מ"ג שמואל ב יב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישלח יהוה את נתן אל דוד ויבא אליו ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד ראש

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּשְׁלַ֧ח יְהֹוָ֛ה אֶת־נָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ שְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֗ים הָיוּ֙ בְּעִ֣יר אֶחָ֔ת אֶחָ֥ד עָשִׁ֖יר וְאֶחָ֥ד רָֽאשׁ׃


מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת ציון

"ראש" - עני ודל כמו (משלי י ד)ראש עשה כף רמיה 

מצודת דוד

"שני אנשים" - על כי רצה שדוד בעצמו יפסוק הדין על עצמו לזה אמר לו כאלו קובל לפניו על העול הנעשה בעיר ושהוא יעשה משפט וכשיפסוק הדין אז יאמר לו אתה האיש ואף כי הרבה בדברים שאין ענין להם עם דבר דוד אולם כוונתו היתה להעלים ביותר לבל ירגיש דוד וישמור פיו מלפסוק הדין

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"וישלח ה'" "את נתן". להוכיחו כי דוד היה בזה צדיק בעיני עצמו אחר שעלה בידו הכל בדרך היתר ואין עונש עליו בדיני

בשר ודם כנ"ל, והסביר לו חטאו במשל באופן שהוא עצמו חרץ משפטו: "שני אנשים היו בעיר אחת". שבזה יגדל העושק

יותר, בהיותו עמו בעיר מכיר בענין, ולא די שלא עזרו, לקח את אשר לו:

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(א) "וישלח ה' את נתן אל דוד כו'". ראוי לשים לב
  1. מה צורך אל המשל הזה, ולא אמר לו הענין בפירוש.
  2. אומרו (א) "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת", כי מלת כל מיותרת, והפך אומרו כי אם כבשה אחת, כי אין כל יראה שאין לו כלום.
  3. כי אחר שהיא כבשה, מן הסתם שהיא קטנה מאשר לא אמר רחל, ואם כן לא היה צריך לומר "קטנה".
  4. מה צורך אומרו "אשר קנה", מה לנו אם היתה מולדת בית או מקנת כסף, ואיך יצדקו פרטים אלו עם הנמשל.
  5. אומרו "ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו", למה הזכיר כל זה שהם דברים בלי צורך.
  6. כמו שהזכיר אכילה ושתיה, למה לא הזכיר כסות גם הוא לומר ומכסותו תלבש.
  7. אומרו "ותהי לו כבת", כי זה היה ראוי ליכתב קודם שהיתה לו כבת, ואחר כך יאמר וישכיבה בחיקו, שלקחה לאשה אחר היות לו לבת, ולא שהיתה לו כבת אחר ליקוחיה, ואין לומר כאשר באסתר שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג א): "אל תקרי לבת אלא לבית", כי באומרו "כבת" בכ"ף הדמיון יורה כבית ולא בית ממש.
  8. אומרו ויבא הלך, מי הוא זה ההלך, כי אם הוא היצר הרע כמאמרם ז"ל (עי' סוכה נב ב) שתחלה נעשה הלך ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית, איך יצדק אומרו ויחמול לקחת כו', האם היצר הרע חפץ בהיתר, אינו חפץ רק באיסור.
  9. כי איך אמרו תחלה נעשה הלך ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית, כי הנה זה היה, אם היו ג' גופי עבירות, שבראשונה היה הלך ובשניה שאחריה אורח ובשלישית בעל הבית, אך פה הכל היה כאחד, ואין לומר כי לקיחת האשה היתה אחת, והריגת אוריה היתה השנית. כי הלא שלשת התוארים על האשה נאמרו.
  10. למה לא הזכיר לו הריגת אוריה כלל עתה, כי אם אחר תשובת דוד, ודוחק לומר דלא שבקיה לאסוקי למילתיה.
  11. אומרו ויעשה לאיש כו', למה הזכיר העשיה ולא מה שהאכילה לאיש.
  12. אומרו חי ה' כי בן מות הוא האיש העושה זאת, כי למה יומת, והאם הגונב או גוזל כבשה וטבחה לאורחיו יומת, וכן אומרו ואת הכבשה כו', כי העון הוא הכבשה, ואיך אחר העונש אומר ואת הכבשה, כאילו הוא ענין זולת הנזכר.
  13. אומרו עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל, כאילו היו שני דברים.
  14. למה נצרכה כל ההקדמה הזאת אנכי משחתיך כו' ואתנה לך כו'.
  15. למה חילק הריגת אוריה לשתים, וישם בנתים לקיחת האשה.
  16. אומרו בזית את דבר ה', איזה דבור היה זה.
  17. אם רע היה המעשה למה לא צוהו יתברך לגרשה.
  18. איך ייעד הוא יתברך עונש חטאו, במה שיחטא אבשלום עם נשי אביו עם היות הבחירה חפשית.
  19. אומרו גם ה', מה ענין הגם הזה.
  20. כפל אומרו נאץ נאצת.
  21. אומרו גם הבן מה מרבה הגם, והנה לרבותינו ז"ל (יומא כב ב) האומרים כי ישלם ארבעתים נתקיים בדוד הילד ואבשלום אמנון ותמר, יתכן שזה ריבה הגם לדעתם.
  22. למה לא ניגף הילד עד בא נתן אל ביתו:

אמנם הנה הודיעונו רבותינו ז"ל שני דברים. א' כי גט כריתות היה לה. שנית כי חייב מיתה היה אוריה כי היה מורד במלכות, אלא שהיה ראוי ימיתנו על ידי בית דין, עוד נתפרסם מדרש רבותינו ז"ל, גם שלא ראיתיו כתוב, לאמר כי אוריה בהמית דוד את גלית עדיין לא נתגייר, ורצה דוד להפשיט את גלית כל לבושי שריונו להסיר את ראשו, ולא ידע מהיכן יפתח היתר חוט העובר בלולאות המהדק השריון מלמטה למעלה, והיה דוד מיצר על הדבר, אמר לו אוריה אם אגיד לך תתן לי אשה מישראל, אמר לו הן, אז הגיד לו כי ראש החוט היה בכף רגלו קשור שם, אז הפשיטו ויסר את ראשו מעליו, אז אלקי עולם ה' הקפיד על תתו במתנה בת ישראל, ויגזור כי בת זוגו של דוד תנתן לאוריה, היא בת שבע, שנתגייר ויקחה לו לאשה, כי מכרה דוד כמדובר. ונבא אל הענין, והוא כי הוא יתברך לא על היותה אשת איש, ולא על דם נקי היה מחייב את דוד, כי גט כריתות הניח לאשתו. ואוריה מורד במלכות היה, אך חפצו יתברך היה ימתין עד תשוב אבדתו אליו, כי הנה הוא מכרה ולא תתקיים מכירתו, כי הוא יתברך יגלגל להשיב אבדתו לו מהרה, ומה גם כי עתה עדיין היתה קטנה כמתגדלת בית אוריה כילדה, כי בת שבע שנים היתה כשלקחה דוד, כנודע מרבותינו ז"ל (עי' סנהדרין סט ב), ומה תאמר מה אעשה כי יצרי פתני בראותי אותה רוחצת, ולא היה לי כח לסבול, היה לו לעשות כאשר עשה רבא, כשראה את חומה אלמנת אביי בבית המדרש, דאזל ותבעה לבת רב חסדא, כך היה יכול לעשות הוא שיתבע את נשיו כל אותו הלילה, ולא יביאה אל ביתו, וכן על דבר אוריה היה חפצו יתברך יהרגנו בחרב בית דין, על אשר מרד במלכות, ולא בחרב בני עמון, ומה גם לחכמי האמת האומרים שבחרב בני עמון היתה עבודת אלילים חקוקה, על כן בראשונה היחל על דבר האשה, כדי לדבר אחר כך על דבר אוריה, כי רצה לדבר לו אחת לאחת, לבלתי הבעיתו. ובבואו לדבר על האשה ראה יתברך כי היה יכול להשיב כי גרושה היתה, ועוד לו, כי בת זוגו היתה, ואם אכלה פגה עם כל זה למה היא ניתנה לאחר, עוד טענה שלישית והיא כי דרכו יתברך לשמור רגלי חסידיו שלא תבא תקלה על ידן, ולמה לא שמרו, ואם הוא על שהיה זה נסיונו, כי הוא אמר לפניו יתברך, בחנני ה' ונסני עם כל זה היה עומד לולא למען יצדק בדברו יתברך שאמר אליו האבות עמדו בנסיון ואתה לא תעמוד, על כן על כל אלה נשא המשל הוא יתברך ואמר לא על אשת איש אני מחייבך כאשר יבא בתוך דבריו, כי גרושה מאישה היתה, כי אם על מציאות החמידה, ולשמא יאמר הלא ראויה היתה אלי כי לא יבצר ממנו ידיעה זו, כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו, ולא יבצר ממנו כי בת זוגו היתה, ואדרבה היה יכול לומר למה ניתנה בת זוגו לאיש גר, ולומר כי מהתקרבו נפש האיש עם בת זוגו, דמזלא חזי, או שגם הוא ידע כמדובר ייחם לבבו, לבלתי הרפות ממנה אחר שנתגרשה כבר:

על כן נשא המשל ואמר (א) "שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש," (ב) "לעשיר" הוא דוד "היה צאן ובקר נשים" ופלגשים, (ג) "ולרש" הוא אוריה "אין כל" אפילו אחד משלו, כי נולד גוי, ולא נאמר בת פלוני מבנות ישראל לפלוני, "כי אם כבשה אחת" שהיא מן הצאן, הם ישראל הנקראים צאן, ולא ניתנה לו, רק עודנה "קטנה", כי ראויה היתה לדוד, כי אם שאכלה פגה קודם זמנה, ושמא תאמר למה ניתנה לגר הזה ולא לי מתחלה, הלא הוא "אשר קנה", והוא כי קנאה מדוד בדמי הראות לו מקום התרת שריון גלית כמדובר מרבותינו ז"ל, וגם שמפני כבודו של דוד לא נזכר ממי קנאה, אחשוב שנרמז באומרו אשר קנה ממי קנאה, והוא כי מספר אותיות אשר קנה עם הכולל עולה במספר דוד במספר קטן, אלא שאכל אותה פגה, כי מה שהיתה עמו עדיין לא היתה כי אם כילדה שמתגדלת בין בניו:

וזהו "ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו", כילדים כי עתה כשלקחה דוד עדיין לא היתה בת נשואין, כי בת שבע שנים היתה כאשר הכריחו רבותינו ז"ל (סנהדרין סט ב): "משנות אחיתופל זקנה", וגם הזמן שהיתה עם אוריה מעט היה, כי "מפתו תאכל ומכוסו תשתה", שהוא שאר, "ובחיקו תשכב" שהיא עונה, כלומר אך עדיין לא הספיק לעשות לה כסות כי לא בלו שמלות נישואיה עדיין כלל, ומה שאיני מתרעם על היותה אשת איש, הלא הוא כי אחר היותה שוכבת חיקו אשתו לכל דבר היתה לו כבת, וזהו ותהי לו כבת מופרשת ממנו כבת מאביה, כי גט כריתות היה לה. והיתה גרושה מאישה, וזה אחשוב גם כן נרמז במלות אלו, כי "ותהי לו כבת" עולה כמספר גרושה מאישה במספר קטן, שעולה ג"ל, שמא תאמר אחר שמדתו יתברך שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, למה לא שמרך ה':