(כו) "ומוצא" - מוצא החשק יעור עיני חכמים ויסלף מחשבותם ותתבלע חכמתם, ומלת מוצא פועל על משקל קורא ומוצא רוח מאוצרותיו מהבנין הכבד גם הוא פועל וראוי להיות מוציא ובא מלעיל בעבור היות הטעם באות הראשון במלת שאחריו, ומצודי' הוא מן ציד ומשקלו מרומים והוא מן הפעלי' שהעי"ן שלהם איננו שלם, וחרמים כענין רשת משטח חרמים כמוהו, והענין שאין לב האשה ומחשבותי' בכל רגע כי אם לשטוח חרמים לצודד נפשות וידיה כמו בית האסורי', וענין ילכד בה ברשתה ואמר כי המות היה טוב לחכם מהחשק:
(כו) עודנו עומד בויכוחו כי נסה בחכמה איך הוא תיקון הכל, ועל ראותו כי אין מה שלמד מרבותיו מספיק, היסב להשתקע בעצם בחכמה ובינה בכל החלקים שהזכיר. אמר עתה, אחר עשותי זאת ראיתי אחרי רואי, והנה דבר מטריד ומחטיא ואין כל החכמה מועלת להמלט ממנו. והיא האשה כי היא מר ממות אשר היא מצודים וחרמים לבה, הן תאוות לבה, בהמשך אחר תאוות משכבה או תאוות תכשיטיה ותאוות לבה בפרטים אין מספר, שהיא מצודים לצוד נפשו, הן בביטול תורה הן במכשולות אין מספר, בין ברבוי משגל יקרה פעם שלא במתכוין תבא עת נידתה עודנו עמה, או תטעה בחשבונה ויחטא בועלה, או יגע בה או יקח מידה כאשר לא טהורה היא, או יביט בבשרה במקום שדרכו להיות מכוסה, או אולי היה פקפוק בטבילתה, וכזה מינים ממינים שונים אין מספר לגדודם. זולת אשר למלא תאוות לבה בתכשיטיה ויתר תאוותיה לבלתי דקדק במשאו ומתנו להרבות לה ולא ירחק מעושק וכיוצא. ולא תאמר הלא לעומת זה היא עזר כנגדך, כמ"ש בתנא דבי אליהו (רבא פרק ט; יבמות סג א) איך היא עזר שאם מביא אדם חטים חטים כוסס, מביא פשתים פשתים לובש, אלא היא טוחנת ואופה וכו' וטוה הפשתים שתלבש, ובעוד שהיא עוסקת האדם עוסק בתורה, כי הלא אסורים ידיה מלעשות שום דבר, נמצא כי ההיזק יש בה ולא התועלת, ואין ענינה תלוי בחכמת התורה כי אם בכשרון, כי אשר הוא טוב לפני האלהים ימלט ממנה בל יפול במצודתה וחוטא ילכד בה, ואיך אמרת שהכל נתקן בחכמת התורה:
