מ"ג ישעיהו ל ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ו. מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם אפעה ושרף מעופף ישאו על כתף עירים חילהם ועל דבשת גמלים אוצרתם על עם לא יועילו

מנוקד: מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ.

עם טעמים: מַשָּׂ֖א בַּהֲמ֣וֹת נֶ֑גֶב בְּאֶרֶץ֩ צָרָ֨ה וְצוּקָ֜ה לָבִ֧יא וָלַ֣יִשׁ מֵהֶ֗ם אֶפְעֶה֙ וְשָׂרָ֣ף מְעוֹפֵ֔ף יִשְׂאוּ֩ עַל־כֶּ֨תֶף עֲיָרִ֜ים חֵֽילֵהֶ֗ם וְעַל־דַּבֶּ֤שֶׁת גְּמַלִּים֙ אֽוֹצְרֹתָ֔ם עַל־עַ֖ם לֹ֥א יוֹעִֽילוּ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"משא בהמות נגב" - מטולין על בעירהון באורח דרומא לפי שארץ מצרים בדרומא של א"י וזהו הגידוף והחרפה שמחרפין אותן רואין את אלו שטוענין משאות ממונם על בהמתם להוליך שוחד למצרים חנם ומסכנין עצמן במדברות ארץ צרה וצוקה וכו'

"אפעה" - מין נחש רע הוא ואין בעולם כי אם שנים זכר ונקבה והם יולדים לשבעים שנה ואף שרף מעופף מין נחש הוא ולא שיהיו לו כנפים לעוף אלא קופץ ומדלג רחוק מאד וזורק להב מפיו

"חיליהם" - ממונם

"דבשת" - חטוטרת (תלדרוב"א בלע"ז) יש לו לגמל במקום טעינת המשא וע"ש שמתרקבת תמיד וסכין שם דבש לרפואה קרויה דבשת כדאמרינן בב"מ דבש והדביש חזי לכתישא דגמלי

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משא", שיעור הכתוב "בהמות נגב" וכו' "משא לביא ליש מהם", שהם הוליכו את המנחה דרך מדבר החול, הנמצא בין ארץ מצרים ובין סוריא, והמוליכים את המנחה מתו רבים בדרך מחיות רעות שטרפו מהם, ומכל מקום לא חדלו מלהוליך מנחתם, אומר "בהמות נגב" בעת המיית המדבר הנגוב והיבש שהוא בעת המיית מדבר החול, כהמות ים לגליו בארץ צרה וצוקה שהוא המדבר הנורא הזה, בעת ההיא "משא לביא ליש מהם" נשאו הלביא והליש משא מהם מאת מוליכי המנחה והמשאת למלך מצרים שהלביא והליש וכן האפעה והשרף טרפו והשחיתו מהם, ובכ"ז לא שבו מדרכם, רק "ישאו על כתף עירים חיליהם", מצייר כי עירים שהם צעירי הגמלים נשאו את חיליהם והתמידו לשאת את החיל והעושר שלהם רוב ימים ושנים, העד שהעירים הנושאים נעשו גמלים זקנות, ונשחת גבם מהתמדת הנשיאה עד שנשאו אח"כ "על דבשת הגמלים", וגם החיל שלהם כבר תם והתחילו לקחת האוצרות שאצרו מימי קדם למשמרת, עד שנשאו לבסוף "אוצרותם", וכל זאת היה על ובעבור עם לא יועילו:


ביאור המילות

"משא". מענין נשיאה ולקיחה:

"בהמות". שרשו המה, והב' הוא ב' בכל"ם:

"ונגב". ארץ נגובה. ומשא מוסב על מהם, משא מהם. והבדל צרה צוקה מבואר למעלה (ח' כב):

"כתף עירים, דבשת גמלים". עיר הוא החמור הקטן קודם שיגדל, וממה שאומר עיר בן אתונות (זכריה א' ט') משמע ששם זה מושאל לפעמים גם לצעירי מינים אחרים כמו הגמל, עיר פרא אדם יולד (איוב יא ב'), ודבשת נקרא חטוטרת הגמל הנרקב מתמידת המשא ומושחים אותו בדבש:

"חיל, ואוצר". אוצר, נקרא רק החיל והרכוש שאוצרים אותו למשמרת (ירמיה ט"ו י"ג, י"ז ב'):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"מהם" - ר"ל מהמזיקים המצויים שמה יש מהם אפעה ושרף המעופף

"ישאו" - היו נושאים עושר רב על עירים וגמלים אל עם אשר לא יועילו

"בארץ צרה וצוקה" - ועברו דרך המדבר שהוא ארץ צרה וצוקה מקום אריות

"משא בהמות נגב" - ר"ל הכלימה תהיה על אשר נשאו משאות מכסף וזהב על בהמתם להוליך שוחד למצרים היושבת בנגב א"י

מצודת ציון

"לביא וליש" - שמות משמות האריה

"אפעה" - מין נחש רע

"ושרף מעופף" - מין נחש הדולג ממקום למקום ונראה כאלו הוא עף ופורח

"כתף" - כן יקרא המקום הסמוך לראש מהעבר מזה ומהעבר מזה

"עירים" - חמור הקטן יקרא עיר וכן על עיר בן אתונות (זכריה ט)

"חיליהם" - עושרם

"דבשת גמלים" - הוא חטוטרת הגמל שמניחים המשא עליו וע"ש שמרקיב תדיר ורפואתו למשחו בדבש קרוי דבשת

"על עם" - אל עם