחים, שמי שעשה דבר בהכרח אינו (מ) שמח אם יעשה אותו הדבר, אבל הם ששמחו בצרתם כאילו היו משעבדים בהם:
[ז] נפרע מאלקיהם וכו'. ואף על גב דאמר בכל מקום הקב"ה נפרע מאלקיהן תחלה, וכאן כתיב "וכל בכור בהמה" בסוף, נראה לפרש דכשהוא בהתחלת המכות נפרע מאלקיהם תחלה, אבל כאן שהיה סוף המכות היה נפרע מאלקיהן בסוף, כיון שאי אפשר להיות נפרע מהם תחלה לגמרי. כי כאשר נלקו תחלה הוא מתחיל באלקיהם, כי אלוה הוא התחלה שלהם, ואם בסוף - הוא מפני כי אלוה שלהם הוא תכליתם וסופם גם כן, ולפיכך נלקו בסוף. ועוד, כי תחלת וסוף הדבר הוא עיקר לעולם. ולקמן (יב, יב) בפסוק "מאדם עד בהמה" יתבאר עוד (שם אות כז):בד"ה עד בכור השבי כו' אע"פ כו' נ"ב מ"מ מקשין סו"ס מאי מקשה רש"י פה ואיך מחובר למעלה ונ"ל דהכי מקשה מאי פחד משה שיאמרו עליו בדאי הוא הלא לא ימלט מזה החשד שהוא אמר מבכור השפחה ולא יותר ונלקה אף בכור השבי לכך פי' דאין בזה תרעומות עליו שאם ישאלוהו יאמר להם שבאמת הגזירה לא היתה עליהם כי הם לא השתעבדו בישראל ולא היו ראוים להלקותו עד שראה הקב"ה שדימו בדעתם אחר מכות בכורי מצרים שיראתם גרמ' אז שלח הקב"ה גם מכה בהם ומה שפירש לקמן ט"א על השבוין מפני שהיו שמחין לאידם של ישראל אתרץ לקמן אי"ה מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מִבְּכוֹר פַּרְעֹה עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה – כָּל הַפְּחוּתִים מִבְּכוֹר פַּרְעֹה וַחֲשׁוּבִים מִבְּכוֹר הַשִּׁפְחָה הָיוּ בִּכְלָל. וְלָמָּה לָקוּ בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת? שֶׁאַף הֵם הָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בָּהֶם וּשְׂמֵחִים בְּצָרָתָם.
וְכָל בְּכוֹר בְּהֵמָה – לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לָהּ; כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאֻמָּה, נִפְרָע מֵאֱלֹהֶיהָ (ראו מכילתא על שמות יב,כט).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה. הזכיר הגדול במעלה והשפל והפחות שהוא בעבדות הרחים ונענשים גם הם כדי שלא יאמרו יראתם תקפה, ואחר כך במעשה אמר עד בכור השבי והכל אחד.
אבל שמעתי טעם בשנוי לשון כי העבדים היו עובדים ביום עבודת הרחים ובלילה היו מחזירים אותם אל הבור, ועל כן הזכיר כאן בנבואת משה שהיתה ביום בכור השפחה אשר אחר הרחים, כי כן זמן עבודתם ביום ובמעשה שהיה בחצי הלילה הזכיר בכור השבי אשר בבית הבור כי בלילה היו מחזירים אותם לבור.
וכל בכור בהמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה לפי שהיו עובדים אותה וכשהקב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלהיה תחלה וכן דרשו רז"ל כשם שנפרעים מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדין.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
בכור השפחה, וכבר בארו המפרשים שדרך השפחה לטחון ברחים ביום, ובלילה היו משימין השבויים בבית הבור, לכן בעת נבא משה שהיה ביום, אמר בכור השפחה אשר אחר הרחים, ובעת לקו שהיה בלילה, אמר בכור השבי אשר בבית הבור, ומבואר שלקו בין מי שהוא בכור לאביו כמו בכור פרעה בין מי שהוא בכור לאמו כמו בכור השפחה שהיא מזנה
עם כמה אנשים ואביו לא נודע רק אמו:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
דבר אחר, לכך לא הזכיר משה לפני פרעה בכור השבי שלא יקשה פרעה בכור השבי מה פשעו, כי תירוץ שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם אינו מספיק לפרעה וכ"ש תירוץ של שמחים לאידם ויטעה פרעה לומר לא ה' פעל כל זאת מצד העונש, אלא משה רואה באצטגנינות מכה כללית על כל בכורי מצרים.
וי"א שהכל אחד הוא, כי ביום היו נותנים השבוים לטחון ברחים ובלילה נתנום בבור, ונבואת משה היתה ביום ע"כ קראם בכור השפחה אשר אחר הרחים, אבל המכה היתה בלילה כאשר היו בבור על כן קראם בכור השביאור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שבת דף לד.) יהב ביה עיניה וקטליה, גם אמרו ונעשה גל של עצמות. והנה דברים אלו בהשקפה ראשונה ירחקם השכל כי איך תהיה ראיית צדיק לרעה והלא כתיב (משלי, כב) טוב עין הוא יבורך, גם ציין ר' שמעון בן יוחאי ז"ל (זהר ח"ג רי"א) לרע עין המזיק בעינו כי הוא חלק רע. אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם יהיב עיניה היה לו לומר ראה בו בעיניו, אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים, לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל (סוכה דף נב.) כי לעתיד לבא יביא הקדוש ברוך הוא לס"מ וישחטנו במעמד הצדיקים וכו' עד כאן. ודברים אלו אין להם משמעות כי לא יוצדק שחיטה למלאך, ולמה שהקדמנו תהיה הכוונה כי יסיר ממנו חלק המחייהו ובהסרת ממנו חלק הטוב זו היא שחיטתו: עוד יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא כי כשיתכוין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה, וה' עשה דמיונות בעולם להאמין אדם בתורת חכם. ומעתה נמצא דעת אלהים באומרו ומת כל בכור פירוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות כמו כן הדבר הזה שיפריד מהם באמצעות העברתו שם כל נשמות הבכורות והבן הדברים. ואומרו כל בכור פירוש לא שתצא הנפש מהגוף לבד אלא שגם בחינת נפש תמות גוף ונפש של קליפת בכור מצרים. ואולי כי בזה לא נתעצם שום גלות עוד כבחינת גלות ושעבוד מצרים כי אבד כח הקליפה העצום שהוא בחינת בכור:
וראיתי לתת טעם למה לא יצאו ישראל אלא באמצעות מכת בכורות. עוד למה ה' הכה אפילו בכור שאינו מצרי דכתיב (לקמן י"ב כ"ט) בכור השבי. ואולי כי הטעם הוא לצד שמצינו שקרא ה' לישראל (לעיל ד' כ"ב) בני בכורי וכבר הודיענו רבותינו ז"ל (זהר ח"ב רס"ג) כי כל מה שברא ה' במדת הטוב גם זה לעומת זה עשה האלהים בבחינת הרע וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה יש כנגדה בקליפה והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה, ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדושה היתה בחינת בכורה שבקליפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח עד אשר הרג ה' כל שם הבכורה שבקליפת מצרים בין של מצרים בין של האומות שהיו שם דכתיב עד בכור השבי ובכור השפחה וכל בכור בהמה, וגם בכור ישראל קדש אותם ה' כאומרו (במדבר ח', י"ז) כל בכור וגו' הקדשתי אותם לי כדי שלא תשאר בכורה זולת של קודש אשר הקדיש ה', ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיון שנעקר שם זה נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה ולזה תכף יצאו בני ישראל והגם שמצינו שיצאו ורדפו אחריהם, חשבו שעדיין יש בהם כח לאחוז בם, וצא ולמד מה עלתה בידם לא נותר בהם עד אחד: