"ביום ההוא", הנה בין עובדי האלילים היו שתי כתות, כת אחת הכחישו בורא שמים וארץ לגמרי, והיו מיחסים הכל אל האליל, וכת אחרת הודו כי נמצא יוצר כל, רק כפרו בהשגחתו ואמרו עזב ה' את הארץ לממשלת הכוכבים, וחשבו כי האליל יהיה האמצעי בינם לבין ה', ועל ידו יקבלו השפע מאת ה'. לעומת זה אמר כי ביום ההוא יסורו שתי הכתות. נגד הכת הראשונה אמר "ביום ההוא ישעה האדם על עשהו" ויכיר כי יש אלוה שעשהו הוא הבורא כל ולא האליל עשהו, ולעומת שעדיין יש לטעות ככת השניה, שאף שה' עשהו, מ"מ אינו משגיח עליו, ובזה אף שישעה בגופו אל עושהו, מ"מ יעשה את האליל אמצעי בינו ובין ה', ויכוין אליו בעבודתו להוריד על ידו השפע, שזה שאף שבגופו ישעה אל עושהו, מ"מ עיניו יכונו אל הפסל לראותו בעת עבודתו ותפלתו אל ה' להשיג רצון על ידו, לז"א כי גם "עיניו אל קדוש ישראל תראינה" יאמין בהשגחת ה' שהוא לבדו משגיח עליו ולא ע"י אמצעי, (לזה אמר קדוש ישראל ששם זה מורה על השגחתו הפרטית המיוחדת שנתבררה ע"י הדיבוק שי"ל עם ישראל, ע"י קדושתם, עד שקדושתו מתיחסת אליהם בשם מצטרף, כמ"ש למעלה , ד, ה' כד):
ביאור המילות
"ישעה, יראה", שעיה, פניית כל הגוף. וראה, רק בעין, והנה פעל ראה נקשר עם את בכ"מ, או עם בי"ת עת יכוין איזה דרישה והפלאה בהעצם הנראה, ולא נקשר בשום מקום עם אל?, ובזה מוכרח מ"ש בפנים, כי העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, וראיית העינים פה, הוא ההגבלה שיגביל עיניו נגדו לא נגד אל נכר:
