מלבי"ם על שמואל ב יב
<< · מלבי"ם · על שמואל ב · יב · >>
(א) "וישלח ה'" "את נתן". להוכיחו כי דוד היה בזה צדיק בעיני עצמו אחר שעלה בידו הכל בדרך היתר ואין עונש עליו בדיני בשר ודם כנ"ל, והסביר לו חטאו במשל באופן שהוא עצמו חרץ משפטו: "שני אנשים היו בעיר אחת". שבזה יגדל העושק יותר, בהיותו עמו בעיר מכיר בענין, ולא די שלא עזרו, לקח את אשר לו:
(ב) וספר כי "העשר היה לו צאן ובקר הרבה מאד". בהפלגה יתרה, שזה המשל לדוד שהיו לו נשים כל אשר שאלו עיניו:
(ג) "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה". שזה המשל לאוריה שלא היה לו רק בת שבע שלקחה בקטנותה כמ"ש חז"ל, ועז"א קטנה: "אשר קנה". ע"י קדושין: "ויחיה ותגדל עמו". עד שהיתה ראויה לאיש: "ועם בניו יחדו". כי היו לו בנים מאשה אחרת: "מפתו תאכל" וכו'. וזה המגדיל החטא, כפי גודל העוני וכפי גודל האהבה שהיה לו אל הדבר:
(ד) "ויבא הלך". הגדיל החטא משני פנים, א] מצד שלא לקח מצאנו, שהיה לו די והותר. ב] מצד מעוט הצורך של העשיר אל המעשה הזאת, כי הוא לא היה כילי, רק מצד שבא אליו הלך, בלתי חשוב בעיניו שיקח בעבורו מצאנו, רק ע"י שמצא כבשת הרש חשבו "כארח", ואח"כ עשאו כולו לפניו כאילו בא אליו "איש" נכבד, מה שלא רצה לעשות מבקרו. וכן אמרו חז"ל (סוכה נב ב) היצה"ר תחלה דומה כהלך ואח"כ כארח ואח"כ כבעה"ב. שתחלה ראה דוד אותה, ואח"כ חמדה ונעשה היצה"ר אורח, ואח"כ לקחה לאשה ונעשה בעל הבית:
(ה) "ויחר אף דוד באיש מאד". הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל, ודוד חרה אפו באיש הפועל הזאת, וגמר אומר "כי בן מות האיש העושה זאת", שמצד האיש הפועל חייב מיתה:
(ו) "ואת". וחוץ מזה חייב בתשלומי ארבעה כפי משפט התורה הקבוע על הגניבה והטביחה. ופי' דבריו שישלם ארבעתים, "עקב" "אשר עשה את הדבר הזה", בעד המעשה. והוא בן מות "על אשר לא חמל":
(ז) "אתה האיש". ר"ל הגם שעל הפעולה לבדה אין עליו לא עונש רוצח ולא עונש נואף א"א כנ"ל, רק ענין גניבה מה שלקח כבשת חברו בגניבה, שידמה ענשו שישלם ארבעתים, אמנם בהשקף על האיש הפועל, אשר לפיהו חרצת עליו משפט מות, אתה האיש. ובאר זה משני פנים. אם מצד מעלתו, "שנמשח למלך", ושדבקה בו ההשגחה הפרטיית להצילו מכף אויביו, ויכלול בזה ג"כ שמצד זה יותר היה לו להשמר אף מחטא קל, בזכרו טובות הבורא עליו. ואם מצד עשרו, שהוא דומה בזה כאיש העשיר, ועז"א:
(ח) "ואתנה לך" וכו' "את נשי אדניך". שהם ברשותך, וגם "את בית ישראל", שתקח נשים מאשר תבחר: "ואם מעט ואוסיפה". וכמ"ש חז"ל (סנהדרין כא א) שהיה יכול להוסיף נשים עד י"ח, וא"כ:
(ט) "מדוע בזית" וכו', ובאר שהגם שיצטדק בדיני ב"ו, לא יצטדק בעיני ה', מצד מה ששני העונות שעשה שהם הריגת אוריה ולקיחת בת שבע, היה כ"א סבה לחברו. ומפרש "שאת אוריה הכית בחרב", ע"י מה "שאת אשתו לקחת לך לאשה". ר"ל שהגם שאוריה נתחייב מיתה, בכ"ז אחר שזה נסבב על ידי לקיחת אשתו, שע"י מיתתו יכולת לקחת אותה לקוחין גמורין (כמ"ש חז"ל (שבת נו א) לקוחין יש לך בה, כי זה ההבדל בין כשיאמר נשא אשה ובין כשיאמר שם לקיחה כמ"ש בפי' רות), וא"כ עי"כ נחשב כאילו הכית אותו בחרב דרך רצח, וכן נחשב כאילו את אשתו לקחת ע"י מה "שאתו הרגת בחרב בני עמון", שהגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמש"פ חז"ל (שם), בכ"ז כיון שזה היה סבה ללקיחת אשתו נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזלה:
(י) "ועתה". גזר עליו שני מיני עונשין שחרץ על האיש העשיר, א] עונש מות שנגד זה אמר "לא תסור חרב מביתך", שיחול עונש זה בבניו, ובאר שזה "עקב כי בזיתני" וכו', מצד שהיה עם המעשה בזוי דבר ה', שלפי ערכו לא היה לו לעשות זאת:
(יא - יב) ב) "כה". ונגד עונש הפעולה, ישלם כמדתו במה "שיקים עליו רעה מביתו ויקח את נשיו", שהם עשר פילגשיו. אמנם נגד שהוא עשה בסתר יפרע ממנו בגלוי:
(יג) "ויאמר דוד". זה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש, כמ"ש (ש"א טו, כג) ואון ותרפים הפצר, ודוד הודה תיכף ולא השיב שעשה הכל בהיתר, והודיעו הנביא שהשם קבל תשובתו:
(יד) "אפס כי נאץ נאצת". הוא פועל יוצא מצד שסבב שע"י זה ינאצו אויבי ה' ויכעיסוהו ויש חילול ה' בדבר, "לכן גם הבן ימות". ומהרי"א פי' שיען שהיה תמיד מנאץ את אויבי ה' ומבזה אותם על דברים כאלה, ועתה עשה כמעשיהם, כענין (איוב ד, ג) הנה יסרת רבים וכו', לכן יוסיף לו עוד עונש. וע"ד הדרש יבואר על פי מ"ש חז"ל (ע"ז ד ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ר"ל לא היה להחמיר עליו ולגלות הדבר באופן שידמה שחטא בא"א ובהריגת אוריה, מה שאינו כן באמת, והיה ראוי לכסות עליו, רק שרצה ה' להורות תשובה, וז"ש כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר נגד כל ישראל, ועז"א [וי]אמר דוד חטאתי ובקש שלא יחמיר עליו, והשיב שגם ה' מצד מדת הרחמים העביר חטאתו, והוא כפי' מהרע"פ מל' (שמות לו, ו) ויעבירו קול במחנה ר"ל שפרסם חטאתו, כי עי"ז נאץ נאצת את אויבי ה' הבלתי רוצים לשוב בתשובה, כי בזה יראו שהשי"ת מקבל שבים:
(טו) "אשר ילדה". מצד שילדה אשת אוריה, שהיתה נראה בעיני ה' כאילו היתה אשתו כנ"ל:
(יז) "ויבקש". הגם שנגזרה גזירה, מועלת תפלה, והתפלל בעד הנער. ומה שהיתה הגזרה למרק עונו, חשב למרקו ע"י עינוי וצום, שצם כל היום אצל הארון. "ובא". לביתו: "ולן". בתענית: "ושכב ארצה". לענות נפשו:
(יח) "ביום השביעי". למהרי"א היה שביעי ללידה ולכן לא נהג אבילות:
(כא) "בעבור הילד חי צמת ותבך". כי חשבו שהיה הצום מחמת צער על חולי הילד, לא דרך תפלה, שהיה די בתפלה לבד לא לענות נפשו, וא"כ שאלו מדוע פסק מלהצטער במותו. (ובע"י) [ובע"כ] פי' הלא נראה שלא צמת בעבור שהילד חולה רק בעבור שהילד חי, כי חפצת במותו, "כי כאשר מת קמת" וכו':
(כב) "כי אמרתי". השיב שמה שצם ובכה היה דרך תפלה, ואין להתפלל על הנמנעות רק על האפשריות, וז"ש "ועתה מת" וכו':
(כד) "ויקרא את שמו שלמה". מבואר בד"ה (א' כב, ט) שכבר אמר ה' לדוד שבן המולך אחריו יהיה שמו שלמה כי שלום יהיה בימיו, ובאשר רצה להמליך בן זה קרא שמו שלמה והסכים ה' לזה: וה' אהבו. כמ"ש (לעיל ז, יד) אני אהיה לו לאב כנ"ל:
(כה) "וישלח ביד נתן". להודיע לו זה, ועל אהבת ה' קרא שמו גם ידידיה:
(כו) "עיר המלוכה". היכל המלך היה במבצר מיוחד חוץ מן העיר כמ"ש מהרי"א, ושם היה מוצא המים שממנו הסתפקו כל בני העיר, ולכן נקראת ג"כ עיר המים, וידע יואב שתנתן העיר בידו בהכרח כי יצמאו למים:
(כח) "וחנה על העיר". כי כשיחנה ויצור עליה ילכדנה מחסרון המים בעיר:
(כט) אבל "דוד אסף כל העם וילחם וילכדה". ע"י מלחמה להיות לו לשם: