מ"ג ישעיהו ט יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


יב. וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת יְהוָה צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: והעם לא שב עד המכהו ואת יהוה צבאות לא דרשו

מנוקד: וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת יְהוָה צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ.

עם טעמים: וְהָעָ֥ם לֹא־שָׁ֖ב עַד־הַמַּכֵּ֑הוּ וְאֶת־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֹ֥א דָרָֽשׁוּ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עד המכהו" - עד הקב"ה שהוא מביא עליו המכו' האלה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והעם לא שב עד המכהו", שהם שבים תמיד לבקש עזר מאת העמים המכים אותם, והלא עמים אלה אינם המכים באמת כי הם רק כשבט ביד ה', ומדוע לא שב עד המכה האמיתי? ומי הוא המכהו? אומר "ואת ה' צבאות" שהוא הוא המכה אותם ע"י העמים מדוע אותו "לא דרשו", ובעבור זה:


ביאור המילות

"המכהו". ה' הידיעה עם הכנוי שלא כמשפט?, ור"ל מכהו האמתי, ע"כ בא סימן בתוך סימן:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"לא שב" - לא עשה תשובה המגעת עד ה' שהכה בם כי חושבים הכל למקרה ואינם דורשים את ה'