מלבי"ם על שמואל ב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על שמואל ב · ו · >>

(א) "ויוסף עוד דוד את כל בחור". בד"ה (א' יג, ב) מבואר ששלח לקבץ אליו את זקני ישראל להעלות הארון. וכפי הנראה לא כולם הלכו, רק כל עיר ועיר שלחו זקניהם ושופטיהם, הם היו הבחורים והנבחרים שאמר את "כל בחור בישראל", והיו "שלשים אלף". וחז"ל במדרש (במ"ר ד, כ) ובירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) אמרו שסמך תשעים אלף זקנים באותו יום (דרשוהו ממ"ש את כל בחור). דעתם שכל עדה שלחה ב"ד של שלשה, וא"כ משלשים אלף מובחרים של הערים היו תשעים אלף זקנים:

(ב) "וילך דוד וכל העם אתו מבעלי יהודה". היא קרית יערים שנקראת בעלה, ומשם לא שלחו זקנים מובחרים רק הלכו כולם, וז"ש "וכל העם מבעלי יהודה אשר נקרא שם", זה כדמות הקדמה אל החטא שחטאו שבעבורו פרץ ה' פרץ בעוזה, שאחר שהארון נקרא בשם, "ששם ה' צבאות יושב עליו על הכרובים", באופן שהכרובים הם מרכבה לשם ה' השוכן עליהם בקדש, ראוי שנושאי הארון ידמו אל נושאי המרכבה העליונה אשר דמות פניהם פני אדם, ולא ינשאו על שור וחמור, וכן צריך מטעם זה שיהיו לו נושאים מיוחדים שהם שבט לוי אשר בם בחר ה', והם שגו בזה כמו שיתבאר:

(ג) "וירכיבו". ספר ששש הנה שנא ה' מה שפגמו בקדושת הארון, א] "שהרכיבו אותו אל עגלה חדשה וישאוהו", תחת שהתורה צותה שינשא בכתף. ומ"ש "מבית אבינדב", מוסב על העגלה, שהעגלה היתה "מבית אבינדב" ר"ל קנין כספו (ובזה אינו כפול עם מ"ש בפסוק ד' וישאוהו מבית אבינדב). ב] "ועזא ואחיו נהגים את העגלה", והיה להם ללמוד מן הפלשתים שלא נהגו העגלה רק הפרות כוונו הדרך מעצמם:

(ד) ג] "וישאהו מבית אבינדב". שעוזא ואחיו נשאוהו מן הבית אל העגלה בכתף, והיה ראוי שינשא עכ"פ ע"י לוים כדינו, לא ע"י זרים. ד] "עם ארון האלהים", ר"ל שלא נשאוהו במוטות כדינו רק נשאו עם הארון עצמו, שאחזו בו ועל ידו נשאוהו, לא ע"י מוטות ממצעים בינו ובין ידיהם ונגעו בארון וזה אסור, וכמ"ש בד"ה (א' טו, טו) וישאוהו בכתפם במוטות עליהם. ה] "ואחיו הולך לפני הארון", ואחוריו אל הארון, וזה בזיון וקצף, ושרי פלשתים נשמרו מזה והלכו אחריו לא לפניו:

(ה) ו] "ודוד" וכו'. וגם בזה לא עשו כראוי בשתים, א] שהיו "משחקים" דרך שחוק, לא כשמחים ברעדה. ב] שלא היה ע"י כלי שיר המיוחדים לעבודה, ולא ע"י הלוים המיועדים לזה, רק "כל בית ישראל כלו ובכל עצי ברושים", ר"ל בכל מיני כלי זמר:

(ו) "ויבואו". אחר ששגו בכל אלה הוסיף עוזא לפשוע במה "ששלח ידו לאחוז בארון", בחשבו שצריך סמך בל יתמוטט, והיה לו לדעת "כי" ה' השוכן בו נושא לא נישא, ואמרו חז"ל (סוטה לה א) נושאיו נשא את עצמו לא כל שכן, והסבה לזה היתה "כי שמטו הבקר" מתחת העגלה, והיה לו להבין שזה היה משאתם ופחדם:

(ז) "ויכהו על השל וימת שם עם ארון האלהים". שיעורו, "ויכהו וימת שם על השל עם ארון האלהים", על ששל ושכח קדושת הארון ופחד ה' בעודו עם ארון האלהים, וזה חטא גדול מנשוא השוכח יראת המלך בעודו עומד לפניו:

(ח) "ויחר לדוד". מזה הבין דוד כי לא הזהרו בכבוד הארון כראוי וחרה לו על עצמו, כי זה ההבדל בין "ויחר אף" שיוצא לזולתו, ובין "חרה לו" ששב אל עצמו, כמו (בראשית ד, ה) ויחר לקין ויפלו פניו, ואמרו חז"ל (סוטה שם) שנשתנו פניו כחררה:

(ט) "ויירא דוד את ה""'" "ביום ההוא". פי' דוד עבד תמיד מאהבה ומשמחה, ועבודה כזאת תריק על בעליה שפע החסד והרחמים טוב ושמחה, ועתה ביום ההוא שחרד מפחד העונש שחל על עוזא, נפל ממדרגת האהבה אל מדרגת יראת העונש שהיא מדרגה פחותה, וע"כ אמר "איך יבא אלי ארון ה'", אם באשר הרגיש כי נפל ממדרגתו, אם באשר ראה שמתנהג עם הקרב אל ארון עוזו בדין ובפחד, וכל הקרב אל קדושתו ימות. ולכן:

(י) "ולא אבה דוד" וכו' "ויטהו בית עובד אדום". שהיה לוי, וראוי שהוא יעמוד לפני הארון:

(יא) "וישב". אולם מעתה נעשה הארון מקור למי החסד והטובה לכל הקרב אליו, וזה נראה משתי פנים, א] "וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי", ישב אצלו ביחד עם כל בני ביתו ולא הוזק אחד מהם. ובד"ה (א' יג, יד) פי' "וישב ארון האלהים עם בית עובד אדום בביתו", ר"ל עם כל ב"ב ביחד, ופה רמז במ"ש בית עובד בלא ב' השימוש. ב] כי הפיץ מי הברכה מדליו, "ויברך ה'" תחלה "את עבד אדום" בעצמו, בקניניו ובנכסיו, "ואת אשתו", ואח"כ ברך גם "את כל ביתו", כמ"ש חז"ל (ברכות סג ב) שכל כלותיו ילדו ששה בכרס אחד:

(יב) "ויגד למלך דוד לאמור ברך ה'" וכו'. ספרו לו מה שהוא הראיה העקרית שברך את כל ב"ב "בעבור ארון האלהים", פי' חז"ל במכלתא שמפני שהיו אומרים שהארון ממית הראה להם ה' שיש בו ברכה, דייקו זה ממלת בעבור, כי יש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שמלת בגלל מציין הסבה הקודמת ומלת בעבור מציין הסבה המאוחרת, וכפי חוקי הלשון היל"ל בגלל ארון האלהים, כמו (בראשית ל, כז) ויברכני ה' בגללך היינו בסבתך, ולכן פי' שבאמת לא היתה הברכה בגלל הארון דהיינו בסבתו, שאז לא היה חל הברכה רק על בעל הבית לבדו שעסק עמו ושרת לפניו לא על ב"ב, ומזה ראה שהיה הברכה בעבור הארון ותועלתו, להסיר ממנו דבת עם שהוא ממית בשבט עברתו, ולהראות שאך טוב וחסד ירדוף לכל הקרב אליו ואף למי ששוכן בגבולו, ושיקח דוד ראיה להעלותו אל עיר דוד. ולכן ויעל וכו' בשמחה, לא ביראה ופחד, רק באהבה ושמחה, כי ראה שהחסד גובר בו (וגם לא העלהו בשחוק כבפעם הא', רק בשמחה של מצוה):

(יג) "ויהי כי צעדו" וכו'. ובד"ה (א' טו, כו) כתוב ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אלים, ופי' חז"ל בסוטה (לה ב) שעל כל ששה צעדים הקריבו שור ומריא, ועל כל סדר שהשלימו ששה פעמים ששה הקריבו שבעה פרים ושבעה אלים, וכפי זה היו מכוונים ועולים נגד שם של מ"ב שהיה מונח בארון שמקומו הוא בתפארת ישראל שהוא נושא ארון הברית כידוע, ועל כל ששה צעדים נשלם סדר א' והקריבו שור ומריא למלא השביעי בקדש, ובכל ששה סדרים נשלם ההיקף והקריבו ז' וז' להשלים ההיקף כידוע:

(יד) "ודוד" כו'. בטל כבודו מפני כבוד ה' בג' ענינים, א] בגופו, "שכרכר" ורץ "בכל עז לפני ארון ה'". ב] במלבושיו, שהיה

"חגור אפוד בד" כלבוש הכהנים ועובדי ה', לא לבוש מלכות, שלא להראות גאוה לפני ה', ובשני אלה התיחד דוד מן העם, כי לפי גדולתו צריך הוא להראות הכנעה לפני הבורא, כמ"ש (ברכות לד ב) המלך כיון שכורע שוב אינו זוקף, ועז"א "ודוד". ג] מה שהשתתף עם כלל ישראל, שעז"א:

(טו) "ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר". לעורר שמחה וגיל:

(טז) "והיה ארון ה'". מספר כי מיכל בת שאול מהיותה למודה בבית אביה שהיה כבודם חשוב בעיניהם מכבוד המקום, לא הרגישה בדבר הארון הבא ובכבוד ה' אשר לפניו ישמח מלך, רק יפלח חץ כבודה על כבוד בעלה הנגרע בערכו לעיניה כפי דעתה, וזה היה ההבדל בין בית שאול ובית דוד:

(יז - יח) "ויעל דוד". מתוך שמחה של מצוה התעורר לעבוד העבודה בעצמו, ולהעלות עולות ושלמים להמשיך שפע רצון, וכן הריקו עליו ברכה עד שמברכתו ברך את העם, אם ברכה נפשיית בשם ה' צבאות, ואם שפע גשמיית, כי:

(יט) "חלק לכל העם". היינו לאותם שהיו נועדים ללכת עם הארון, ומוסיף גם "לכל המון ישראל", שנמצאו שם במקרה, ומוסיף גם "מאיש ועד אשה" וכו':

(כ) "וישב דוד". גם זה מגלה צדקתו שאחר שהשפיע לכל העם פנה אל ביתו: "ותאמר מה נכבד היום". ר"ל כי הכבוד יתראה ע"י האותות שבם יציינו את הכבוד, וזה יהיה אם מצד המכבדים אם מצד המתכבד, והתלוננה עליו כי הקל בכבוד מלכותו מצד שני אלה. אם מצד המכבדים, לא יקרבו אל המלך רק שריו וגדולים, לא הפחותים בעם, הם יתחבאו מפניו ויעמדו מרחוק, ועז"א "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו". אם מצד המתכבד, המלך לא יתראה כהדיוט, רק לבוש לבוש מלכות ועליו יציץ נזרו, ומתנשא על הכסא, לא לבוש אפוד מפזז ומכרכר, ועז"א "כהגלות נגלות אחד הרקים". ודייקה לאמר מה נכבד "היום", אשר נגלה "היום", כי יש מלכים שמנהגם להמצא תמיד בין העם וזה כבודם, לא כן אתה שאינך רגיל בכך תמיד רק היום עשית זאת, וז"ש "מה נכבד היום". וגם שלפעמים יצטרך המלך להיות יוצא ובא בין העם לצורך שעה, כמו בעת מיתת אבנר שהלך בין העם להפיס דעתם, וכן בעת מלחמה יתראה לפני כל בני החיל להלהיב לבבם לקראת נשק וכדומה, לא כן היום שלא היה הדבר נחוץ, וז"ש "אשר נגלה היום":

(כא) "ויאמר דוד". השיב לה בחכמה ודעת, א] אותות הכבוד המיוחדים למלך שאין יושבים על כסאו ולא יקרב איש אליו וכדומה, הם מוכרחים רק למלך המולך על ידי בחירת העם, שכל כבודו הוא רק הסכמיי לא נמצא בעצמו, ואם לא יכינו לפניו האותות המציינים כבוד מלכותו הנו כאחד העם, לא כן אנכי שמלכותי אינה ע"י בחירת העם רק מה', כי אם היה הדבר מונח לבחירת העם היה ראוי שיבחרו יוצאי ירך שאול שנמשח מאת העם, וז"ש "לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה'", וא"כ אין כבודי תלוי מאת העם ומן אותות הכבוד המוסכמים אצלם, רק מעצמי ומאת ה' אשר שמני לנגיד. ב] ידוע שאין לשר הצבא להתהדר לפני מלך, ולא יתכבד העבד לפני אדוניו, ואיך יתכבד מלך ב"ו בעת עמדו לפני מלך מלכי המלכים השי"ת, וז"ש "לפני ה', ושחקתי לפני ה'": (כב) "ונקלותי". אחר שהשיב לה לפי דרכה שלא הושפל כבודו בזה, נהפוך הוא זה לו יקר וגדולה, אם בהראותו שכבודו עצמי לו בלתי תלוי מאת העם כטעם הא', אם במה ששחק לפני ה' שהוא לו לתפארת כי מכבדיו יכובדו, ואם לא התראה באותות הכבוד החיצוניים נכבד הוא באותות הכבוד הפנימיים השכליים, הוסיף לאמר, אבל באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו, "ונקלתי עוד מזאת". שכפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא, "הייתי נקל בעיני", עד שהייתי שפל "בעיני" באמת, אז אכבדה, כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עינים לא מראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם "עם האמהות" כו' "עמם אכבדה", כי זה הכבוד האמתי הנפשיי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם:

(כג) "ולמיכל". כתב מהרי"א שמלבד שהיה זה עונש על דבריה היה סבה מאת ה' בל יתרבה זרע שאול, והיה גלוי לפניו ענין הגבעונים להשמיד כל זרע שאול ומה יעשה דוד יוציא להורג בניו או יחמול עליהם ויאמרו משא פנים יש בדבר, לכן סבב נורא עלילות שמיכל לא תתעבר מדוד: