מ"ג ישעיהו יא ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ד. וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע

מנוקד: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.

עם טעמים: וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע׃

תרגום יונתן (כל הפרק)

וְיָדִין בְּקוּשְׁטָא מִסְכֵּינִין וְיוֹכַח בְּהֵימְנוּתָא מַחֲשִׁיכֵי עַמָא דְאַרְעָא וְיַמְחֵי חַיָבֵי אַרְעָא בְּמֵימַר פּוּמֵיהּ וּבְמַמְלֵיל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מֵמִית אַרְמִילוֹס רַשִׁיעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"במישור" - לשון נוח ורך

"והכה ארץ בשבט פיו" - כתרגומו וימחי חייבי ארעא

"וברוח שפתיו" - ובממלל שיפוותיה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושפט", דלתות הכתוב הזה מגבילים לדלתות הכתוב הקודם, "לא למראה עיניו ישפוט", רק "ושפט בצדק דלים", הצדק עצמו הוא יהיה אבן ואנך בידו בו יבחן את המשפט, ואחז בידו הצדק לקו בו ישפוט משפט דלים. כי לא יטעה ע"י טענות בעלי דינים לעות צדק.

"ולא למשמע אזניו יוכיח", רק "והוכיח במישור לענוי ארץ", היושר עצמו הוא יהיה בידו פלס בו יוכיח במוסרו לענוים שיקבלו מוסר, ולא יטה מן הישר ימין ושמאל.

"והכה", מצייר כי אם ימצא ארץ ומדינה שלא תקבל דבריו יכה אותה כולה בשבט פיו וקללתו, ולא יצטרך שבט ורצועה כי פיו יהיה השבט בו יכה ארצות ומדינות, ואת "הרשע" הפרטי שימרה נגדו, לו לא יצטרך לקללו כלל רק ברוח היוצא רק משפתיו החיצונים ימיתנו, פיו כולל כל הפה, ושפה הוא השפה החיצונית, ודרך המדבר בפיו שאחר שיפסק לדבר יצא עוד רוח קל מן השפה, עפ"ז מצייר כי אחר שיכה ארץ בדברי פיו, ברוח הקל שישאר עוד בשפה שלו אחרי הדיבור ימית רשע יחידי, ולא יצטרך לדבר למענו כלל:

ביאור המילות

"פיו. שפתיו". הפה כולל גם הלשון וכל כלי הדבור. ושפה, מציין רק השפה החיצונית, ה' שפתי תפתח ופי יגיד (תהלות נא יז), בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (שם לג ז'), מצייר כאילו נעשו השמים בהדבור העקרי, וצבאם בהרוח שנשאר בפיו, ולא היה צריך ליחד הדבור בשבילם, וכן לקמן (לד טז):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"וברוח וגו'" - כפל הדבר במ"ש

"והכה ארץ" - רשעי הארץ יכה בקללת פיו והרי הוא כשבט המכה

"ושפט בצדק דלים" - יקח משפט הדלים בצדק מן העשירים ולא יהדר פני הגדולים ואת החזקים יוכיח במישור כפי הראוי בעבור ענוי הארץ שלא יגזלום עוד מעתה

מצודת ציון

"והוכיח" - מלשון תוכחה ומוסר

"במישור" - מלשון יושר

"לענוי" - הלמ"ד הוא במקום בעבור כמו פתח פיך לאלם (משלי לא)

"וברוח" - הוא הדבור הבא בהסחת רוח הפה