"תורת". וע"י יראת ה' שיקבע בלבו ישמור דברי ה' בין במה שנוגע לתורה ולתעודה בין מה שנוגע למעשה והנהגה. בענין התורה "תורת אמת היתה בפיהו", התורה שלמד בפני עצמו היתה תורת אמת כפי החכמה המקובלת מסיני, "ועולה לא נמצא בשפתיו". במה שלמד והורה לאחרים הורה כפי ההלכה. ומבואר אצלי שהשפה היא חיצונית נגד הפה ומורה ע"מ שמוציא מן השפה ולחוץ ללמד לאחרים. והתבאר אצלי עוד שהפה ירמוז תמיד על עניני חכמה. והשפה ירמוז על עניני דעת. ר"ל הפה יציין מה שקבל מרבותיו בעניני חכמה שא"א לדעתה מעצמו רק ע"י קבלה. ואמר שקבל קבלת אמת, והשפה תציין מה שמוציא מדעתו בדברים שיש לשכל מבוא בהם. כמו דברים המושגים ע"י החושים או מושכלות ראשונות אשר ידעם מעצמו בידיעה ברורה ויוציאם בשפה לחוץ. ובזה יצוייר עולה אם יטעה בעיונו ויוציא היקשים מתעים. עז"א שעולה לא נמצא בשפתיו. ומה שנוגע להנהגה בשכל המעשי. אם בדברים שבין אדם לאלהים "בשלום ובמישור הלך אתי". לא נטה ממצות ה' לחלק עליהם. ולא נטה מדרך הישר ומצות התורה. ואם במה שנוגע לאחרים "רבים השיב מעון" בתוכחותיו ומוסריו. ומפרש נגד מה שלמד את העם בין בתורה בין בהנהגה.
ביאור המילות
"בפיהו בשפתיו". שפה חיצונית נגד הפה, ומ"ש בפנים בהבדל בין פה ושפה התבאר אצלי בפי' משלי בכ"מ, פה מורה על החכמה, ושפה על הדעת, ולשון על הבינה ואכ"מ להאריך בזה, ועז"א שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי תורה הם דברים מקובלים שזה מגדר החכמה, וכ"ז התבאר בפירוש משלי באורך:
