מ"ג ישעיהו כו טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


טז. יְהוָה בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: יהוה בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו

מנוקד: יְהוָה בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ.

עם טעמים: יְהוָ֖ה בַּצַּ֣ר פְּקָד֑וּךָ צָק֣וּן לַ֔חַשׁ מוּסָרְךָ֖ לָֽמוֹ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ה' בצר פקדוך" - אינם מהרהרים אחר מדותיך

"צקון לחש" - שפך שיח ותפלה

"מוסרך למו" - בהיות מוסר יסוריך באין עליהם וכך היא תפלתם

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה'", אבל לא כן ישראל, לא לבד שזכרוך בגדולתם.

"גם בצר פקדוך" ולא תלו הצרה במקרה רק בהשגחה, ולא לבד בעת בא עליהם צרה גדולה, כי גם "צקון" שהיא צוקת הנפש אם באה עליהם איזה צוקה (פערצווייפלונג) "היה זה לחש מוסרך למו" היה זה למו לחש של מוסרך, כאילו לחשת לאזנם את מוסרך (כמ"ש ויגל אזנם למוסר, איוב ל"ו). ויותר מזה כי גם בעת אשר.


ביאור המילות

"צקון", לדעתי הוא מנחי העי"ן מענין צרה וצוקה, ובא ע"מ פלון כמו זדון לצון ששון, כי לדעת המבארים מענין יצק יהיה משקלו עָלוֹן ולא מצאנו משקל זה בשום מקום. וכבר בארתי למעלה (ח' כב) ההבדל בין צרה וצוקה שצוקה מציין מצוקת הנפש הפנימית (פערצווייפלונג).

"לחש", נבדל מן סוד במה שמורה על לחישה מפה לאוזן, כנ"ל (ג' ג') ור"ל הצוקה היא למו גילוי בלחש, לגלות אזנם למוסר:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"בצר" - בעת בוא צרה עליהם זכרו בך ודורשים אליך בתפלה

"צקון לחש" - שפיכת תפלה מצויה ביניהם כאשר בא להם מוסרך

מצודת ציון

"פקדוך" - ענין זכרון כמו וה' פקד את שרה (בראשית כא)

"צקון" - מלשון יציקה ושפיכה ויאמר כן על הרבות הפלל וכן ישפוך שיחו (תהלים קב)

"לחש" - ר"ל תפלה הנאמרה בלחש ובקול נמוך

"מוסרך" - משפט יסורין

"למו" - להם