לדלג לתוכן

מלבי"ם על שיר השירים ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(א) "הנך". עתה מתחיל לשבחה בפרטות כחתן המשבח את כלתו בכל איבריה:

מליצה:

(א) "הנך". הדוד העליון מפאר את כלתו הכלולה בכל פרטיה. כי עתה מתיחד עמה בעודה פועלת בגויה על ידי עבודת ה' בבית עולמים. והנה עיני הנפש הם שנים. כמו שפרשתי (א' ט"ו). והם, העין הרוחני שבו תביט אל האלהות אשר בעולם הגדול. והעין אשר בו תביט אל האלהות אשר בעולמה הקטן. ושניהם דומים כיונים הבלתי נפרדים מבן זוגם. והגם שהם מבעד לצמתך וקשורך, ר"ל שנתונים תחת קשר הגויה וכלואים שם, בכ"ז מבעד הצמה והקשר עם הבשר. תלטוש שני עיניך להביט אלי ולהכירני, שערך כמו שבהגוף יתהוו השער והשנים מן המותרות שתפליט הטבע לחוץ עד שנוכל להמליץ עליהם שהם צומחים מן פנימיות הגוף שפנימיותו נתעבה ונתקשה ויוצא לחוץ. כן במשל הרוחניית ימליצו השער והשנים על התגלות אור הפנימי ובקיעתו ויציאתו לחוץ עד שיורגש ויצוייר לנו. (ובענין זה ישתמשו בעלי החכמה הנעלמת ליחס שער ושנים בספירות העליונות ובאורות הצחצחות. ויאמרו כי השער ירמוז התנוצצות אורות אין מספר מן פנימיות האלהות ולחוץ והשנים הם ל"ב נתיבות החכמה) ודוגמא זאת תמצא בענין הנפש. אם בנפש הדברית שהוא השכל הנתלה בחומר. שמציאות השכל יתגלה. א) ע"י מושגים. ב) ע"י משפטים והיקשים. והנה המושגים הם רבים לבלי תכלית. ואין אחד דומה לחברו. כידוע בהגיון שכל מושג י"ל הבדל שבו יוכר מזולתו. ומצד זה קורא אותם שערות הנפש. שכמו שהשערות צומחים ממותרי המוח שהוא משכן השכל. והם רבים ודקים מאד. כן מותרי ההשכלה הפנימית יתנוצצו בשערות הנפש שהם המושגים. והם דומים כעדר העזים שגלשו מהר גלעד, שכולם היו נקודים עקודים וברודים. שעי"ז היה כ"א מובדל מחברו, כן יש הבדל וסימן ההכרה לכל מושג בפ"ע (וכן בנפש האלהית הבלתי נתלית בחומר. ירמוז בהשערות על המושגים הרוחניים שהשיגה בעניני האלהות. שהם רבות מאד), ודומים כעדר העזים שגלשו מהר גלעד. שהם העולמות העליונים הנקראים בדברי האלהיים עולם העקודים והנקודים. שעומדים בראשית התגלות במרום הררי עד. וגם ימליץ על רכב אלהים רבותים והשגות לאין מספר שגלשו מהר סיני. ששם העיד ה' בינו ובין עמו, והגל הזה עד ביניהם:

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מליצה: (ב)" שניך". והנה כמו שהשנים הם התעבות מותרות הגוף והתגלותו לחוץ, כן בענין הנפשי יורה. אם בנפש הדברית הנתלית בחומר על התגלות השכל בדרכים מיוחדים כפי מדתו ופעולותיו. והם ע"י משפטים והיקשים. שמבואר בחכמת בקור השכל בארך, כי החוקים המוטבעים בעצמות השכל הם ט"ז שהם י"ב בדרכיו במשפטים. וארבעה בדרכי התבונה בהיקשים, ומאתם יצאו ט"ז דרכים שבהם יבנה המשפטים וההיקשים התבונים, ובארנו זאת במק"א בארך והם ל"ב נתיבות, מכוונים נגד השנים שצומחים ט"ז בלחי העליון וט"ז בלחי התחתון, אחד גבוה מחברו, והם דומים במשלם כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שנתכבס צמרן מכל שמץ. וכולם קצובים ושוים בצבעיהם, כן אין בהם רושם נלקח מן המוחשים, כי הבדליהם טבוע בפעולת השכל עצמו מצד טבעו, שנחלק אל נתיבות אלה, וכלם אחיות תאומות אין בהם שכולה כי הם יסודות חזקות מולידים בנים חיים, ר"ל שכל תולדות השכל יהיו עפ"י תהלוכותיה, כידוע בחכמה הנ"ל בפרטות (וכן בעניני הנפש האלהית הבלתי נתלית בחומר, השכלותיה העליונות הגבוהות שרשם בל"ב נתיבות חכמה העליונות, שהם נקיים מכל סיג ושמץ כעדר הקצובות. ואין בהם שכולה כי כולם בני אל חי ופרי החכמה העליונה:

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מליצה: (ג) "כחוט". עתה מצייר דבורה שמצד זה נקראת נפש הדבריית, והוא התגלות מושגיה והשכלותיה לחוץ ע"י הדבור, שפתותיה דומים כחוט השני, שעליו חורזים המרגליות, עד שהמרגליות האחדים המפוזרים יתקשרו ע"י החוט הזה ויהיו לחרוזה אחת, כן יקשר הדבור מושגי הנפש והשכלותיה לחרוז מהם מאמרים ודבורים שלמים. וגם מדברך בעצמו נאוה קדש כי תדבר בתורה ובנבואה וברוח הקודש כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, כפלח, אחר שבאר דברים המתגלים מן הנפש, שהם המושגים והמשפטים והדבורים שע"י נכיר את עצמותה כי הוא עצם משכיל, יאמר כי עצמות הנפש כמו שהיא מצד עצמה, דומה כפלח הרמון שהוא מלא תרי"ג גרעינין, כן עצמותה מלאה אורות שכליות אלהיות, שזה קורא רקתך, כי היא אינה ממלאה מקום, ודומה כדבר ריק שלא נמצא בו מאומה, ומ"מ הוא מלא כפלח הרמון, והוא מבעד לצמתך וקשורך, כי ענין הנפש בעצמותה בלתי מושג לנו, ואין אנו יודעים מה היא. רק כפי קשורה בגוף:

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מליצה: (ד) "כמגדל". אחר שתאר את הנפש כמו שהיא פועלת בעצמה בהשגת השכל והחכמה מתחיל לציירה כפי שהיא מנהגת את הגויה ומושלת עליו, ויורד מן ספור תארי הגלגלת שהוא משכן לנפש המשכלת, אל אמצעית הגויה ששם משכן הנפש החיונית, (ולכן השמיט תארים אלה לקמן ו' ז' כמש"ש). והנה הצואר הוא הפרוכת המבדיל בין הגלגלת והגויה, וכאלו דרך המסך הזה שהוא הצואר תתן הנפש קולה קול עוז לצוות ולמשול על הנפש החיונית וכחותיה, ולכן ממשיל צואר הנפש כמגדל דויד, אשר היה בנוי לתלפיות, ושם עמדו הגבורים נושקי רומי קשת ללחום את אויבים בשער, ועליו היה תלוי אלף המגן וכל שלטי הגבורים לקרב ומלחמה. כן דרך שם תמשול על אויבי הנפש, שם תלתה מגיניה לדרוך קשת נגד גדודי המלך הזקן והכסיל הבונה מצודות על העיר הקטנה לכבשה, כי היא תמשול עליו בחכמתה. כמ"ש ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. וכבר בארו שנמצא על הכח המתעורר. כח מניע מישר. וכח מניע מצוה, וכח מניע משלים, ומצייר שעל השני שדים שיאמר אח"ז. שהם תולדות הכח המתעורר, עומד המגדל החזק שהוא הצואר, שהוא משל אל המושל המצוה וגוער בקול שישמעו פקודתו, ומשם יכריח את הכח המתעורר להכנע תחת פקודת השכל העומד למעלה מהם. ועמהם אלף המגן שהיא הכח המיישר, וכל שלטי הגבורים שהוא הכח המשלים ומשים משטרו עליהם:

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מליצה: (ה) "שני". ומלמטה מהם הם השני שדים, שהם כח התאוני וכח הכעסני, ששניהם תולדות כח המתעורר, ועז"א שהם תאמי צביה (צבי לשון חפץ ורצון), ר"ל שהם ילדי אם אחת, כידוע בחכמת הנפש, ששני הכחות האלה בני אם אחת. דרך משל מתאוה לדבר מאכל שביד חברו וכועס עליו לקחתה ממנו וכן בהפך, וע"י הנהגת הנפש האלהית הם רועים בשושנים המריחים ריח טוב, ר"ל לא יתאוו ולא יתעוררו רק לדברים רוחנים ולעבודת ה' ומצותיו:

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(ו) "עד". אמר לה הנה חיבור זה שבינינו ימשך עד שיגביר חום היום וינוסו הצללים, שאז תשובנה בנות ציון מדרכן, ובכ"ז גם אז לא ארחיק נדוד מאתך כמקדם רק אלך לי אל הר המור שם אתעכב לפי שעה:

מליצה:

(ו) "עד". ר"ל הדבוק הזה שבין הדוד הקדוש והרעיה, ימשך עד שיפוח היום, והוא מליצה על עת שלא תהיה הנפש מוכנת אל הדבוק הנבואיי (כנ"ל ב' י"ז) בכל זה לא תסיר השכינה ממנו גם אחר שישובו בנות ציון שהם כחות החומר לאיתנם, והוא כי מעתה תהיה השכינה קבועה ע"י המקדש והקרבנות לא ע"י ההשכלה והעיון והנבואה לבדה כמו עד עתה, שזה א"א שיתמיד בקביעות, כי החומר יעכב בעד הנפש מלהשכיל או לחזות במחזות אלהות בתמידות, לא כן בעבודת המקדש שהמשיכו את השפע האלהית באמצעות דברים גשמיים כמו הקרבנות והמנחות והנסכים וכל עבודת המקדש לכל כליו (שכמו שהמזון הגשמי הוא סיבה אל שתחול הנשמה האלהית בגוף האדם. שמבחר המאכל והזך ממנו יתברר ויעלה להיות מזון לנפש החיונית. והצלול והברור יותר לנפש המשכלת. כן היה המובחר העולה מן האשים והקיטור של הקרבנות על ידי האש האלהי, כסא ומכון להתמדת השכינה שמה). וז"ש אלך לי אל הר המור, שכבר בארנו (למעלה א' י"ג ג' ו') שהמור הנאמר בכל השיר הזה ירמוז אל הזך והמובחר של הנפש החיונית, כי המור הוא המוסק שהוא הדם המריח מחיה שבהודו, והלבונה הנאמר בכל הספר הם החלקים הזכים ומובחרים המריחים בצומח, ור"ל שיקח ויקבל ברצון את חלקי האשים הרוחנים העולים מן הקרבת בע"ח ודם הנזרק על המזבח. שהוא הר המור. וגם יקבל חלקים הזכים של המנחות והנסכים שהוא מבחר הצומח. גבעת הלבונה, (וקרא גבעה שקטנה מן ההר, כי מעלת הצומח נמוכה ממעלת החי. ובכ"ז נפש החי סמוך ונשען על נפש הצומחת כמו שההר נשען על הגבעה שתחתיו), ועי"ז לא יתרחק מן הרעיה שהיא הנפש גם בעת שיפוח היום. כי ימצאו שוכן תמיד במקדש, ומתאחד עם הנפש גם בעודה קשורה עם נפשות החי וצומח שבגויה. ע"י שישכון בהר המור וגבעת הלבונה, ויקבל ריח ניחוח גם מנפשות הנתלות בחומר:

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מליצה: (ז) "כלך". מעתה אחר שגם נפש החי והצומח התאחדו אל הקדש וישכון ה' כבוד בתוכם לקבל מהם ריח נחוח מעתה אין מום ביחידה הרעיה בת מרום, כי עד עתה היה בה מום קבוע מחובר בה, שהוא נפש החי והצומח שהתחברו עמה והיו דבוקים בה שרוע וקלוט, והיו מבדילים בינה לבין הקדש ופוסלים אותה מלהיות כהן לאל עליון ועובד עבודת העיון והפרישות, לא כן עתה כלך יפה, כי גם אלה חוברו יחדיו אל הקדש:

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(ח) "אתי," ומשם מלבנון תלך ותבואי אתי, להיות עמי בקביעות כי אוציאך מחדרי שלמה והוא קורא אותה מעתה בשם כלה כי עתה ארשה לו באמונה, שם תשורי מרחוק מראש שניר וחרמון אשר מרוב גבהם ומפני מעונות אריות אשר שמה לא יוכלו לעלות מרום הרים:

מליצה:

(ח) "אתי". אומר לה כי מעתה לא יפרד ממנה, (וקראה בשם כלה כי עתה ארש ה' את הנפש היקרה להיות מיוחדת להתמדת שכינתו עליה), ומציין לה המקום שבו ועל ידו תמצא אותו תמיד, והוא הלבנון שהוא הבהמ"ק שהוא מלבין שחרות הנפש, והוא היער החפשי שלשם תצא הנפש ממסגרה, כמ"ש על קורות בתינו ארזים, משם תלך אתו הכלה הכלולה. ובמדרש הנעלם חיי דף קכ"ח. אתי מלבנון כלה זו היא הנשמה וכן מלבנון אתי תבואי לעלות אל מעון הרוחני ממדרגה למדרגה, ומבאר כי בנות ציון וירושלים שהם כחות החומר ויצריו לא יוכלו עתה להשבית את החבור היקר הלז, כי תשורי מראש אמנה, כי שם למדה אמונת ה' ע"י שראו שם התגלות השכינה והנסים הגלויים שהיו מתמידים בבהמ"ק, וכן תשורי מראש שניר וחרמון, שהם הררי עד ששם הפליא ה' פלאות ואותות, וכן התמידו נסים האלה במקדש, עד שהשראת השכינה שם היה בדרך נסיי פלאיי, לא בדרך הרגיל שלא יהיה רק כפי ההכנה והזכות. (ובזוהר שמות דף ה', אתי מלבנון מאתר כי מקדשא דלעילא, תשורי מראש אמנה מראשיהון דבני מהימנותא, מראש שניר וחרמון דאינון עתידין לקבלא אורייתא דילי) ומשם תשורי ממעונות אריות, כי האריה הוא מגור לכל בעלי חיים ע"י גבורתו, והנמר ממנו יפחדו ע"י עזותו, ויצייר כי ע"י התעוררות מדת הגבורה והעזות לעבודת ה' בקדש, יגורו כחות החיים ולא ימרדו במלכות הנפש, (ובזוהר שם ממעונות אריות אלין ת"ח דעסקין באוריתא, דאינון אריות ונמרים באורייתא), ומבואר אצלנו, כי כל הכוחות המפוזרות בכל החיים למיניהם נקבצו באו בנפש האדם, ועת תגבר בו מדת הגבורה יקרא בשם ארי וכמ"ש במו"נ בפי' מעשה מרכבה, ועת תגבר בו מדת העזות יקרא בשם נמר, ואמרו חכמים הוי עז כנמר וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, וזה היה המליצה לאש של מעלה שהיתה רבוצה כארי והיתה אוכלת את הקרבנות, שר"ל הכנעת כחות החיים הגופנים ע"י התלהבות אש העבודה וכח הגבורה שבו עבדו ודבקו במלכם. (ובר"מ ויקרא דף י"ז ומחיון דכורסיא דדינא, הוה נחית אריה דאשא למיכל קרבנין, אינון דממנן על כל אבר דחב מחבל קטיגור אחד. ומיד דנחת אש של גבוה ואוקיד לון וכו', הוי' דנחית כאריה דאשא לאוקדא לון, אתוקדון אברין דלהון אתוקדון מחבלן דממנן עליהון, ועי' בפ' צו ל"ב):

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(ט) "לבבתני", משכת את לבבי אל לבבך הגם שלא תשקיפי אלי רק באחת מעיניך, כי בעין השנית תביט אל חדרי שלמה ובנות ציון השומרות וכן הגם שאין מיוחד אלי רק אחד ענק מצורניך כי השאר לשלמה:

מליצה:

(ט) "לבבתני". אומר עד עתה היה הדבוק בינינו ע"י ההשגה שהיא במוח, ועתה יהיה ע"י התעוררות הנפש בעבודה שהיא ע"י עבודת הלב שהוא שורש לכח המתעורר וכחות החיים וז"ש לבבתני דבקות לב בלב. ועד עתה היה תנאי ההשגה שתי עינים, שהיא עין המחזה וההשכלה באלהות אשר במרכבה הגדולה שהוא המציאות הכללי, ועין ההשכלה באלהות אשר בנפש שהיא המרכבה הקטנה (כנ"ל א' ט"ו, ד' א') ועתה משכת את לבבי באחת מעיניך, א"צ השגה עיונית על המציאות והנהגתו, רק הסתכלות הנפש בעצמה, שתרד להשגיח על עולמה הקטן, ליחד כל כחותיו ולהקריבו לקרבן לפני מלך הכבוד, וכן די באחד ענק מצורניך שהוא פקודת השכל המעשי לבדו, על היראה והעבודה, וא"צ לשכל העיוני:

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מליצה: (י) "מה יפו". עד עתה שהיה הדבוק ע"י ההשגה הנבואיית היה הידידות מצד השם, כי ההופעה הנבואיית תרד מלמעלה למטה, לא כן ההתדבקות שבא ע"י מעשה העבודה במקדש שעקרו בא ע"י מדת האהבה אשר בבתי הנפש, אשר תכלה ותכסוף באהבה עזה לדודה, הוא בא מלמטה למעלה ע"י התעוררות הנפש ואהבתה, ועז"א מה יפו דודיך, והנה עד עתה לא שבח רק א"ע כמ"ש הנך יפה רעיתי, ועתה משבח את אהבתה, כי עד עתה התחבר עמה ע"י ההשגה שהיא עצמית הנפש, ועתה התחבר עמה על ידי שלהבת אהבתה בעבודתה לאלהים, ולכן קראה אחותי, כי ע"י מדת האהבה נעשית אחותו ושוה לו. ומבאר מה טובו דודיך מיין, אם יכוין על היין ממש יאמר שהתלהבות הנפש באהבת ה' טוב מהתלהבותה בסבת היין, שהיא אש זרה גופני, לא כן אהבת ה' שהוא ענין רוחני אלהי, ואם יכוין על היין המליציי שגדרו תמיד על השפע הנבואיית, יאמר שדודיה ר"ל מדת האהבה גדולה ממדרגת השגת הנבואה, כי היא המתעצם בנפש עצמו עד שדבוקה תמיד באהבתו, וריח שמניך שהוא הריח וההשגה שתשיג ע"י התלהבותה ועבודתה, טובים מכל בשמים שזה ממליץ תמיד על השכלות עיוניות, כי השמן המורק ע"י אהבת ה' הוא ההשגה ברוח הקודש הדבוקה על הדבקים באהבתו:

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(יא) "נפת", יספר כי עתה התקרבו החושקים זה לזה, וגלו אהבתם זל"ז, שעז"א יפו דודיך, מתקרב יותר לנשקה ואמר נופת תטופנה וכו':

מליצה:

(יא) "נפת". ספר התקרבות הנפש לאלהים בשלשה דברים, שהם מחשבה דבור מעשה. ואחר שהקדים מן המחשבה שמלאה אהבת ה' כמ"ש מה יפו דודיך. שזה היה עקר הקרבנות (כמ"ש בזהר ויקרא דף ט' עקרא דקורבנא לקרבא קמיה דקוב"ה רעותיה ורוחיה ונשמתיה), זכר עתה מן הדבור בתורה ובתפלה נעים זמירות, כי יטפו שפתותיה נופת, ומבואר אצלנו תמיד כי יש הבדל בין שפה ובין לשון, שהשפה ירמוז אל הדבור החיצוני. והלשון ירמוז אל הדבור הפנימי השכלי, וע"ז הוסיף כי דבש וחלב תחת לשונך. והנה הדבש יעשוהו הדבורים מראשי הפרחים של הצומח. והחלב תעשהו הטבע ממובחר הדם של החי, והיא מליצה אל התהפכות נפש הצומחת והחיונית לדברים זכים וטובים שיהיו ראוים להיות מזון טוב לנפש המדברת כדבש וחלב, ור"ל שטעמי המצות והקרבנות כפי פנימיותם לברר הניצוצות וזוך הנפשות להעלות את הצומח והחי למדרגת מדבר כידוע, עתה נזכרים המעשים שהם הלבושים החיצונים שתחתיהם יתעטפו הדבור והמחשבה, ועז"א וריח שלמותיך שהם הלבושים, דומים כריח לבנון. העולה מן הקרבנות. שהיה ענינו לחבר השכינה עם הכנסיה הקדושה. ולחבר ולקשר המדרגות בשרשם:

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(יב) מוסיף "גן נעול" כי איש לא ידעה:

מליצה:

(יב) "גן נעול". עתה יביט על הנפש כי בתולה היא ולא הוטמאה מאלהי נכר שהם כח היצר המתעורר והמתאוה אשר יזנו הנפשות אחריהן ויחללו קדושתן, אמר שהיא כגן נעול שלא בא זר בתוכו, והגל שבו יקרבו אל המעין נעול, והמעין והמקור בעצמו חתום, ר"ל שלא קרבו אליה הזרים האלה לא במחשבה ולא במעשה, כי מקורה חתום בחותם האלהות והקדושה כמו שהיתה בהיותה במעון קדשה:

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(יג – טו) "שלחיך". מבאר שבחי הגן שנמצאו בו כל פרי חמד, ושבחי המעין שהוא באר מים חיים וכו':

מליצה:

(יג) "שלחיך". עתה יתקרב אל הגן הנעול ומהלל כל הנמצא בו. שנמצאו בו פירות הטובים למאכל והם פרדס רמונים, והטובים לריח כפרים עם נרדים. ר"ל כמו שראינו בקרבנות שהיה ענינם להתמיד שכינת ה' בתוך עמו, והיה יחוסם אל שכינת הקדש, כיחוס המאכל והריח אל שכינת הנפש בגויה, כמ"ש בכוזרי. והיו הקרבנות ציור המאכל כמ"ש קרבני לחמי לאשי, שע"י הרוחני הנפרד מנפש החי והצומח בהתחבר עמהם מחשבת וכונת נפש הקדושה היו מכון לשכינת האלהות, והקטורת היה ציור הריח והיה המאכל ציור העבודה הגופניית והריח ציור ההשגה האלהית. (ובזוהר ויקרא דף י"ב אבל קטורת קשיר קשורא דמהימנותא ושם ע"ב ואלין אינון עשרה שמהן דקוב"ה אקרי בהו. מתקשרין דא בדא ביחודא שלים, ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא, דאיהו אשתמודע בהון. וכד אינון מתקשרין כולהו כחדא ע"י ריחא דקטורת, כדין איקרי קטורת, קשורא, דמתקשרין כחדא), כן צייר בגן הזה שנמצאו בו דברים למאכל. שהם פרדס רמונים. שהרמון רומז לתרי"ג מצות כמספר גרעיני הרמון, והם הלחם סעודתא דמלכא קדישא, עם כל פרי מגדים שכולל יתר האזהרות והסייגים וכדומה, ונגד הריח נמצא בו דברים לריח, שהם כפרים עם נרדים וכו', והם י' מינים כדוגמת עשרה מינים הרוחנים שהיו בקטורת סמים חוץ מן החלבנה שאין לו מקום במליצת השיר הזה אשר הרעיה כולה יפה ומום אין בה, (ועיין בזוהר תרומה קל"ב ויקהל ר"י חשבון אחר כפי דרך הסוד):

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל: (יג - טו) "שלחיך", מבאר שבחי הגן שנמצאו בו כל פרי חמד, ושבחי המעין שהוא באר מים חיים וכו':

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(יג – טו) "שלחיך". מבאר שבחי הגן שנמצאו בו כל פרי חמד, ושבחי המעין שהוא באר מים חיים וכו':

מליצה:

(טו) "מעין". אחר שחשב מעלת הגן שהוא התורה והמצוה אשר נתן בעל הגן לנוטרים. יחשב מעלת המעין עצמו המשקה את הגן. שהוא עצמות הנפש וקדושתה שהיא מעין גנים. היא המעין המשקה את הגן שמימיו נובעים מעצמם. וגם היא באר ששואבים ממנו מים חיים, ומי המעין נוזלים מן לבנון. ר"ל כי היא עצם רוחני משכיל בפועל נובעת חכמה ודעת ורוח ה'. וגם ממנו ישאבו מים חיים הנצחיים ע"י העיון והעבודה והטהרה. שאז ישאבו הגופות מי ההשכלה וחיי עד מן המקור הקדוש אשר לא יכזבו מימיו. (עיין בזוהר בלק ר"א ע"ב) והמים נוזלים מן לבנון העליון. כי מימיו מן המקדש הם יוצאים ששם מעון הרוחות והנפשות:

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משל:

(טז) "עורי," אומרת שיתעורר רוח הצפון והדרום ויפיח הגן ובשמיו כדי שיבוא הדוד לתוכו ויאכל מפריו ר"ל שיתעורר רוח הרצון והאהבה ויפיח גן הידידות כדי שתתחבר עם דודה באהבה:

מליצה:

(טז) "עורי". עתה תצוה הנפש אל הרוחות שיתעוררו. וזה משל אל הרוח המתעורר המעלה ציוריו אל הלב והוא משל הרוח צפון. ואל רוח הקדושה והאהבה וכל מדות היקרות הנפשיות שמצד היצ"ט שזה משל הרוח דרום הפונה לימין, ואמר בצפון עורי כי רוח זה אין דרכו להפיח הגן לעבודת ה' ובתימן בואי כי דרכו בכך וא"צ התעוררות והם יפיחו את הגן עד שיזלו בשמיו. ר"ל שיעוררו את כחות הנפשיות הצפונים בכח הלב אל מדת האהבה והתשוקה לה' עד שיזלו בשמיו ורוחניותו למען יבא הדוד העליון אל הגן ויאכל פרי מגדיו. שהוא קבלת הניחוח מטוב המחשבה והמעשה של הנפש שהוא לחם ה' ונחלתו (ובזהר בא דף ל"ו, ויאכל פרי מגדיו אלו קרבנין דאתקרבון קמיה מנשמתהון דצדיקיא):