מ"ג ירמיהו טו יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות ירמיהו


<< · מ"ג ירמיהו טו · יח · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה מאנה הרפא היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לָ֣מָּה הָיָ֤ה כְאֵבִי֙ נֶ֔צַח וּמַכָּתִ֖י אֲנוּשָׁ֑ה מֵֽאֲנָה֙ הֵרָפֵ֔א הָי֨וֹ תִהְיֶ֥ה לִי֙ כְּמ֣וֹ אַכְזָ֔ב מַ֖יִם לֹ֥א נֶאֱמָֽנוּ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אנושה" - חולה כמו ויאנש ויחלה בבנה של בת שבע

"היו תהיה לי" - אתה הוי לי

"כמו אכזב" - כאדם שמבטחו נפסק ממנו שאתה מניחני להצטער בידם אכזב מקור פוסק (פיילינ"ץ בלע"ז)

"מים לא נאמנו" - לסמוך עליהם

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למה היה כאבי נצח", מצייר את הזעם שמלא את נפשו כמכה וכאב פנימי בנפשו, כי מרגיש ומתחלחל תמיד בצרת עמו, וכבר באר הרי"א שהחלאים יש מהם חולאים נושנים כקדחת הרביעית ואלה אין בם כאבים ולא סכנה, ויש חולאים בעלי כאבים בלא סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחולי השנים והאזנים, ויש חולאים שהם חדשים לא נושנים ואין בם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת התמידית, ואומר שהחולי שהוא סובל יש בו כל הרעות,

  • א) שהוא מכאיב, עז"א "כאבי",
  • ב) שהוא מתמיד, עז"א "נצח",
  • ג) שהוא מסוכן עז"א "מכתי אנושה",
  • ד) שאין לה רפואה עז"א "מאנה הרפא", וחוץ מזה איני כשאר נביאים שנבואתם מתמדת בכל עת שמכינים א"ע, שאני איני מתנבא רק לפרקים, ואחר החורבן נפסקה נבואתו לגמרי, וז"ש שתדמה לפעמים כמו "אכזב", כמעין הנפסק לגמרי, ולפעמים תדמה "כמים לא נאמנו" שאינם נמצאים בכל עת:
 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"כאבי נצח" - רוצה לומר, זה זמן רב אורבים עלי אנשי ענתות.

"ומכתי אנושה" - המכה שעלי היא כאובה מאד, רוצה לומר, הם מכאיבים אותי ביותר.

"מאנה הרפא" - ממאנת לקבל רפואה, רוצה לומר, אינם חוזרים מרעתם

"היו תהיה לי" - אתה תהיה למולי כמו מקור מים הנפסק ועוזב הנבואה.

ולתוספת ביאור אמר: "מים לא נאמנו", שאין מתקיים ומתמיד, כי כמו כן חדלת ממני העזרה וההצלה מן הקמים עלי.

מצודת ציון

"נצח" - לעולם, רוצה לומר, זמן רב.

"אנושה" - כאובה ביותר, כמו (איוב לד): "אנוש חצי".

"מאנה" - מלשון מיאון.

"אכזב" - ענין הפסק ועזיבה, כמו (ישעיהו נח): "אשר לא יכזבו מימיו".

"נאמנו" - ענין דבר המתקיים, כמו (ישעיהו כב): "יתד במקום נאמן".