אלשיך על שמואל ב יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אלשיך על שמואל ב · יב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) "וישלח ה' את נתן אל דוד כו'". ראוי לשים לב

  1. מה צורך אל המשל הזה, ולא אמר לו הענין בפירוש.
  2. אומרו (א) "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת", כי מלת כל מיותרת, והפך אומרו כי אם כבשה אחת, כי אין כל יראה שאין לו כלום.
  3. כי אחר שהיא כבשה, מן הסתם שהיא קטנה מאשר לא אמר רחל, ואם כן לא היה צריך לומר "קטנה".
  4. מה צורך אומרו "אשר קנה", מה לנו אם היתה מולדת בית או מקנת כסף, ואיך יצדקו פרטים אלו עם הנמשל.
  5. אומרו "ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו", למה הזכיר כל זה שהם דברים בלי צורך.
  6. כמו שהזכיר אכילה ושתיה, למה לא הזכיר כסות גם הוא לומר ומכסותו תלבש.
  7. אומרו "ותהי לו כבת", כי זה היה ראוי ליכתב קודם שהיתה לו כבת, ואחר כך יאמר וישכיבה בחיקו, שלקחה לאשה אחר היות לו לבת, ולא שהיתה לו כבת אחר ליקוחיה, ואין לומר כאשר באסתר שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג א): "אל תקרי לבת אלא לבית", כי באומרו "כבת" בכ"ף הדמיון יורה כבית ולא בית ממש.
  8. אומרו ויבא הלך, מי הוא זה ההלך, כי אם הוא היצר הרע כמאמרם ז"ל (עי' סוכה נב ב) שתחלה נעשה הלך ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית, איך יצדק אומרו ויחמול לקחת כו', האם היצר הרע חפץ בהיתר, אינו חפץ רק באיסור.
  9. כי איך אמרו תחלה נעשה הלך ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית, כי הנה זה היה, אם היו ג' גופי עבירות, שבראשונה היה הלך ובשניה שאחריה אורח ובשלישית בעל הבית, אך פה הכל היה כאחד, ואין לומר כי לקיחת האשה היתה אחת, והריגת אוריה היתה השנית. כי הלא שלשת התוארים על האשה נאמרו.
  10. למה לא הזכיר לו הריגת אוריה כלל עתה, כי אם אחר תשובת דוד, ודוחק לומר דלא שבקיה לאסוקי למילתיה.
  11. אומרו ויעשה לאיש כו', למה הזכיר העשיה ולא מה שהאכילה לאיש.
  12. אומרו חי ה' כי בן מות הוא האיש העושה זאת, כי למה יומת, והאם הגונב או גוזל כבשה וטבחה לאורחיו יומת, וכן אומרו ואת הכבשה כו', כי העון הוא הכבשה, ואיך אחר העונש אומר ואת הכבשה, כאילו הוא ענין זולת הנזכר.
  13. אומרו עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל, כאילו היו שני דברים.
  14. למה נצרכה כל ההקדמה הזאת אנכי משחתיך כו' ואתנה לך כו'.
  15. למה חילק הריגת אוריה לשתים, וישם בנתים לקיחת האשה.
  16. אומרו בזית את דבר ה', איזה דבור היה זה.
  17. אם רע היה המעשה למה לא צוהו יתברך לגרשה.
  18. איך ייעד הוא יתברך עונש חטאו, במה שיחטא אבשלום עם נשי אביו עם היות הבחירה חפשית.
  19. אומרו גם ה', מה ענין הגם הזה.
  20. כפל אומרו נאץ נאצת.
  21. אומרו גם הבן מה מרבה הגם, והנה לרבותינו ז"ל (יומא כב ב) האומרים כי ישלם ארבעתים נתקיים בדוד הילד ואבשלום אמנון ותמר, יתכן שזה ריבה הגם לדעתם.
  22. למה לא ניגף הילד עד בא נתן אל ביתו:

אמנם הנה הודיעונו רבותינו ז"ל שני דברים. א' כי גט כריתות היה לה. שנית כי חייב מיתה היה אוריה כי היה מורד במלכות, אלא שהיה ראוי ימיתנו על ידי בית דין, עוד נתפרסם מדרש רבותינו ז"ל, גם שלא ראיתיו כתוב, לאמר כי אוריה בהמית דוד את גלית עדיין לא נתגייר, ורצה דוד להפשיט את גלית כל לבושי שריונו להסיר את ראשו, ולא ידע מהיכן יפתח היתר חוט העובר בלולאות המהדק השריון מלמטה למעלה, והיה דוד מיצר על הדבר, אמר לו אוריה אם אגיד לך תתן לי אשה מישראל, אמר לו הן, אז הגיד לו כי ראש החוט היה בכף רגלו קשור שם, אז הפשיטו ויסר את ראשו מעליו, אז אלקי עולם ה' הקפיד על תתו במתנה בת ישראל, ויגזור כי בת זוגו של דוד תנתן לאוריה, היא בת שבע, שנתגייר ויקחה לו לאשה, כי מכרה דוד כמדובר. ונבא אל הענין, והוא כי הוא יתברך לא על היותה אשת איש, ולא על דם נקי היה מחייב את דוד, כי גט כריתות הניח לאשתו. ואוריה מורד במלכות היה, אך חפצו יתברך היה ימתין עד תשוב אבדתו אליו, כי הנה הוא מכרה ולא תתקיים מכירתו, כי הוא יתברך יגלגל להשיב אבדתו לו מהרה, ומה גם כי עתה עדיין היתה קטנה כמתגדלת בית אוריה כילדה, כי בת שבע שנים היתה כשלקחה דוד, כנודע מרבותינו ז"ל (עי' סנהדרין סט ב), ומה תאמר מה אעשה כי יצרי פתני בראותי אותה רוחצת, ולא היה לי כח לסבול, היה לו לעשות כאשר עשה רבא, כשראה את חומה אלמנת אביי בבית המדרש, דאזל ותבעה לבת רב חסדא, כך היה יכול לעשות הוא שיתבע את נשיו כל אותו הלילה, ולא יביאה אל ביתו, וכן על דבר אוריה היה חפצו יתברך יהרגנו בחרב בית דין, על אשר מרד במלכות, ולא בחרב בני עמון, ומה גם לחכמי האמת האומרים שבחרב בני עמון היתה עבודת אלילים חקוקה, על כן בראשונה היחל על דבר האשה, כדי לדבר אחר כך על דבר אוריה, כי רצה לדבר לו אחת לאחת, לבלתי הבעיתו. ובבואו לדבר על האשה ראה יתברך כי היה יכול להשיב כי גרושה היתה, ועוד לו, כי בת זוגו היתה, ואם אכלה פגה עם כל זה למה היא ניתנה לאחר, עוד טענה שלישית והיא כי דרכו יתברך לשמור רגלי חסידיו שלא תבא תקלה על ידן, ולמה לא שמרו, ואם הוא על שהיה זה נסיונו, כי הוא אמר לפניו יתברך, בחנני ה' ונסני עם כל זה היה עומד לולא למען יצדק בדברו יתברך שאמר אליו האבות עמדו בנסיון ואתה לא תעמוד, על כן על כל אלה נשא המשל הוא יתברך ואמר לא על אשת איש אני מחייבך כאשר יבא בתוך דבריו, כי גרושה מאישה היתה, כי אם על מציאות החמידה, ולשמא יאמר הלא ראויה היתה אלי כי לא יבצר ממנו ידיעה זו, כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו, ולא יבצר ממנו כי בת זוגו היתה, ואדרבה היה יכול לומר למה ניתנה בת זוגו לאיש גר, ולומר כי מהתקרבו נפש האיש עם בת זוגו, דמזלא חזי, או שגם הוא ידע כמדובר ייחם לבבו, לבלתי הרפות ממנה אחר שנתגרשה כבר:

על כן נשא המשל ואמר (א) "שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש," (ב) "לעשיר" הוא דוד "היה צאן ובקר נשים" ופלגשים, (ג) "ולרש" הוא אוריה "אין כל" אפילו אחד משלו, כי נולד גוי, ולא נאמר בת פלוני מבנות ישראל לפלוני, "כי אם כבשה אחת" שהיא מן הצאן, הם ישראל הנקראים צאן, ולא ניתנה לו, רק עודנה "קטנה", כי ראויה היתה לדוד, כי אם שאכלה פגה קודם זמנה, ושמא תאמר למה ניתנה לגר הזה ולא לי מתחלה, הלא הוא "אשר קנה", והוא כי קנאה מדוד בדמי הראות לו מקום התרת שריון גלית כמדובר מרבותינו ז"ל, וגם שמפני כבודו של דוד לא נזכר ממי קנאה, אחשוב שנרמז באומרו אשר קנה ממי קנאה, והוא כי מספר אותיות אשר קנה עם הכולל עולה במספר דוד במספר קטן, אלא שאכל אותה פגה, כי מה שהיתה עמו עדיין לא היתה כי אם כילדה שמתגדלת בין בניו:

וזהו "ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו", כילדים כי עתה כשלקחה דוד עדיין לא היתה בת נשואין, כי בת שבע שנים היתה כאשר הכריחו רבותינו ז"ל (סנהדרין סט ב): "משנות אחיתופל זקנה", וגם הזמן שהיתה עם אוריה מעט היה, כי "מפתו תאכל ומכוסו תשתה", שהוא שאר, "ובחיקו תשכב" שהיא עונה, כלומר אך עדיין לא הספיק לעשות לה כסות כי לא בלו שמלות נישואיה עדיין כלל, ומה שאיני מתרעם על היותה אשת איש, הלא הוא כי אחר היותה שוכבת חיקו אשתו לכל דבר היתה לו כבת, וזהו ותהי לו כבת מופרשת ממנו כבת מאביה, כי גט כריתות היה לה. והיתה גרושה מאישה, וזה אחשוב גם כן נרמז במלות אלו, כי "ותהי לו כבת" עולה כמספר גרושה מאישה במספר קטן, שעולה ג"ל, שמא תאמר אחר שמדתו יתברך שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, למה לא שמרך ה':

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) "וישלח ה' את נתן אל דוד כו'". ראוי לשים לב

  1. מה צורך אל המשל הזה, ולא אמר לו הענין בפירוש.
  2. אומרו (א) "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת", כי מלת כל מיותרת, והפך אומרו כי אם כבשה אחת, כי אין כל יראה שאין לו כלום.
  3. כי אחר שהיא כבשה, מן הסתם שהיא קטנה מאשר לא אמר רחל, ואם כן לא היה צריך לומר "קטנה".
  4. מה צורך אומרו "אשר קנה", מה לנו אם היתה מולדת בית או מקנת כסף, ואיך יצדקו פרטים אלו עם הנמשל.
  5. אומרו "ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו", למה הזכיר כל זה שהם דברים בלי צורך.
  6. כמו שהזכיר אכילה ושתיה, למה לא הזכיר כסות גם הוא לומר ומכסותו תלבש.
  7. אומרו "ותהי לו כבת", כי זה היה ראוי ליכתב קודם שהיתה לו כבת, ואחר כך יאמר וישכיבה בחיקו, שלקחה לאשה אחר היות לו לבת, ולא שהיתה לו כבת אחר ליקוחיה, ואין לומר כאשר באסתר שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג א): "אל תקרי לבת אלא לבית", כי באומרו "כבת" בכ"ף הדמיון יורה כבית ולא בית ממש.
  8. אומרו ויבא הלך, מי הוא זה ההלך, כי אם הוא היצר הרע כמאמרם ז"ל (עי' סוכה נב ב) שתחלה נעשה הלך ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית, איך יצדק אומרו ויחמול לקחת כו', האם היצר הרע חפץ בהיתר, אינו חפץ רק באיסור.
  9. כי איך אמרו תחלה נעשה הלך ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית, כי הנה זה היה, אם היו ג' גופי עבירות, שבראשונה היה הלך ובשניה שאחריה אורח ובשלישית בעל הבית, אך פה הכל היה כאחד, ואין לומר כי לקיחת האשה היתה אחת, והריגת אוריה היתה השנית. כי הלא שלשת התוארים על האשה נאמרו.
  10. למה לא הזכיר לו הריגת אוריה כלל עתה, כי אם אחר תשובת דוד, ודוחק לומר דלא שבקיה לאסוקי למילתיה.
  11. אומרו ויעשה לאיש כו', למה הזכיר העשיה ולא מה שהאכילה לאיש.
  12. אומרו חי ה' כי בן מות הוא האיש העושה זאת, כי למה יומת, והאם הגונב או גוזל כבשה וטבחה לאורחיו יומת, וכן אומרו ואת הכבשה כו', כי העון הוא הכבשה, ואיך אחר העונש אומר ואת הכבשה, כאילו הוא ענין זולת הנזכר.
  13. אומרו עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל, כאילו היו שני דברים.
  14. למה נצרכה כל ההקדמה הזאת אנכי משחתיך כו' ואתנה לך כו'.
  15. למה חילק הריגת אוריה לשתים, וישם בנתים לקיחת האשה.
  16. אומרו בזית את דבר ה', איזה דבור היה זה.
  17. אם רע היה המעשה למה לא צוהו יתברך לגרשה.
  18. איך ייעד הוא יתברך עונש חטאו, במה שיחטא אבשלום עם נשי אביו עם היות הבחירה חפשית.
  19. אומרו גם ה', מה ענין הגם הזה.
  20. כפל אומרו נאץ נאצת.
  21. אומרו גם הבן מה מרבה הגם, והנה לרבותינו ז"ל (יומא כב ב) האומרים כי ישלם ארבעתים נתקיים בדוד הילד ואבשלום אמנון ותמר, יתכן שזה ריבה הגם לדעתם.
  22. למה לא ניגף הילד עד בא נתן אל ביתו:

אמנם הנה הודיעונו רבותינו ז"ל שני דברים. א' כי גט כריתות היה לה. שנית כי חייב מיתה היה אוריה כי היה מורד במלכות, אלא שהיה ראוי ימיתנו על ידי בית דין, עוד נתפרסם מדרש רבותינו ז"ל, גם שלא ראיתיו כתוב, לאמר כי אוריה בהמית דוד את גלית עדיין לא נתגייר, ורצה דוד להפשיט את גלית כל לבושי שריונו להסיר את ראשו, ולא ידע מהיכן יפתח היתר חוט העובר בלולאות המהדק השריון מלמטה למעלה, והיה דוד מיצר על הדבר, אמר לו אוריה אם אגיד לך תתן לי אשה מישראל, אמר לו הן, אז הגיד לו כי ראש החוט היה בכף רגלו קשור שם, אז הפשיטו ויסר את ראשו מעליו, אז אלקי עולם ה' הקפיד על תתו במתנה בת ישראל, ויגזור כי בת זוגו של דוד תנתן לאוריה, היא בת שבע, שנתגייר ויקחה לו לאשה, כי מכרה דוד כמדובר. ונבא אל הענין, והוא כי הוא יתברך לא על היותה אשת איש, ולא על דם נקי היה מחייב את דוד, כי גט כריתות הניח לאשתו. ואוריה מורד במלכות היה, אך חפצו יתברך היה ימתין עד תשוב אבדתו אליו, כי הנה הוא מכרה ולא תתקיים מכירתו, כי הוא יתברך יגלגל להשיב אבדתו לו מהרה, ומה גם כי עתה עדיין היתה קטנה כמתגדלת בית אוריה כילדה, כי בת שבע שנים היתה כשלקחה דוד, כנודע מרבותינו ז"ל (עי' סנהדרין סט ב), ומה תאמר מה אעשה כי יצרי פתני בראותי אותה רוחצת, ולא היה לי כח לסבול, היה לו לעשות כאשר עשה רבא, כשראה את חומה אלמנת אביי בבית המדרש, דאזל ותבעה לבת רב חסדא, כך היה יכול לעשות הוא שיתבע את נשיו כל אותו הלילה, ולא יביאה אל ביתו, וכן על דבר אוריה היה חפצו יתברך יהרגנו בחרב בית דין, על אשר מרד במלכות, ולא בחרב בני עמון, ומה גם לחכמי האמת האומרים שבחרב בני עמון היתה עבודת אלילים חקוקה, על כן בראשונה היחל על דבר האשה, כדי לדבר אחר כך על דבר אוריה, כי רצה לדבר לו אחת לאחת, לבלתי הבעיתו. ובבואו לדבר על האשה ראה יתברך כי היה יכול להשיב כי גרושה היתה, ועוד לו, כי בת זוגו היתה, ואם אכלה פגה עם כל זה למה היא ניתנה לאחר, עוד טענה שלישית והיא כי דרכו יתברך לשמור רגלי חסידיו שלא תבא תקלה על ידן, ולמה לא שמרו, ואם הוא על שהיה זה נסיונו, כי הוא אמר לפניו יתברך, בחנני ה' ונסני עם כל זה היה עומד לולא למען יצדק בדברו יתברך שאמר אליו האבות עמדו בנסיון ואתה לא תעמוד, על כן על כל אלה נשא המשל הוא יתברך ואמר לא על אשת איש אני מחייבך כאשר יבא בתוך דבריו, כי גרושה מאישה היתה, כי אם על מציאות החמידה, ולשמא יאמר הלא ראויה היתה אלי כי לא יבצר ממנו ידיעה זו, כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו, ולא יבצר ממנו כי בת זוגו היתה, ואדרבה היה יכול לומר למה ניתנה בת זוגו לאיש גר, ולומר כי מהתקרבו נפש האיש עם בת זוגו, דמזלא חזי, או שגם הוא ידע כמדובר ייחם לבבו, לבלתי הרפות ממנה אחר שנתגרשה כבר:

על כן נשא המשל ואמר (א) "שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש," (ב) "לעשיר" הוא דוד "היה צאן ובקר נשים" ופלגשים, (ג) "ולרש" הוא אוריה "אין כל" אפילו אחד משלו, כי נולד גוי, ולא נאמר בת פלוני מבנות ישראל לפלוני, "כי אם כבשה אחת" שהיא מן הצאן, הם ישראל הנקראים צאן, ולא ניתנה לו, רק עודנה "קטנה", כי ראויה היתה לדוד, כי אם שאכלה פגה קודם זמנה, ושמא תאמר למה ניתנה לגר הזה ולא לי מתחלה, הלא הוא "אשר קנה", והוא כי קנאה מדוד בדמי הראות לו מקום התרת שריון גלית כמדובר מרבותינו ז"ל, וגם שמפני כבודו של דוד לא נזכר ממי קנאה, אחשוב שנרמז באומרו אשר קנה ממי קנאה, והוא כי מספר אותיות אשר קנה עם הכולל עולה במספר דוד במספר קטן, אלא שאכל אותה פגה, כי מה שהיתה עמו עדיין לא היתה כי אם כילדה שמתגדלת בין בניו:

וזהו "ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו", כילדים כי עתה כשלקחה דוד עדיין לא היתה בת נשואין, כי בת שבע שנים היתה כאשר הכריחו רבותינו ז"ל (סנהדרין סט ב): "משנות אחיתופל זקנה", וגם הזמן שהיתה עם אוריה מעט היה, כי "מפתו תאכל ומכוסו תשתה", שהוא שאר, "ובחיקו תשכב" שהיא עונה, כלומר אך עדיין לא הספיק לעשות לה כסות כי לא בלו שמלות נישואיה עדיין כלל, ומה שאיני מתרעם על היותה אשת איש, הלא הוא כי אחר היותה שוכבת חיקו אשתו לכל דבר היתה לו כבת, וזהו ותהי לו כבת מופרשת ממנו כבת מאביה, כי גט כריתות היה לה. והיתה גרושה מאישה, וזה אחשוב גם כן נרמז במלות אלו, כי "ותהי לו כבת" עולה כמספר גרושה מאישה במספר קטן, שעולה ג"ל, שמא תאמר אחר שמדתו יתברך שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, למה לא שמרך ה':

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) "וישלח ה' את נתן אל דוד כו'". ראוי לשים לב

  1. מה צורך אל המשל הזה, ולא אמר לו הענין בפירוש.
  2. אומרו (א) "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת", כי מלת כל מיותרת, והפך אומרו כי אם כבשה אחת, כי אין כל יראה שאין לו כלום.
  3. כי אחר שהיא כבשה, מן הסתם שהיא קטנה מאשר לא אמר רחל, ואם כן לא היה צריך לומר "קטנה".
  4. מה צורך אומרו "אשר קנה", מה לנו אם היתה מולדת בית או מקנת כסף, ואיך יצדקו פרטים אלו עם הנמשל.
  5. אומרו "ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו", למה הזכיר כל זה שהם דברים בלי צורך.
  6. כמו שהזכיר אכילה ושתיה, למה לא הזכיר כסות גם הוא לומר ומכסותו תלבש.
  7. אומרו "ותהי לו כבת", כי זה היה ראוי ליכתב קודם שהיתה לו כבת, ואחר כך יאמר וישכיבה בחיקו, שלקחה לאשה אחר היות לו לבת, ולא שהיתה לו כבת אחר ליקוחיה, ואין לומר כאשר באסתר שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג א): "אל תקרי לבת אלא לבית", כי באומרו "כבת" בכ"ף הדמיון יורה כבית ולא בית ממש.
  8. אומרו ויבא הלך, מי הוא זה ההלך, כי אם הוא היצר הרע כמאמרם ז"ל (עי' סוכה נב ב) שתחלה נעשה הלך ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית, איך יצדק אומרו ויחמול לקחת כו', האם היצר הרע חפץ בהיתר, אינו חפץ רק באיסור.
  9. כי איך אמרו תחלה נעשה הלך ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית, כי הנה זה היה, אם היו ג' גופי עבירות, שבראשונה היה הלך ובשניה שאחריה אורח ובשלישית בעל הבית, אך פה הכל היה כאחד, ואין לומר כי לקיחת האשה היתה אחת, והריגת אוריה היתה השנית. כי הלא שלשת התוארים על האשה נאמרו.
  10. למה לא הזכיר לו הריגת אוריה כלל עתה, כי אם אחר תשובת דוד, ודוחק לומר דלא שבקיה לאסוקי למילתיה.
  11. אומרו ויעשה לאיש כו', למה הזכיר העשיה ולא מה שהאכילה לאיש.
  12. אומרו חי ה' כי בן מות הוא האיש העושה זאת, כי למה יומת, והאם הגונב או גוזל כבשה וטבחה לאורחיו יומת, וכן אומרו ואת הכבשה כו', כי העון הוא הכבשה, ואיך אחר העונש אומר ואת הכבשה, כאילו הוא ענין זולת הנזכר.
  13. אומרו עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל, כאילו היו שני דברים.
  14. למה נצרכה כל ההקדמה הזאת אנכי משחתיך כו' ואתנה לך כו'.
  15. למה חילק הריגת אוריה לשתים, וישם בנתים לקיחת האשה.
  16. אומרו בזית את דבר ה', איזה דבור היה זה.
  17. אם רע היה המעשה למה לא צוהו יתברך לגרשה.
  18. איך ייעד הוא יתברך עונש חטאו, במה שיחטא אבשלום עם נשי אביו עם היות הבחירה חפשית.
  19. אומרו גם ה', מה ענין הגם הזה.
  20. כפל אומרו נאץ נאצת.
  21. אומרו גם הבן מה מרבה הגם, והנה לרבותינו ז"ל (יומא כב ב) האומרים כי ישלם ארבעתים נתקיים בדוד הילד ואבשלום אמנון ותמר, יתכן שזה ריבה הגם לדעתם.
  22. למה לא ניגף הילד עד בא נתן אל ביתו:

אמנם הנה הודיעונו רבותינו ז"ל שני דברים. א' כי גט כריתות היה לה. שנית כי חייב מיתה היה אוריה כי היה מורד במלכות, אלא שהיה ראוי ימיתנו על ידי בית דין, עוד נתפרסם מדרש רבותינו ז"ל, גם שלא ראיתיו כתוב, לאמר כי אוריה בהמית דוד את גלית עדיין לא נתגייר, ורצה דוד להפשיט את גלית כל לבושי שריונו להסיר את ראשו, ולא ידע מהיכן יפתח היתר חוט העובר בלולאות המהדק השריון מלמטה למעלה, והיה דוד מיצר על הדבר, אמר לו אוריה אם אגיד לך תתן לי אשה מישראל, אמר לו הן, אז הגיד לו כי ראש החוט היה בכף רגלו קשור שם, אז הפשיטו ויסר את ראשו מעליו, אז אלקי עולם ה' הקפיד על תתו במתנה בת ישראל, ויגזור כי בת זוגו של דוד תנתן לאוריה, היא בת שבע, שנתגייר ויקחה לו לאשה, כי מכרה דוד כמדובר. ונבא אל הענין, והוא כי הוא יתברך לא על היותה אשת איש, ולא על דם נקי היה מחייב את דוד, כי גט כריתות הניח לאשתו. ואוריה מורד במלכות היה, אך חפצו יתברך היה ימתין עד תשוב אבדתו אליו, כי הנה הוא מכרה ולא תתקיים מכירתו, כי הוא יתברך יגלגל להשיב אבדתו לו מהרה, ומה גם כי עתה עדיין היתה קטנה כמתגדלת בית אוריה כילדה, כי בת שבע שנים היתה כשלקחה דוד, כנודע מרבותינו ז"ל (עי' סנהדרין סט ב), ומה תאמר מה אעשה כי יצרי פתני בראותי אותה רוחצת, ולא היה לי כח לסבול, היה לו לעשות כאשר עשה רבא, כשראה את חומה אלמנת אביי בבית המדרש, דאזל ותבעה לבת רב חסדא, כך היה יכול לעשות הוא שיתבע את נשיו כל אותו הלילה, ולא יביאה אל ביתו, וכן על דבר אוריה היה חפצו יתברך יהרגנו בחרב בית דין, על אשר מרד במלכות, ולא בחרב בני עמון, ומה גם לחכמי האמת האומרים שבחרב בני עמון היתה עבודת אלילים חקוקה, על כן בראשונה היחל על דבר האשה, כדי לדבר אחר כך על דבר אוריה, כי רצה לדבר לו אחת לאחת, לבלתי הבעיתו. ובבואו לדבר על האשה ראה יתברך כי היה יכול להשיב כי גרושה היתה, ועוד לו, כי בת זוגו היתה, ואם אכלה פגה עם כל זה למה היא ניתנה לאחר, עוד טענה שלישית והיא כי דרכו יתברך לשמור רגלי חסידיו שלא תבא תקלה על ידן, ולמה לא שמרו, ואם הוא על שהיה זה נסיונו, כי הוא אמר לפניו יתברך, בחנני ה' ונסני עם כל זה היה עומד לולא למען יצדק בדברו יתברך שאמר אליו האבות עמדו בנסיון ואתה לא תעמוד, על כן על כל אלה נשא המשל הוא יתברך ואמר לא על אשת איש אני מחייבך כאשר יבא בתוך דבריו, כי גרושה מאישה היתה, כי אם על מציאות החמידה, ולשמא יאמר הלא ראויה היתה אלי כי לא יבצר ממנו ידיעה זו, כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו, ולא יבצר ממנו כי בת זוגו היתה, ואדרבה היה יכול לומר למה ניתנה בת זוגו לאיש גר, ולומר כי מהתקרבו נפש האיש עם בת זוגו, דמזלא חזי, או שגם הוא ידע כמדובר ייחם לבבו, לבלתי הרפות ממנה אחר שנתגרשה כבר:

על כן נשא המשל ואמר (א) "שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש," (ב) "לעשיר" הוא דוד "היה צאן ובקר נשים" ופלגשים, (ג) "ולרש" הוא אוריה "אין כל" אפילו אחד משלו, כי נולד גוי, ולא נאמר בת פלוני מבנות ישראל לפלוני, "כי אם כבשה אחת" שהיא מן הצאן, הם ישראל הנקראים צאן, ולא ניתנה לו, רק עודנה "קטנה", כי ראויה היתה לדוד, כי אם שאכלה פגה קודם זמנה, ושמא תאמר למה ניתנה לגר הזה ולא לי מתחלה, הלא הוא "אשר קנה", והוא כי קנאה מדוד בדמי הראות לו מקום התרת שריון גלית כמדובר מרבותינו ז"ל, וגם שמפני כבודו של דוד לא נזכר ממי קנאה, אחשוב שנרמז באומרו אשר קנה ממי קנאה, והוא כי מספר אותיות אשר קנה עם הכולל עולה במספר דוד במספר קטן, אלא שאכל אותה פגה, כי מה שהיתה עמו עדיין לא היתה כי אם כילדה שמתגדלת בין בניו:

וזהו "ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדו", כילדים כי עתה כשלקחה דוד עדיין לא היתה בת נשואין, כי בת שבע שנים היתה כאשר הכריחו רבותינו ז"ל (סנהדרין סט ב): "משנות אחיתופל זקנה", וגם הזמן שהיתה עם אוריה מעט היה, כי "מפתו תאכל ומכוסו תשתה", שהוא שאר, "ובחיקו תשכב" שהיא עונה, כלומר אך עדיין לא הספיק לעשות לה כסות כי לא בלו שמלות נישואיה עדיין כלל, ומה שאיני מתרעם על היותה אשת איש, הלא הוא כי אחר היותה שוכבת חיקו אשתו לכל דבר היתה לו כבת, וזהו ותהי לו כבת מופרשת ממנו כבת מאביה, כי גט כריתות היה לה. והיתה גרושה מאישה, וזה אחשוב גם כן נרמז במלות אלו, כי "ותהי לו כבת" עולה כמספר גרושה מאישה במספר קטן, שעולה ג"ל, שמא תאמר אחר שמדתו יתברך שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, למה לא שמרך ה':

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

לזה אמר (ד) "ויבא הלך לאיש העשיר כו'". ולבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל דוד, שהוא לבל יתייאש הנכשל בעבירה מלהתקבל תשובתו, כי עתה יבטח כי גדול הימנו שהוא דוד שהקב"ה מדקדק עמו יותר, חטא ונתקבלה תשובתו, כל שכן לאחד העם, וראוי לדעת האם בשביל חוטא אחד יחטיא יתברך את דוד משיחו:

ולא עוד אלא שיענישנו על הדבר, לזה דקדק אומרו לא היה ראוי לאותו מעשה, כי מה ענין היותו ראוי או בלתי ראוי, יאמר לא היה בא לידי אותו מעשה, אך הוא כי דרכו יתברך שרגלי חסידיו ישמור, לבלתי תבא תקלת חטא על ידן, אך בזאת שלא תהיה ביד הצדיק ההוא עבירה מעין זאת, כי אז אותה עבירה גוררת לו את זאת והקדוש ברוך הוא לא ישמרנו, כי עבירתו אשר עשה מביאו לכך ודמו בראשו, והנה על מה שלא שמר הוא יתברך את דוד מלחטא, היה אפשר לחשוב כי היה ראוי הוא לבא מעשה זה, על כי היה בידו עבירה גוררת לו את זו אמר כי לא כן היה, כי אם שלא היה ראוי לבא לידי אותו מעשה, אלא שאם חטא יחיד אומרים לו כלך, שהוא כי מה שלא מנעו ה' מלחטא והניח הדבר אל בחירתו, היה על תיקון הזולת, אך לא שיחטיאנו יתברך בשביל אחר חלילה, והוא מה שכתוב אצלנו בביאור תהילים (יז ד) באומרו לפעולות אדם כו', שאומר האם בשביל פעולות אדם שאם יחטא יחיד כו' היה בדבר שפתיך שלא אעמוד בנסיון, האם אני שמרתי ארחות פריץ, שלא יתייאש מן התשובה, בתמיהה:

ואיני אומר שהחטיתני, כי אם שלא תמכתני, לבל תצא תקלה מתחת ידי, כי הלא אם היית תומך אשורי במעגלותיך, כדרכך לשמור רגלי חסידך, הנה ודאי שלא היו מטים פעמי, וזה ירמוז לו הוא יתברך פה באומרו, ויבא הלך כו', לומר מודה אני שלא היית ראוי לאותו מעשה, כי לא קדמה בך עבירה אחרת, כי אם שעדיין יצרך הרע היה הלך, שהוא כי בפעם הראשונה בא כעני המתחנן לשמוע לו, באופן שלא היית ראוי לבא לידי מעשה זה, ועם כל זה אינך פטור, מטעם שאינך אחראי למי שיחטא אז מחמת הנסיון שאמרתי שלא תעמוד בנסיון, כי הלא היית יכול למלאת תאות יצרך בנשותיך ולא עשית כן, כי אם כעשיר שחמל לקחת מצאנו, ויקח כבשת הדל:

וזהו "ויחמול לקחת" כו', ועל העת שהסית בו יצרו בהביטו בה עד שלוח מלאכים לקחתה, ייחס את היצר הרע עדיין להלך, כי בקל היה יכול לכבוש אותו, ועל עת שנזדווג לה ייחסו לאורח, שהאדם חפץ בו לעשות רצונו יותר מאל ההלך הקרב אל פתחו, אך עדיין הוא שורר בבחירתו, ואם היה שם פניו כנגד יצרו, היה יכול להאריך זמן כחדש ימים אחרי מות אוריה, ולא לקחתה במלאת שבעת ימים, ועל עת שבא עליה אמר, "ויחמול לקחת כו' לאורח כו'", ועל אחר שלקחה במלאת שבעת ימים, ששילש בדבר, אשר מאז נעשה בעל הבית, אמר "ויעשה לאיש הבא אליו", הנה בזה גמר ענין האשה, שכללות הענין הוא כי גם שגרושה מאישה היתה, עם כל זה היה לו להשלים תאות יצרו בנשותיו, ולסוף תבא לידו, כי כשאולה היתה כעת ביד אוריה:

והנה כוונת נתן היתה באומרו המשל הזה, כדי שישיב דוד כי רע בעיניו המעשה, לענות אחריו כי הוא האיש, ויאמר ענשו בפיו להכביד הדבר, בל יקל בעיני דוד באומרו כי גרושה היתה ובת זוגו, ועל כן ככלותו המשל לא הזכיר לו ענין אוריה, עד שישיב דוד על זה, ויהי כן כי טרם ידבר על ענין אוריה השיב דוד, ומה גם כי מאשר חרה אפו על האיש, כי לא הבין עדיין הענין, לא עצר כח להמתין אם ידבר עוד על ענין אחר, והשיב מיד:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזהו (ה) "ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר כו' חי ה' כי בן מות האיש העשה זאת." ולא כוון על מיתת בית דין כי אם לשמים, והוא כי העושה זאת לדל, לחשוק כבשה אחת אשר היא כל אשר לו, הלא יורה כי רעה עינו על הדל, ואמרו רבותינו ז"ל (כתובות סח א) כי כל אשר עינו רעה על הדל כעובד עבודת אלילים שנאמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ולהלן הוא אומר יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת אלילים אף כאן עבודת אלילים ואם כן איש כזה שיש בו עין רעה על דל, בן מות לשמים הוא, מלבד מה שטבח הכבשה שישלם ארבע צאן כדרך אומרו וטבחו כו' וארבע צאן תחת השה:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

או שיעור הענין כי להורות שאומרו בן מות אינו בבית דין כי אם לשמים, אמר (ו) "ואת הכבשה ישלם ארבעתים", שאם המיתה היתה מיתת בית דין אין אדם מת ומשלם, והתשלומי ארבעה הוא "עקב אשר עשה כו'", שגנב וטבח, ומה שהוא בן מות הוא "על אשר לא חמל", ותרע עינו על הדל, אז (ז) "ויאמר נתן אל דוד אתה האיש". ואז אין ספק כי כל אשר אמרנו שנרמז בכל דברי המשל, דוד השכיל למפרע בהגלות אליו כי הוא האיש, ועל עניינו הדברים אמורים, והן אמת כי גרושה מאישה היתה, אך למה מיהרת לבלתי המתין עד תהי לך אשר לך, ואכלת אותה פגה, האם לא ידעת כי איני משליך ענייניך אחרי גוי, כי זכור כמה דברים עשיתי בשבילך, והשתים הראשונות בעצמי, כי הנה "אנכי משחתיך למלך", כי לא שמואל הריק השמן על ראשך, כי אם אנכי, כמו שאמרו ז"ל (ילק"ש קכד) שטרם יקרב אל שמואל קפץ השמן מיד שמואל על ראש דוד, נמצא כי הוא יתברך משחו, וכן "אנכי" בעצמי "הצלתיך מיד שאול" כמה פעמים, מה שלא היה אפשר על ידי זולתי, כי אין יכול להציל מיד בעלי בחירה, אם לא ה' יתברך לבדו:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

או שיעור הענין כי להורות שאומרו בן מות אינו בבית דין כי אם לשמים, אמר (ו) "ואת הכבשה ישלם ארבעתים", שאם המיתה היתה מיתת בית דין אין אדם מת ומשלם, והתשלומי ארבעה הוא "עקב אשר עשה כו'", שגנב וטבח, ומה שהוא בן מות הוא "על אשר לא חמל", ותרע עינו על הדל, אז (ז) "ויאמר נתן אל דוד אתה האיש". ואז אין ספק כי כל אשר אמרנו שנרמז בכל דברי המשל, דוד השכיל למפרע בהגלות אליו כי הוא האיש, ועל עניינו הדברים אמורים, והן אמת כי גרושה מאישה היתה, אך למה מיהרת לבלתי המתין עד תהי לך אשר לך, ואכלת אותה פגה, האם לא ידעת כי איני משליך ענייניך אחרי גוי, כי זכור כמה דברים עשיתי בשבילך, והשתים הראשונות בעצמי, כי הנה "אנכי משחתיך למלך", כי לא שמואל הריק השמן על ראשך, כי אם אנכי, כמו שאמרו ז"ל (ילק"ש קכד) שטרם יקרב אל שמואל קפץ השמן מיד שמואל על ראש דוד, נמצא כי הוא יתברך משחו, וכן "אנכי" בעצמי "הצלתיך מיד שאול" כמה פעמים, מה שלא היה אפשר על ידי זולתי, כי אין יכול להציל מיד בעלי בחירה, אם לא ה' יתברך לבדו:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכן (ח) "ואתנה לך את בית אדוניך כו'". ומי שנתן לך כל מה שלא היה שלך, לא היה נותן לך בת זוגך אשר בפי דברתי בת פלוני לפלוני, ומה זה מיהרת לאוכלה פגה:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזהו (ט) "מדוע בזית את דבר ה'", שאמרתי בת פלוני לפלוני, שבמה שלא המתנת עד אגלגל הדבר לתתה לך ורצית לעשות על ידך טרם זמנה, הורית כי לא האמנת שיתקיימו דברי, וזהו מדוע "בזית את דבר ה'", ועוד כי אילו "את אוריה החתי הכית בחרב", שלא יהיה חרב בני עמון, כי אם חרב בית דין על מרדו במלכות, ואחר כך ואת אשתו היית לוקח לך לאשה החרשתי, כי אז טוב לך, אך "ואותו הרגת בחרב בני עמון", בתמיהה, זו רעה חולה, על כן על זאת דסליקנא מינה, דע כי (י) "ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם", ועל אשר קדמת לקחת את האשה, וגם לא המתנת אחר שבעת הימים לאבלו, על זאת אמר "עקב כי בזיתני", לבלתי קחת אותה על ידי, "ותקח את אשת אוריה החתי", כלומר עודנה בחזקת אשתו, גם שגרושה היתה, ולא המתנת עד שלא תהיה אשתו כלל, עם היות שהיא עתידה ומוכנת להיות לך לאשה על כן.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יא) כה אמר ה' וכו':

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יג) "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה' כו'". כלומר על חילול ה', אך לא חטאתי לאוריה, כי גירשה, וגם הוא חייב מיתה היה על שמרד במלכות, "ויאמר נתן אל דוד", הנה עון חילול ה' אינו מתכפר עד המות, כנודע מארבעה חלוקי כפרה, אך כאשר אתה לא בקשת תואנות לאמר לא חטאתי, כי אם מיד אמרת חטאתי, כן גם "ה' העביר חטאתך" מלקטרג לפניו, שהוא המשחית הנעשה בעון, כאשר פירשו בספר הזוהר, ויועיל שלא תמות, כלומר אך ייסורין לא יעדרו ממך:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יד) "אפס כי נאץ נאצת" עליך "את אויבי ה'", הם הרשעים, שנתת להם פתחון פה לדבר עליך, ואשר נאץ נאצת, שהוא על האשה ועל מיתת בעלה, והחילול ה', דבר גדול הוא שיועיל הוידוי להעביר הקטיגור, ולהחליף מיתתך בילד "היולד לך" ממנה כי "מות ימות", כלומר במקום מות שלך ימות הוא, ולהורות כי גם מיתת הילד מכפרת על הריגת אוריה, אמר כי הבן הילוד כו', כי מה בא הגם לרבות, אך יאמר גם זה ימות כאשר מת אוריה, כלומר כי גם זה לעומת זה הוא, ואילו היה הילד חולה כבר, היה אפשר לחשוב כי מאז גזר הוא יתברך מיתת הילד תחת העון, ובמה יודע כי הוידוי אשר התודה דוד העביר המיתה ממנו אל הולד, במה שהנער היה בריא:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טו) "וילך נתן אל ביתו ויגוף ה' כו'". ולא ניגף עד לכת נתן אל ביתו, שמורה שעתה נתחדש הדבר, שהוא כי על ידי הוידוי, אומר "הילד" תחת אביו, וכן הוכר כי מה' יצא הנגף ההוא, במה שמיד הכביד, כי ויאנש, וזהו ויגוף ה' כו' והעד כי מיד ויאנש:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טז) "ויבקש דוד כו'". ראוי לשים לב,

  1. הנה היה לו לומר מאת האלקים.
  2. אומרו בעד הנער, כי בעד עצמו היה לו לבקש שיכופר עונו, ומאליו תבא תרופת הילד, אך הנער לא חטא, ועל פי דרכנו אל אומרו פה הנער, מה שאין כן בקודם ובמאוחר כי אם הילד.
  3. כפל אומרו ויצם צום.
  4. אומרו דוד שהוא מיותר, כי עליו הוא מדבר, וגם למה נזכר בין ויצם לצום.
  5. אומרו ובא מהיכן היא הביאה, ולהיכן בא, ומה צורך בהודעתה, וגם מלת ולן תראה מיותרת.
  6. למה רחץ וסך, והוא אבל.
  7. על מה היתה ההודאה וההשתחויה בית ה', ואדרבה אין לו רק להצדיק את הדין.
  8. אומרם אליו בעבור הילד חי צמת כו', שהראוי יאמר בעוד הילד חי ולא בעבור.
  9. שמשיב על הצום ולא על הבכי, וגם יש כפל בלשונו.
  10. אומרו ויבא אליה וישכב עמה שהוא ענין אחד כפול.
  11. אם ה' אמר אליו הנה בן נולד לך, שלמה יהיה שמו, הוא יהיה איש מנוחה ושלום והשקט יהיה בימיו, למה אחר הקרא שלמה כאשר ייעד הוא, שלח לקוראו ידידיה בעבור ה'.
  12. למה לא נקרא עוד אחר כך ידידיה, כי אם שלמה:

אמנם הנה ידוע מחכמי האמת כי איש כי ימות לו ילד בעונו, לא תכרת הנפש ההיא, אשר לא חטאה בעון אשר הולידה, כי הן כל הנפשות לו יתברך, הנה כנפש האב וכנפש הבן הנפש החוטאת היא תמות, אך הוא כי הוא יתברך שהכל צפוי לפניו, ידע את אשר יחטא ראובן, ומקדים ונותן לו בן, אשר נפשו בו חייבת מות, על אשר חטאה בגלגול הראשון, ובהעוות ראובן ינוכה עונו במיתת בנו, אשר בצערו אשר יצטער, ונפש הבן פורעת חובת הראשון, נמצא כי נעשים ב' דברים בבת אחת. ונבא אל הענין והוא כי הנה בשמוע דוד כי ימות הילד בעונו, אמר בלבו הן אמת שבמות הילד יכופרו כאחת עוני ועון נפש הילד, אך טוב טוב הוא אם אפשר לתקן זה וזה שיחיה הילד ויכופר עוני, על כן אם אמרתי לצום ולבכות ולהתפלל על עוני, הלא לא יועיל לחיות הילד, כי עון של עצמו אינו נמחק, והוא בעונו ימות על כן אמר לבקש את האלקים בעד הנער, שהוא את מדת הדין, אשר הוא בעד הנער, שהוא אשר חטאה נפש הילד לא עודנו ילד כי קטן היה, ואינו נענש, כי אם אשר חטא מאז נקרא נער והלאה בפעם הקודמת, ובעד עון הנער מצד עצמו, ויצם וגם על עון דוד עצמו צם גם כן:

וזהו "דוד צום", ולא בלבד התענה ביום, כי אם מבעוד יום קבל התענית, ולן בתעניתו הלילה, וזהו "ובא ולן", כי בצום הנזכר בא מהיום ולן בו, כי קבלו מבעוד יום, נמצא מתחיל ממקצת היום, ובא בצום שהתחיל ולן בו, ובלילה ההוא גם כן "ושכב ארצה", והנה עבדיו חשבו כי אחר שמיתת הילד הוא תועלתו לכפרתו, והמה ראו כי היה מתפלל וצם על הילד שיחיה, אמרו בלבם אין זה כי אם שהעולה על רוחו הוא, כי בזכות שמתפלל על חיי הילד לכפר בעד אשר חטאה נפשו בגלגול הראשון, הוא יהיה נענה תחלה, וה' יכפר גם לו, ועל כן במות הילד אשר התפלל עליו ולא שוה לו:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

אמרו עתה (יח) אם נאמר לו "מת הילד ועשה הרעה", באומרו כי אחר שלא הועיל לכפרת הילד להחיותו הלא יענש, כי היה סיבת מיתתו, או לפחות לא יכופר בזה עונו, על כן בראותם שקם ויאכל לחם, ביודעו "כי מת הילד":

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

אז אמרו לו (כא) "בעבור הילד חי צמת ותבך", לומר הנה בעבור שיהיה "הילד חי צמת ותבך", כי לא צמת על עצמך, ולא נענית כי מת, ועתה שמת שהיה נראה שצר לך על מיתתו, בל תחשב בכלל שוחטי הילדים, "קמת ותאכל לחם", אז אמר להם לא הבנתם הדבר, כי הנה במות הילד ידעתי כי יכופר עוני, כי על כן הודה והשתחוה לה' בית ה', אך מה שהייתי צם ובוכה בעוד הילד חי היה להרויח שני דברים, שיכופר עוני ושיחיה הילד, שעל כן היו הצומות כפולים:

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזהו (כב) אולי "יחנני ה'", שהוא על הנוגע אלי, וגם "וחי הילד", אך עתה הנוגע אלי כבר נתקן, נשאר ענין הילד ומה אוכל לתקן לו, וזהו (כג) "למה זה" כלומר לנוגע לזה:

שהוא הילד שהזכרתי "אני צם", ואם אמרתי להתפלל שישוב לבא אלי, "האוכל להשיבו עוד", כבר פרע חובו במיתה הזאת, ונח מלשוב להתגלגל עוד, וכל שכן שאפילו אם ישוב לא ישוב אלי לי לבן, כי יותר אדבק אני אליו בלכתי שם, מאשר ידבק הוא בי, כי "אני הולך אליו" מחמת הקורבה שבא על ידי, ומה גם כי גם כי ישוב יהיה לאחר, "ולא ישוב אלי", כי טוב לו ליתקן על ידי, זולתי מעל ידי שהבאתיו על ידי חטא, וזהו אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי, ועל מה שקם מהארץ וירחץ ויסך שהם דברים האסורים לאבל, וגם מלך אינו יוצא מפלטין שלו, והוא יצא. הנה יש מהמפרשים אמרו (רד"ק) כי לא חל עליו אבלות כי לא השלים שלשים יום, אך יקשה לזה מאמרם ז"ל (מו"ק טו ב) מנין שאבל אסור בתשמיש שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה, דמשמע הא דבאבילות אסור, ויתכן כי דוד לא נהג אבילות בפני העם, פן יאמרו שבנו היה, והוא עשה בסתר ולא נודע לכל כי בא אליה ותהר לו, או היו מסתפקים בדבר אם היה בן ט' לראשון או בן שבעה לדוד, אך היא על כל פנים חייבת להתאבל, ועל כן תלה האבלות בה:

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואמר (כד) "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה", כי היא היתה נוהגת אבלות בפרסום, אך אדרבה להסתיר דבר בפני העם, רחץ וסך וקם והלך בית ה' כו', ועל כן למדו מאבלותה שבגלוי דין איסור לאבל תשמיש המטה:

"וינחם כו'". ידוע מרבותינו ז"ל (עי' ילק"ש סוף קמח) כי התפלל דוד שהבן המולך תחתיו יהיה מבת שבע, למען יודע כי נמחל עונו, עוד נאמר בדברי הימים (א כב ט) שהבן אשר ימלוך תחתיו שלמה יהיה שמו. ונבא אל הענין והוא כי היה בלבו תאות הולדת בן זכר מבת שבע, ולקרא את שמו שלמה, כי אותו בחר להמליך תחתיו, והנה אחרי מות הראשון ויבא אליה להוליד את אשר ימלוך תחתיו, וחש פן תלד נקבה עתה ותתארך זמן ביאת הבן ההוא לעולם, על כן עשה כעצת שמואל בגמרא הרוצה שיהיו בניו זכרים יבעול וישנה, כך עשה דוד, "וזהו ויבא אליה וישכב עמה", כי בעל ושנה, ועל ידי כן, ותלד בן "ויקרא את שמו שלמה", כאשר ייעד הוא יתברך, שיקרא כה המולך תחתיו, כי שלום ושקט יהיה בימיו, עוד אחשוב כי למה שמאברהם עד דוד היו י"ד דורות, ושלמה ט"ו, שהיתה לבנה במילואה, על כן שם דוד עולה י"ד, ושם שלמה ט"ו במספר קטן, ואמר כי לא בלבד ה' הוא שם הרחמים אהבו, כי אם גם מדת הדין, וזהו "וה' אהבו", שהוא, הוא ובית דינו:

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולהורות כי כן (כה) "שלח ה' את נתן הנביא", לקרא את שמו "ידידיה", בעבור ה' שעולה י"ז במספר קטן, כאשר עולה ידידיה, וזהו "בעבור ה'", נמצא כי בין שלמה שעולה ט"ו וידידיה שעולה י"ז, הם ל"ב, והוא מספר וה' שהוא ל"ב, להורות בשני שמותיו אלה כי וה' שהוא, הוא ובית דינו אהבו: