מ"ג שמואל ב ו יד
<< · מ"ג שמואל ב · ו · יד · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ודוד מכרכר בכל עז לפני יהוה ודוד חגור אפוד בד
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכׇל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃
רש"י
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת ציון
"מכרכר" - ענין רקידה של שמחה ודוגמתו (ישעיהו סו כ)בפרדים ובכרכרות
"בכל עוז" - בכל כח
מצודת דוד
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
"חגור אפוד בד" כלבוש הכהנים ועובדי ה', לא לבוש מלכות, שלא להראות גאוה לפני ה', ובשני אלה התיחד דוד מן העם, כי לפי גדולתו צריך הוא להראות הכנעה לפני הבורא, כמ"ש (ברכות לד ב) המלך כיון שכורע שוב אינו זוקף, ועז"א "ודוד". ג] מה שהשתתף עם כלל ישראל, שעז"א:
(טו) "ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר". לעורר שמחה וגיל:
(טז) "והיה ארון ה'". מספר כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה' אשר לפניו ישמח מלך, רק יפלח חץ כבודה על כבוד בעלה הנגרע בערכו לעיניה כפי דעתה, וזה היה ההבדל בין בית שאול ובית דוד:
(יז - יח) "ויעל דוד". מתוך שמחה של מצוה התעורר לעבוד העבודה בעצמו, ולהעלות עולות ושלמים להמשיך שפע רצון, וכן הריקו עליו ברכה עד שמברכתו ברך את העם, אם ברכה נפשיית בשם ה' צבאות, ואם שפע גשמיית, כי:
(יט) "חלק לכל העם". היינו לאותם שהיו נועדים ללכת עם הארון, ומוסיף גם "לכל המון ישראל", שנמצאו שם במקרה, ומוסיף גם "מאיש ועד אשה" וכו':
(כ) "וישב דוד". גם זה מגלה צדקתו שאחר שהשפיע לכל העם פנה אל ביתו: "ותאמר מה נכבד היום". ר"ל כי הכבוד יתראה ע"י האותות שבם יציינו את הכבוד, וזה יהיה אם מצד המכבדים אם מצד המתכבד, והתלוננה עליו כי הקל בכבוד מלכותו מצד שני אלה. אם מצד המכבדים, לא יקרבו אל המלך רק שריו וגדולים, לא הפחותים בעם, הם יתחבאו מפניו ויעמדו מרחוק, ועז"א "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו". אם מצד המתכבד, המלך לא יתראה כהדיוט, רק לבוש לבוש מלכות ועליו יציץ נזרו, ומתנשא על הכסא, לא לבוש אפוד מפזז ומכרכר, ועז"א "כהגלות נגלות אחד הרקים". ודייקה לאמר מה נכבד "היום", אשר נגלה "היום", כי יש מלכים שמנהגם להמצא תמיד בין העם וזה כבודם, לא כן אתה שאינך רגיל בכך תמיד רק היום עשית זאת, וז"ש "מה נכבד היום". וגם שלפעמים יצטרך המלך להיות יוצא ובא בין העם לצורך שעה, כמו בעת מיתת אבנר שהלך בין העם להפיס דעתם, וכן בעת מלחמה יתראה לפני כל בני החיל להלהיב לבבם לקראת נשק וכדומה, לא כן היום שלא היה הדבר נחוץ, וז"ש "אשר נגלה היום":
(כא) "ויאמר דוד". השיב לה בחכמה ודעת, א] אותות הכבוד המיוחדים למלך שאין יושבים על כסאו ולא יקרב איש אליו וכדומה, הם מוכרחים רק למלך המולך על ידי בחירת העם, שכל כבודו הוא רק הסכמיי לא נמצא בעצמו, ואם לא יכינו לפניו האותות המציינים כבוד מלכותו הנו כאחד העם, לא כן אנכי שמלכותי אינה ע"י בחירת העם רק מה', כי אם היה הדבר מונח לבחירת העם היה ראוי שיבחרו יוצאי ירך שאול שנמשח מאת העם, וז"ש "לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה'", וא"כ אין כבודי תלוי מאת העם ומן אותות הכבוד המוסכמים אצלם, רק מעצמי ומאת ה' אשר שמני לנגיד. ב] ידוע שאין לשר הצבא להתהדר לפני מלך, ולא יתכבד העבד לפני אדוניו, ואיך יתכבד מלך ב"ו בעת עמדו לפני מלך מלכי המלכים השי"ת, וז"ש "לפני ה', ושחקתי לפני ה'": (כב) "ונקלותי". אחר שהשיב לה לפי דרכה שלא הושפל כבודו בזה, נהפוך הוא זה לו יקר וגדולה, אם בהראותו שכבודו עצמי לו בלתי תלוי מאת העם כטעם הא', אם במה ששחק לפני ה' שהוא לו לתפארת כי מכבדיו יכובדו, ואם לא התראה באותות הכבוד החיצוניים נכבד הוא באותות הכבוד הפנימיים השכליים, הוסיף לאמר, אבל באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו, "ונקלתי עוד מזאת". שכפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא, "הייתי נקל בעיני", עד שהייתי שפל "בעיני" באמת, אז אכבדה, כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עינים לא מראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם "עם האמהות" כו' "עמם אכבדה", כי זה הכבוד האמתי הנפשיי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם:
(כג) "ולמיכל". כתב מהרי"א שמלבד שהיה זה עונש על דבריה היה סבה מאת ה' בל יתרבה זרע שאול, והיה גלוי לפניו ענין הגבעונים להשמיד כל זרע שאול ומה יעשה דוד יוציא להורג בניו או יחמול עליהם ויאמרו משא פנים יש בדבר, לכן סבב נורא עלילות שמיכל לא תתעבר מדוד:
<< · מ"ג שמואל ב · ו · יד · >>