שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבות נפשו. בויקרא רבה נחלקו ר׳ מאיר וחכמים, ר׳ מאיר אומר: שש ושבע, הרי י״ג; וחכמים אומרים: שבע מקיימין; ושבע דכתיב – זו שביעית שקשה מכלם, ואי זו? זו משלח מדנים בין אחים. ומצינו למדים דעת ר׳ מאיר, שש הנה שנא ה׳, אלו הששה מדות הנזכרים כבר: א. "איש און". ב. "הולך עקשות פה". ג. "קורץ בעיניו מולל ברגליו", שכולם מדה אחת. ד. "תהפוכות בלבו". ה. "חורש רע בכל עת". ו. "מדיינים ישלח". ושבע תועבות נפשו, אלו השבע מדות הנזכרים אחר כך; אומר: א. "עינים רמות". ב. "לשון שקר". ג. "ידים שופכות דם נקי". ד. "לב חורש מחשבות און". ה. "רגלים ממהרות לרוץ לרעה". ו. "יפיח כזבים עד שקר". ז. "ומשלח מדנים בין אחים". ולדעת חכמים אינו כן, אלא שש הנה שנא ה׳ – על הששה הנזכרים אחר כך הוא אומר, וכמו שסידרתי מניינם; ושבע, כלומר השביעית – תועבת נפשו, והיא "משלח מדנים בין אחים". ובא כמו "בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע" (איוב ה, יט):
