מ"ג ישעיהו כד ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ו. עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו ישבי בה על כן חרו ישבי ארץ ונשאר אנוש מזער

מנוקד: עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר.

עם טעמים: עַל־כֵּ֗ן אָלָה֙ אָ֣כְלָה אֶ֔רֶץ וַֽיֶּאְשְׁמ֖וּ יֹ֣שְׁבֵי בָ֑הּ עַל־כֵּ֗ן חָרוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי אֶ֔רֶץ וְנִשְׁאַ֥ר אֱנ֖וֹשׁ מִזְעָֽר׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על כן אלה" - בעון שבועת שוא

"חרו" - ל' יבש וצמא בחום חורב כמו נחר מפוח (ירמיהו ו)

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן", אחר שעברו על התורה, לכן "אלה", האלה הכתובה בפרשת נצבים היא "אכלה" ושרפה את הארץ, כמ"ש גפרית ומלח שרפה כל ארצה, "ויאשמו יושבי בה" אמנם האשם שב על ראש יושבי בה שהם גרמו שממת הארץ ושרפתה, "על כן" שב העונש מן הארץ אל יושביה ולכן "חרו" ונחרכו ונצרבו "ישבי הארץ" מן השרפה שנשרפה הארץ חרו ונחרכו גם הם כדבר המתיבש ונחרך מן האש שנתמעט כמותו, וכן "נשאר אנוש מזער" אנוש קטן מעט הכמות ר"ל דלת עם הארץ מתי מספר:


ביאור המילות

"אכלה". ענין שרפה ואש אכלה אהלי שוחד, אש אכלה קש:

"ויאשמו". ההבדל בין אשם ליתר לשונות המורים על החטא, שכולם ידברו בבחינת החטא עצמו, ופעל אשם מדבר בבחינת שהוא חייב עונש על חטאו, גופני או נפשי, (שולדיג), ואשמה הנפש ההיא.

"חרו", חרר הוא גשם מוצק הנחרך מפני האש בפנימותו עד שנשחר מראהו, את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר (יחזקאל טו ד'):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"על כן" - בעבור עון האלה נשרפו יושבי הארץ ונשאר מהם מעט אנשים

"על כן אלה" - בעבור האלה אשר היתה לשוא לכן כלתה הארץ ושממו יושביה

מצודת ציון

"אלה" - ענין שבועה וכן ושמעה קול אלה (ויקרא ה)

"אכלה" - ענין השחתה וכליון

"ויאשמו" - מלשון שממה וכן גם עדרי הצאן נאשמו (יואל א)

"חרו" - ענין יובש ושרפה וכן נחר מפוח (ירמיהו ו)

"אנוש" - הוא שם משמות האדם

"מזער" - מעט כמו ושאר מעט מזער (לעיל טז)