מ"ג שיר השירים ד ו
<< · מ"ג שיר השירים · ד · ו · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה׃
רש"י
"ונסו הצללים" - הוא עת שרב וחום היום אני אצילך ואת עריבה עלי
"היום" - הוא השמש וכן (בראשית ג) לרוח היום וכן (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור ומשיפוח היום אלך לי בהר המוריה בבית עולמים בב"ר כלומר משחטאו אז לפני לחלל את קדשי ולנאץ מנחתי בימי חפני ופנחס אסתלק מעליכם ואטוש משכן הזה ואבאר לי בהר המוריה בבית עולמים ושם כולך יפה ומום אין בך וארצה שם כל קרבנותיךמלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
(ו) "עד". אמר לה הנה חיבור זה שבינינו ימשך עד שיגביר חום היום וינוסו הצללים, שאז תשובנה בנות ציון מדרכן, ובכ"ז גם אז לא ארחיק נדוד מאתך כמקדם רק אלך לי אל הר המור שם אתעכב לפי שעה:
מליצה:
(ו) "עד". ר"ל הדבוק הזה שבין הדוד הקדוש והרעיה, ימשך עד שיפוח היום, והוא מליצה על עת שלא תהיה הנפש מוכנת אל הדבוק הנבואיי (כנ"ל ב' י"ז) בכל זה לא תסיר השכינה ממנו גם אחר שישובו בנות ציון שהם כחות החומר לאיתנם, והוא כי מעתה תהיה השכינה קבועה ע"י המקדש והקרבנות לא ע"י ההשכלה והעיון והנבואה לבדה כמו עד עתה, שזה א"א שיתמיד בקביעות, כי החומר יעכב בעד הנפש מלהשכיל או לחזות במחזות אלהות בתמידות, לא כן בעבודת המקדש שהמשיכו את השפע האלהית באמצעות דברים גשמיים כמו הקרבנות והמנחות והנסכים וכל עבודת המקדש לכל כליו (שכמו שהמזון הגשמי הוא סיבה אל שתחול הנשמה האלהית בגוף האדם. שמבחר המאכל והזך ממנו יתברר ויעלה להיות מזון לנפש החיונית. והצלול והברור יותר לנפש המשכלת. כן היה המובחר העולה מן האשים והקיטור של הקרבנות על ידי האש האלהי, כסא ומכון להתמדת השכינה שמה). וז"ש אלך לי אל הר המור, שכבר בארנו (למעלה א' י"ג ג' ו') שהמור הנאמר בכל השיר הזה ירמוז אל הזך והמובחר של הנפש החיונית, כי המור הוא המוסק שהוא הדם המריח מחיה שבהודו, והלבונה הנאמר בכל הספר הם החלקים הזכים ומובחרים המריחים בצומח, ור"ל שיקח ויקבל ברצון את חלקי האשים הרוחנים העולים מן הקרבת בע"ח ודם הנזרק על המזבח. שהוא הר המור. וגם יקבל חלקים הזכים של המנחות והנסכים שהוא מבחר הצומח. גבעת הלבונה, (וקרא גבעה שקטנה מן ההר, כי מעלת הצומח נמוכה ממעלת החי. ובכ"ז נפש החי סמוך ונשען על נפש הצומחת כמו שההר נשען על הגבעה שתחתיו), ועי"ז לא יתרחק מן הרעיה שהיא הנפש גם בעת שיפוח היום. כי ימצאו שוכן תמיד במקדש, ומתאחד עם הנפש גם בעודה קשורה עם נפשות החי וצומח שבגויה. ע"י שישכון בהר המור וגבעת הלבונה, ויקבל ריח ניחוח גם מנפשות הנתלות בחומר:מדרש רבה
עד שיפוח היום רבי אבהו ורבי לוי חד אמר: בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו, עשה ערלותיהן גבעה וזרחה עליהן החמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטרת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי האשים, ואמר הקב"ה: לכשיבואו בניו של זה לידי עבירות ומעשים רעים, אני נזכר להם זה הריח ואתמלא רחמים עליהם, והופך להם מידת הדין למדת רחמים. מה טעם? אלך לי אל הר המור. ר' לוי אמר: בשעה שמל יהושע את בני ישראל, העמיד להם ערלותיהם גבעה וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטרת סמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי אישים. באותה שעה אמר הקב"ה: לכשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים, אני נזכר להם ריח זה ומתמלא עליהם רחמים, והופך להם מידת הדין לרחמים. מה טעם? אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה. כתיב (בראשית י"ז) בעצם היום הזה נמול אברהם. אמר רבי ברכיה: אילו מל אברהם את עצמו בלילה, היה דורו אומר: אילו ראינוהו לא הנחנוהו, אלא בעצם היום הזה נמול אברהם דרגשה ליה ימלל. ר' אבהו בר כהנא ור' לוי רבי אבהו אמר: הרגיש ונצטער, כדי שיכפול לו הקדוש ברוך הוא שכרו. כתיב (שם) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. אמר הקב"ה: יבא טמא ויטפיל בטהור, אפשר כן?! אלא המול ימול, אני טהור ואברהם טהור, נאה לטהור להטפל בטהור. ר' אבין בשם ר' שמעון אמר: שיתף הקדוש ברוך הוא ימינו עם אברהם ומלו, שנאמר (נחמיה ט') וכרות עמו הברית:
דבר אחר: אלך לי אל הר המור זה אברהם, שהוא ראש לכל הצדיקים. ואל גבעת הלבונה זה יצחק, שנתקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח:
<< · מ"ג שיר השירים · ד · ו · >>