מ"ג שמות ב ה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּנְחַתַת בַּת פַּרְעֹה לְמִסְחֵי עַל נַהְרָא וְעוּלֵימְתַהָא מְהַלְּכָן עַל כֵּיף נַהְרָא וַחֲזָת יָת תֵּיבְתָא בְּגוֹ יַעְרָא וְאוֹשֵׁיטַת יָת אַמְּתַהּ וּנְסֵיבְתַּהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ צוּלְקָא דְשִׁחֲנָא וְטָרֵיב בִּשְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְנִחְתַת בְּרַתֵּיהּ דְפַרְעה לְאִתְקַרְרָא עַל נַהֲרָא וְעוּלֵימְתָּהָא אָזְלַן עַל גֵיף נַהֲרָא וַחֲמַת יַת תֵּיבוּתָא בְּגוֹ גוּמַיָיא וְאוֹשִׁיטַת יַת גַרְמִידָא וּנְסִיבְתָּא וּמִן יַד אִיתַּסְיַית מִן שִׁיחְנָא וּמִן טְרִיבָא: |
רש"י
"על יד היאור" - אצל היאור, כמו (שמואל ב יד) ראו חלקת יואב על ידי, והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו.
ורבותינו דרשו (בבלי סוטה יב:). הולכת לשון מיתה, כמו הנה אנכי הולך למות (בראשית כה); הולכות למות, לפי שמיחו בה. והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות?
"את אמתה" - את שפחתה.
ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמּתה מ"ם דגושה, והם דרשו את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה (בבלי סוטה יב:).
מפרשי רש"י
[ו] ורז"ל אמרו. פירוש דלא שייך כאן 'הולכות על שפת היאור' רק יושבות או עומדות, כיון דבת פרעה היה רוחצת אין לומר "הולכות" כמשמעו, דאם כן היו הולכות ממנה, אלא לכך כתב "הולכות" לדרוש הולכות למיתה, דבמיתה שייך לשון 'הולך', כמו דאת אמר "הולך למות" (בראשית כ"ה, ל"ב). ומלת "הלכת" חסר כתיב בתורה, והוא חזוק לרז"ל (סוטה דף יב:), שמספרו מיתה:
[ז] אמתה המ"ם דגושה. אבל לאותו מאן דאמר דדריש 'ידה' בודאי היה קורא המ"ם דגושה, דאין ספק חס ושלום שלא היה יודע בדקדוק הלשון. וכן פירש רב סעדיא גאון שאותו מאן דאמר היה קורא המ"ם בדגש. ורש"י מפרש רק כי לפי הקריאה שלנו, שאנו קוראין "אמתה" בלא דגש, אין לפרש 'ידה'. וכך פירושו - אבל לפי דקדוק הלשון היה ראוי להיות "אמתה" בדגש, ואינו דגש לפי הקריאה שלנו. אי נמי דגם מי שדורש כך סבירא ליה שכתיב בלא דגש לומר כי נשתנה ידה ונשתרבבה אמות הרבה, כי שמות הדגושים לא ישתנו בסמיכות וכינוי, וכאן דכתיב "אמתה" בכינוי ונשתנה המלה, האל"ף בשוא והיה ראוי להיות בפתח, אלא מפני שנשתנה אמתה ונשתרבבה אמתה אמות הרבה - נשתנה גם כן המלה, אף על גב שאין דרך השמות הדגושים להשתנות בכנוי, רק נשארים כמו שהם בלא כנוי - מלה זאת נשתנה, ולפיכך האל"ף בשוא והמ"ם בקמץ. ולפיכך אתי שפיר, דהוי ליה לרש"י לכתוב אחר שהזכיר פירוש רז"ל שהם מפרשים 'ידה' ממש - הוי ליה לכתוב 'והם דרשו וכו, אלא בא לתרץ הקושיא מה שאין המ"ם דגושה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עַל יַד הַיְּאוֹר – אֵצֶל הַיְּאוֹר, כְּמוֹ רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי (שמ"ב יד,ל), וְהוּא לְשׁוֹן יָד מַמָּשׁ, שֶׁיַּד הָאָדָם סְמוּכָה לוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, "הוֹלְכוֹת" לְשׁוֹן מִיתָה (סוטה י"ב ע"ב), כְּמוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת (בראשית כה,לב) – הוֹלְכוֹת לָמוּת לְפִי שֶׁמִּחוּ בָּהּ; וְהַכָּתוּב מְסַיְּעָן, כִּי לָמָּה לָנוּ לִכְתֹּב וְנַעֲרוֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת.
אֶת אֲמָתָהּ – אֶת שִׁפְחָתָהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה שם), לְשׁוֹן יָד, אֲבָל לְפִי דִּקְדּוּק לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה לוֹ לְהִנָּקֵד אַמָּתָהּ, דְּגוּשָׁה, וְהֵם דָּרְשׁוּ אֶת אֲמָתָהּ – אֶת יָדָהּ, וְנִשְׁתַּרְבְּבָה אַמָּתָהּ אַמּוֹת הַרְבֵּה.
רשב"ם
דונש בן לברט בתשובה על רב סעדיה גאון
• לפירוש "דונש בן לברט בתשובה על רב סעדיה גאון" על כל הפרק •
וזה טעות מכמה פנים:
- כי אֲמָתָהּ רפי הוא, ואילו היה "אַמָּה" ממש כשפתר היה דגש אַמָּתה כמות: חַמָּה, חַמָּתָה, תַמָּה, יונתי תַמָּתִי - מיכן נתברר לנו כי אֲמָתה כמות הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה. וביאור זה: כי מתחילת הפרשה נאמר "ונערותיה הולכות על שפת היאור", והם אמהותיה, וכשראתה התיבה שלחה אמתה אחת מהנה ולקחתה, ולא יתכן לנו לפרשה בלתי כך.
- ולא נאמר "אמתה" - אמש ממש, כי ה"אַמָּה" היא שם הנמדדת בזרוע, כמו שתאמר: זרת וטפח - שהן שמות הנמדדים בהן ולא תמצא בכל המקרא כלה מלשון מדידה: וישלח את אמתו, או את זרתו, ולא את טפחו - אלא וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וכמו וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, ולא נאמר אמתם ולא זרתם ולא טפחם.
שפת יתר - אברהם אבן עזרא בתשובה על דונש בן לברט
• [[שפת יתר על שמות ב|לפירוש "שפת יתר - אברהם אבן עזרא בתשובה על דונש בן לברט" על כל הפרק]] •
אמר הגאון שהוא כמו אַמָּה אָרְכּוֹ.
ויאמר רבי אדונים שטעה ג' טעויות מדרך דקדוק הלשון.
ואני אברהם אומר: מי יתן ואני ורבי אדונים היינו בדור אחד והייתי מוכיחו על הדברים האלה, כי כל דבר שיאמר תלמיד מפי רבו ורבו מפי רבו, אין ראוי להשיב כי אם על הרב הקדמון, וידעתי כי רב סעדיה הקל שבתלמידים היה מחכמי התלמוד, והגדול שבהם היה קל מחכמי המשנה, אם כן מה חטא הגאון? ומדוע אליו ריבות? יקום יריב את את ההרים מוסדי עולם - הם חכמי המשנה שפירשו כן.
ועוד מצינו אמר הגאון במקומות רבים מספריו: אע"פ שמסברת דקדוק הלשון אינו מדברי הראשונים, אנו נסמוך עליהם, ונעזוב דעתנו, כי היא נקלה כנגד דעתם. וכן עשה במלת "וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה", שאך "אַחֲרֵי רַבִּים--לְהַטֹּת" ורבים כאלה.
פירוש גל נעול
- אמה ארכו - ור"ל שתשלח ידה או זרועה. וכן הביא דעתו רד"ק בספר השורשים וז"ל: וכן פירש רבינו סעדיה בפירושו בערבי "ומדת דרעהא" - פירוש, ותשלח זרועה" עכ"ל. וכן נראה דעת המתרגמים: אונקלוס ויונתן בן עוזיאל.
- ג' טעויות - לפי דעתי אלו הן: א) אם יהיה טעם אמתה כמו אמה ארכו, היה צריך לנקד אמתה בפתחת האל"ף ובדגשות המ"ם, ובאמת אין זה טענה, כי יש מחלוקת בקריאתו, כי יש קוראים אותו בדגש אמתה כמש"כ הרד"ק בשרשו. וכפי מה שהבנתי בספר "מנחת שי" הייתה גירסת רבינו סעדיה באמת כן. ב) האמה היא מדה ולא זרוע כמש"כ החכם בפירושו שם. ג) אף אם נאמר שנקרא זרוע כן, בכל זאת לא מצאנו במקרא שלוח אמה, וכ"כ המדקדק הגדול ר' יונה בספר השורשים שלו וז"ל: ושתלח את אמתה - ידה, כי לא מצאנו במקרא שלוח אמה ולא שלוח זרת" עכ"ל. (בכרם חמד מ' חמישית הובאו ממנו קכ"ג לקוטים, וזה אחד מהם). וכ"כ בס' הפרחון (וראיתיו בכ"י באוצר ספר הקצין הנכבד התורני הר"ר מאיר גאלדשמידט נר"ו פה) ערך אמה וז"ל: "יש אומרים כי ותשלח את אמתה ותקחה - ידה, ואנו לא מצינו במקרא שלוח אמה ולא שלוח זרת אלא שולח יד, כי האמה והזרת הן מדות ואינן שמות איברים, כי האיברים זרוע ויד, אבל לעניין יתכן להיות" עכ"ל.
- והייתי מוכיחו - אף שהחכם ז"ל יצא ללחום מלחמת רבינו סעדיה, להיות עזר בעדו, להצילו מהשגת ר' אדונים, מ"מ בפירושו על התורה באר מלת 'אמתה' כמו שפחתה מג' טעמים הנאמרים שם, וזה נגד דעת רב סעדיה.
- חכמי המשנה - ופלוגתייהו אי' בפ"ק דסוטה דף י"ב ע"ב: ותשלח את אמתה ותקחה - ר' יהודה ור' נחמיה: חד אמה ידה, וחד אמר שפחתה. מאן דאמר ידה דכתיב אמתה, ומ"ד שפחתה מדלא כתיב ידה וכו' ע"ש. וראה ג"כ ברא"ם על פרש"י בתורה.
- בדברי הראשונים - כדברי הנ"ל.
- ונקה לא ינקה - ר"ל לדעת הגאון "ונקה לא ינקה" הם ב' מידות, וכמו שדרשו חז"ל: (יומא פ"ו) נקה לשבים, ולא ינקה לשאינן שבים ע"ש. ולפי דעתי הוכרח לומר כן בעבור שהוא אמר ג"כ כי השם הראשון דבק עם ויקרא וכו' (עיין בפי' הראב"ע שם) ובאמת ע"ד הפשט "ונקה לא ינקה" מדה אחת היא, כי ונקה שם הפול כמש"כ החכם בפירוש שם.
הערות
- פירוש האבן עזרא על הפסוק: "והזכיר דבר נערותיה שהולכות על מקום היאור, כמו "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ", בעבור ששלחה אמתה והיא אחת הנערות לקחת התיבה, כי בת המלך לא תיכנס אל מקום הסוף - כי במקום רחוק מן היבשה הושמה התיבה, שלא יגיע אליה כל עובר. ועוד: כי אין מדרך הדקדוק להיות "זרוע" כי המ"ם רפה ומ"ם אמה ארכו דגוש, ועוד: כי אַמָּה אָרְכּוֹ - מדה ולא זרוע".
- בעניין הג' טעויות - ניכר שהספר תשובות דונש בן לברט לרב סעדיה גאון לא היה מול בעל הפירוש "גל נעול", כיוון שר' אדונים (דונש) בעצמו מנמק שם את טענותיו ובאמת כל מה שכתב הפירוש כבר נמצא בדונש, ולחינם כתב כן "מדעתו".
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ונערותיה הולכות" לכן לא שלחה אחת מהן שלא היו אז שם עמה:
" ותשלח את אמתה" האמה המשרתת אותה אז לרחוץ. וכל זה ברצון אלהי שלא תשלח אחת מהנערות החשובות ותסמוך עליה, ואולי תבחר להשליכו אל היאור:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
למה ספר כל המעשים האלה ללא צורך. ומה שדייק ויצא אל אחיו, מכה וכו' מאחיו למה התערב בריב הרועים שהיה להם תקנה שלא ישקו הצאן עד אם יאספו כל העדרים כמו רועי חרן: "ותרד". עתה יספר הסיבות שהזמין ה' שינצל, ושיהיה אמון אלי תולע בבית המלך ושבכ"ז יכירהו עמו ובית אביו. א] הזמין ה' שבת פרעה אשר כל כבודה בת מלך פנימה תרד ממעלתה לרחוץ על היאור במקום גלוי ומעבר לרבים שלולא זה לא היתה אחותו מגיע אליה, ב] שנערותיה לא היו אתה רק היו הולכות על יד היאור, שאם היו אתה היתה יראה מפניהם לעבור על מצות אביה הצל לקוחים למות, ג] ותרא את התבה הגם שהיה בתוך הסוף טמון ומכוסה ע"י הסוף. ד] שלקחה אותו ע"י אמתה הפחותה, שלא בושה מלפניה
לעשות כל חפצה. ויש הבדל בין נערות ובין אמהות, שהנערות הם הנתונות לה לצוותא והם נכבדות ובנות שרים, והאמהות הם הפחותים העומדים לשרתה:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואולי שיכוין לומר מעשה בתיה, להיות כי מעשה מצוה גדולה עשתה, דקדק הכתוב להודיע דקדוק אופן המעשה.
והנה דבר ידוע הוא כי בת מלך לא תלך ליאור בלא נערות, כמשפט בנות מלכים. גם ממוסר הגדולים, ובפרט המלכים, להיות להם אחד מיוחד מכובד הרבה להתגלות לפניו ולשמשו ולרחוץ בבית המרחץ או ביאור וכדומה. וכאן הודיע הכתוב באומרו: ונערותיה הולכות שהיה בזמן שהיתה רוחצת, שהוצרכו נערותיה ממוסר המלכות שלא לעמוד לפניה, ולא נשארה עמה אלא אחת המיוחדת ותשלח אותה, והוא אומרו: ותשלח את אמתה, פירוש, המיוחדת לה לרחוץ וגו'.
ואומרו: ותקחה שקולה, או ששלחה אותה לבל תיעצה הפך רצונה, כי רצונה של בת פרעה היתה להציל הילד ההוא ותקחה בת פרעה לתיבה, או ותשלח וגו' ותקחה אמתה.
ולב' הדברים שבח בת פרעה יגיד, כי נפשה נפש טהורה, מי יתן טהור מטמא וגו' (איוב, יד).
לדרך הא' יכוין לומר, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת וכל נערותיה היו הולכות וגו', אף על פי כן חששה למניעה ממנה ושלחתה, ונשארת בת מלך לבדה ולקחה התיבה בידה.
ולדרך ב' גם כן שבח יגיד, שהגם שלא היתה עמה אלא אמה אחת, ואין מדרך המוסר שתשאר בת מלך יחידה, ואין צריך לומר על שפת היאור, אף על פי כן שלחה אותה למרחוק. ולזה הקדים להודיע ונערותיה וגו׳, לדעת כוונת הודעת ותשלח את אמתה על אופן שכתבנו, ואילו לא אמר ונערותיה, לא היתה הכונה ידועה שנתכוין למה שפירשנו. והבן:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ונערותיה. ג' הכא ואידך ותקם רבקה ונערותיה לומר שנתגיירה ותפשה מעשה האמהות ואידך וישנה ואת נערותיה וישנה ששינתה את דתה ואת נערותיה שבא המלאך והרגום לפי שמנעוה לקחת התיבה ולקחה נערות אחרות: