עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכׇל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כׇּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכׇל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃
"לכל עמו" - אף עליהם גזר. יום שנולד משה - אמרו לו אצטגניניו: היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים. לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים שנאמר "כל הבן הילוד" ולא נאמר "הילוד לעברים", והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה.
[כח] לפי שראו איצטגניני פרעה וכו'. וקשיא אחר שראו שהיום נולד בן שיושיע להם - כל שכן שיוכלו לראות אם מישראל אם מהמצריים, ויראה לי מפני שבת פרעה גדלו, ומפני כן נקרא בן לבת פרעה, כדכתיב בדברי הימים (ר' א, ד, יח) "אלה בני בתיה ירד וגו'", לפיכך לא היו האיצטגנינים רואים על תולדות אם מישראל - שהרי נקרא בן לבת פרעה, וגם לא אם ממצריים הוא - מפני שילדה אותו יוכבד (להלן ו, כ), ולא היה מורה האצטגנינות לא שהוא מישראל ולא שהוא ממצרים, שהרי ממשה למדו (מגילה דף יג.) 'המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו':
ויצו — כל יושב על כסא מלכות מצרים יקרא בלשון מצרים פרעה. והנה הכתוב לא הגיד שמו, כ"פרעה נכה" (מלכים ב כג, כט), ככה שמו בלשון עמו. וכן "פרעה חפרע" (ירמיהו מד, ל):
הילוד — שם תואר, כמו "גיבור", "שיכור":
"ויצו". ואז צוה זאת בפקודת מלך כמו שמורה לשון צוה והצווי היה לכל עמו, שכל שיראו שיקראו את המילדות מן הבתים אל בית היולדת יארבו שם ויפקחו עיניהם על כל בן
זכר הנולד וישליכו אותו ליאור:
ויצו פרעה לכל עמו וגו'. ארז"ל (סוטה יב, א) לפי שהיו אצטגנוני מצרים מסופקים אם יולד הגואל מן העבריות או מן המצריות על כן ויצו לכל עמו, וספק זה בא להם לפי שבאמת נולד מן העבריות אבל נאמר בבת פרעה ויהי לה לבן, ע"כ סברו שמא יהיה בן ממש לאיזו מצרית, דוגמת השמש והירח בחלומו של יוסף שהיו הדברים מגיעין עד בלהה.
ויצו וגו' לכל עמו וגו'. לפי מה שכתבנו כי מתחלה דבר למילדות שיהיה הדבר בסוד ולא ידעו בנות ישראל, כשלא עלתה בידו עשה הדבר בפרסום וצוה לכל עמו על הדבר כי חשב כי אין נמלט מהם לצד היותם רבים ונכרים שלא ירחמו עליהם, עוד אולי לצד שראה באצטגנינות כי מושיען של ישראל נולד ועתיד ללקות במים (סנהדרין דף קא.) לזה גזר גזירה חזקה ומינה כל איש מצרי על הדבר ובזה אין נמלט מידם, ואומרו לאמר פי' לא שהמצריים הם עצמם ישליכוהו אלא שיאמרו לבני ישראל שכל אחד ישליך בניו, והטעם למה שאמרנו שהגזירה היתה לצד מה שראו איצטגניניו וכו' מן הסתם יראו הדרך שלקה בו שהוא ע"י ישראל, לזה גזר שבני ישראל הם ישליכו אותו היאורה, וכמו שכן היה שיוכבד היא השליכה את משה ביאור.
או ירצה לאמר שהם יצוו לכל שכן על שכונתו על הדבר ולא יצטרכו כל העם. ויש מרבותינו שאמרו (סוטה דף יב.) שגם על המצריים גזר, וזה דרך דרש שביום אחד אשר אמרו לפרעה כי בו ביום וגו' אותו יום גזר על כל עמו. אבל פשט הכתוב אין הדברים אמורים אלא בישראל כי גזירה זו בתמידות היתה והראיה כי יוכבד נתנה משה ביאור אחר ג' ירחים והאצטגנינים ראו יום הלידה, ואלו לא היתה הגזרה אלא יום לידת משה והוכר היום ההוא מה מקום לגזור עוד, אלא ודאי שגזירה זו על כל הבן הילוד היתה בתמידות ובהכרח אומרו לכל עמו הוא לצוום על בני ישראל והדרשה תדרש:
הילוד. ב' במסורה. הכא ואידך גם הבן הילוד לך מות ימות גבי דוד לומר לך כשם שנענש דוד שהקים עליו רעה מביתו שאבשלום בנו רצה להרגו גם פרעה משה שנתגדל בביתו קם עליו והביא עליו כל המכות:
