"שמע לאביך זה ילדך". המישירך שתלמד החכמה ואע"פ שאמך מזקנת והיא הנפש המרגשת אשר ממנה תלקחנה המוחשות שמהם יגיע קנין המושכלות אל תבוז מפני זה החכמה ותחשוב כי היא נפסדת בהפסד המביא אליה והמישי' לה כמו שחשבו הרבה מהפילוסופי' כי השכל הנקנה נפסד לזאת הסב' וכבר בארנו בטול זה הדעת בראשון מספר מלחמות ה' ושם התבאר במה שאין ספק בו כי השכל הנקנה נצחי לא יפס':
"שמע לאביך זה ילדך", מצוהו שישמע ויקבל חקי החכמה מאביו ואל יסתפק בקבלתו שינחיל אותו דבר שקר, אחר "שזה ילדך". ואין אב מנחיל שקר לבניו, וכן בקבלך דרכי המנהגים מאמך, "אל תבוז" מצד "שזקנה אמך", ותחשוב שהמנהגים האלה היו טובים לדור ראשון לא לדור החדש, ושהם טובים לזקנים לא לנערים שרתיחת התאוה בוער בם:
