מ"ג שמות טז לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג שמות טז · לה · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲכַלוּ יָת מַנָּא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְּעָאלוּ לַאֲרַע יָתֵיבְתָּא יָת מַנָּא אֲכַלוּ עַד דַּאֲתוֹ לִסְיָפֵי אַרְעָא דִּכְנָעַן׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְנֵי יִשְרָאֵל אָכְלוּ יַת מַנָּא אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַיּוֹהִי דְמשֶׁה עַד מֵיתֵיהוֹן לְאַרְעָא מֵיתִיבָא יַת מַנָּא אָכְלוּ אַרְבְּעִין יוֹמִין בָּתַר מוֹתֵיהּ עַד דְּעָבְרוּ יוּרְדְּנָא וְעָלוּ לִסְיָיפֵי אַרְעָא דִכְנָעַן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ארבעים שנה" - והלא חסר ל' יום שהרי בט"ו באייר ירד להם המן תחלה ובט"ו בניסן פסק שנא' (יהושע ה) וישבות המן ממחרת אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן

"אל ארץ נושבת" - לאחר שעברו את הירדן (קידושין לח) (ס"א שאותה שבעבר הירדן מיושבת וטובה שנאמר (דברים ג) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ותרגום של נושבת יתבתא ר"ל מיושבת רש"י ישן)

"אל קצה ארץ כנען" - בתחלת הגבול קודם שעברו את הירדן והוא ערבות מואב נמצאו מכחישין זא"ז אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן שנא' (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

אַרְבָּעִים שָׁנָה – וַהֲלֹא חָסֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם? שֶׁהֲרֵי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאִיָּיר יָרַד לָהֶם הַמָּן תְּחִלָּה, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן פָּסַק, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת" (יהושע ה,יב)! אֶלָּא מַגִּיד שֶׁהָעֻגוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם‏[2], טָעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן (קידושין ל"ח ע"א).
אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת – לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן [שֶׁאוֹתָהּ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מְיֻשֶּׁבֶת וְטוֹבָה, שֶׁנֹּאמַר: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (דברים ג,כה). וְתַרְגּוּם שֶׁל נוֹשָׁבֶת – "יָתֵיבְתָּא", רוֹצֶה לוֹמַר מְיֻשֶּׁבֶת].
אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן – בִּתְחִלַּת הַגְּבוּל, קֹדֶם שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וְהוּא עַרְבוֹת מוֹאָב. נִמְצְאוּ מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה? אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, כְּשֶׁמֵּת מֹשֶׁה בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר, פָּסַק הַמָּן מִלֵּירֶד, וְנִסְתַּפְּקוּ מִמָּן שֶׁלָּקְטוּ בּוֹ בַּיּוֹם עַד שֶׁהִקְרִיבוּ הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עֶשֶׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (יהושע ה,יא) (קידושין ל"ח ע"א).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל קצה ארץ כנען: כדכתיב ביהושוע וישבת המן ממחרת:

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. לפי הנראה לא היו מ' שלמים כי חדש אחד יחסר מהם שהרי המן התחיל לירד באחד בשבת וחצי אייר היה ובצק שהוציאו ממצרים הספיק להם חדש אחד ואם כן היה ראוי שישבות המן בחצי אייר וזה הכתוב מעיד ששבת בחצי ניסן כשהיו ישראל בערבות יריחו וכתיב (יהושע ה) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי וישבות המן ממחרת, על כן יש לומר כי טעם מ' שנה קרוב למ' שנה וכדי שלא תבין שהיו מ' שלמים לכך הוצרך לחזור סתם את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען כי כן תמצא כתוב וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא ולמדנו כי ישראל שירד להם המן כל ימי משה עוד ירד להם אחר פטירתו של משה והם ברשותו של יהושע ל"ח ימים שהרי בז' באדר מת משה ובכו אותו כל ישראל שלשים יום ועברו את הירדן בעשור לחדש הראשון כי כן מפורש ביהושע והמן לא פסק עד ט"ו בניסן וכאשר תחשוב מז' מאדר שמת משה עד ט"ו בניסן שפסק בו המן תמצא ל"ח ימים.

אבל רש"י פירש כי היו מ' שנה שלמים וכתב בזה כי בז' באדר שמת משה בו פסק המן ואעפ"כ היו ארבעים שנה שלמים משני טעמים, האחד שהעוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהן טעם מן ואם כן לא יחסר חדש אחד, השני כי כשפסק המן בז' באדר שמת משה המן שירד מיום שלפניו הספיק להם עד שהביאו העומר בט"ז בניסן ויתקיים בכל זה את המן אכלו ארבעים שנה שלמים.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אכלו את המן" תמורת לחם חטים וזולתו, כאמרם בלתי אל המן עינינו: " עד באם אל ארץ נושבת" אל ארץ סיחון ועוג כי שם אכלו גם מלחם הארץ:

"את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען." ועם לחם הארץ אכלו מן אחר בואם אל ארץ סיחון ועוג עד שעברו את הירדן, כאמרו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וישבות המן ממחרת:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובני ישראל", ר"ל והזמן שכל ישראל היו עוסקי תורה וכולם אכלו את המן היה ארבעים שנה, ותחלה אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת, היינו שבאו לערבות מואב שעל ירדן ירחו ששם היתה ארץ נושבת, כי מואב ישב שם [כי ארץ סיחון ועוג נחרבה אז לפי שעה], ושם מת משה בז' אדר ונפסק המן מלרדת, ומאז היו מסתפקים ממן שבכליהם, ועז"א את המן אכלו שבכ"ז אכלו את המן שהיה בידם עד בואם אל קצה ארץ כנען שהוא בגלגל, והיו מסתפקים ארבעים יום מן ז' אדר עד ט"ז ניסן נגד ארבעים שנה שאכלוהו ע"י שירד בכל יום:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

את המן אכלו וגו'. הוצרך לומר פעם ב' את המן ולא סמך על הזכרתו בסמוך, להיות שיש שינוי בין אכילת המן שאכלו עד בואם אל ארץ נושבת למן שאכלו עד בואם לקצה ארץ כנען שהוא קודם העברת הירדן כי אותו שעד ארץ נושבת היה מהמן שבכלים לא שהיה יורד יום יום, לזה כשרצה להזכיר המן שאכלו עד בואם אל ארץ כנען זכר אותו בפני עצמו לומר כי ישתנה זה מזה, והשכל יכיר זה כי כל שיוסיף להתרחק זמן שהיה קרוב למקור שנתהוה ממנו יגשם יותר. עוד אמרו ז"ל (קידושין ל"ח א) וכי מ' שנה אכלו והלא חסרים ל' יום מט"ו בניסן עד ט"ז באייר אלא שהיו טועמים בעוגות טעם כמן. וראיתי לדקדק הכתוב למה שינה לשונו בתחילה כתיב אכלו את המן הקדים זכרון האכילה לזכרון המן, וכשהזכיר המן פעם ב' אמר את המן אכלו הקדים זכרון המן לזכרון האכילה. הנה הכתוב ידקדק לשונו לומר כי ישתנה חשבון מ' שנה שמנה באכילת המן למה שמודיעך שאכלו המן עד בואם וגו' מלבד ההפרש שכתבנו של ירידתו יום יום או מהשמור, כי המן שנכנס בחשבון מ' שנה אינו אלא בערך מה שהיו טועמים באכילתן, והוא שהקדים זכרון אכילה קודם זכרון המן לומר כי לצד האכילה הוכר היותו מן שהיו טועמים בעוגותיהם מן אבל אין כל המ' שנה מן ממש שהרי ל' יום אכלו מה שהוציאו ממצרים עוגות, וכשרצה להגביל שיעור זמן אכילת המן הקדים זכרונו לומר אין זה נחשב מן לצד שטעמו כן אלא לפי מה שהוא כפי האמת ודו"ק:

<< · מ"ג שמות · טז · לה · >>


  1. ^ רְאוּ שמות טז,א ורש"י שם.
  2. ^ רְאוּ שמות טז,א ורש"י שם.