"חכם לב יקח מצות" - משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וגו' (שמות יג)
"ואויל שפתים ילבט" - ל' יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא) אמרו כמה נתלבטנו בדרך
הנה אויל יקרא מי שלא ינהג בבקשת הדברים בסבותיהם ולזה תסלף דרכו אולתו ולא יגיעו לו מבוקשיו, ולזאת הסבה ג"כ ימהר האויל לדבר בטרם יעמוד בשכלו על האמת והנכון במה שידבר בו, ומפני זה יקרא האויל "אויל שפתים". ואמנם "חכם לב יקח" לעצמו "מצות" וסדרים יתנהג במה שירצה לעשותו כדי שיתישר אל התכלית, ואמנם "אויל שפתים" הוא נמהר לעשות מחשבתו, ויעשה מה שיעשה בזולת התישבות
"חכם לב יקח מצות", החכם הוא מי שמתנהג כפי חקי החכמה כנ"ל, אולם כבר התבאר שטבע יצר הלב מתנגד אל החכמה, וכל אדם י"ל מלחמה תמידית עם יצר לבו ותאוותיו אשר יניעוהו אל הפך מדרך החכמה, והאיש שכבר הורגל בדרך החכמה עד ששב אצלו טבע שניה, והלב שהוא הכח הממשלה שבו לא יתעורר עוד אל הרע כלל, זה נקרא בשם חכם לב. והנה מי שהוא חכם לבד ישמע או ישמור מצוה, ר"ל שיתנהג כפי ציוי ה', אבל לא יקח מצוה, שלא מצאנו לשון לקיחה אצל מצוה רק פה, כי ענין הציוי הוא שהמצוה פוקד ומכריח לעשות מצותו ולא יעשה רק מפני פקודת המצוה לא מעצמו, כי לולא פקודת המצוה היה יצר הלב עושה בהפך, וזה הפך מלשון לקיחה שמורה שלוקח המצוה בחפץ לבו ורודף אחריה, רק החכם לב שאין לו עוד מלחמה פנימית והחכמה מצאה מנוח בלבו בטבע, הוא יקח מצוה בטבעו ורצונו, "ואויל שפתים ילבט", האויל הוא מי שמסופק בחקי החכמה ואמתותם, וזה ההבדל בינו ובין הכסיל והפתי, ואויל שפתים הוא מי שבלבו מאמין לדבר החכמה ורק ידבר ספיקות בשפתיו החיצונים, שהגם שנוהג בחכמה כי לבו נוטה יותר להאמין בהם, בכ"ז ידבר בשפתיו אולת וספיקות, כי לא גמר בדעתו שחקי החכמה אין שום ספק עליהם, והוא ההפך מן חכם לב ששבו אצלו טבע שניה, הוא ילבט ויתיגע, או כמש"פ שילבט נאמר בערביי על הפוסח על שתי הסעיפים, שלפעמים ילוז מן החכמה כמו שיבאר:
