מ"ג ויקרא יז יא
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי נְפַשׁ בִּשְׂרָא בִּדְמָא הִיא וַאֲנָא יְהַבְתֵּיהּ לְכוֹן עַל מַדְבְּחָא לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתְכוֹן אֲרֵי דְּמָא הוּא עַל נַפְשָׁא מְכַפַּר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם קִיוּם נְפָשׁ כָּל בִּישְרָא בְּאַדְמָא הוּא וַאֲנָא יְהַבְתִּיהָ לְכוֹן לִגְזֵירָתָא דְתִיתְּנוּן אֲדַם נִיכְסָא עַל מַדְבְּחָא מְטוֹל לִמְכַפְּרָא אֲדַם עַל נַפְשַׁתְכוֹן אֲרוּם אֲדַם נִיכְסָא הוּא עַל חוֹבֵי נַפְשָׁא מְכַפֵּר: |
רש"י
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
ואם נקשה: למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב? נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם, שלא נשגה בו, אע"פ שלא עשה כן בחלב, כי ניכר הוא.
והרב כתב במורה הנבוכים (ג מו), כי היו הכשדים מואסים הדם, ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהנבא מהם העתידות, והתורה תכוין לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם, ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה. ולכך אמר (ויקרא יז י): "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם", כמו שאמר בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ ו) שהוא מביא למין ממיני עבודה זרה, כי לא נאמר כן במצוה אחרת.
ואלו דברים מיושבים, אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האסור (ויקרא יז יד): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו", (ויקרא יז יא): "כי נפש הבשר בדם הוא", והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג): "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר".
והראוי שנפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם, כי הוא לבדו בהם מכיר את בוראו. ואף ע"פ כן, לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח, לא בעלי הנפש, כאשר בא בפרשת בראשית, שנאמר (בראשית א כט): "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'". וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח, והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו, התיר להם השחיטה, כמו שאמר (בראשית ט ג): "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל", כי חיותם בעבור האדם. והנה, התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו; כי אין ראוי לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה, ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה, (קהלת ג יט): "ורוח אחד לכל"}. ועל הדרך שיראוהו חוקרי היונים, מן השכל הפועל התנוצץ זיו וזוהר צח מאד ובהיר, וממנו יצא נצוץ נפש הבהמה, והנה היא נפש גמורה בצד מן הפנים, ולכך יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה והיכר ברגילים ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן והיכר מופלא באנשי בית בעליהם, וכן ליונים דעת והכרה מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים שישתנו בעכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה, והכתוב אומר (קהלת ג כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", ולכך אמר (ויקרא יז יד): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם, ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה'. וזה טעם על כן אמרתי לבני ישראל, בעבור שהדם הוא הנפש, ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו.
ושנו בספרי (ראה עו) (דברים יב כג): "רק חזק לבלתי אכול הדם": "רבי יהודה אומר מגיד שהיו שטופים בדם וכו'", כי הדם הוא הנפש (שם), "להגיד מה גרם", ולא תאכל הנפש עם הבשר (שם) "זה אבר מן החי", זה רמז וראיה למה שפירשנו. ולכך צוה עוד (בפסוק יג) לכסות כל דם בחיה ובעוף, כי לא יתקרב דמם על המזבח, כי גם בעופות לא יקרב מהם רק שני מינין בלבד, וגם הם אינם נשחטים, אבל בבהמות רוב המצויים נשחטים לשם הנכבד ודמם לכפר ואין ראוי לכסותו, ולא חשש לכסות דם החולין בבהמה כי אין חולין במדבר, וגם אחרי כן על הרוב יצוה.רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והרמב"ם ז"ל כתב בטעמי המצות באיסור הדם כי היא הרחקה שלא יתעסק האדם במלאכת השדים, כי בצאת ישראל ממצרים היו בקיאין בחכמה זו ומורגלין בה מהמצריים שהיו שטופים ונמשכין אחריה, והחכמים מהם כשירצו לאסוף אותם עושים גומא וזורקים שם את הדם, והשדים מתאספים שם סביבות הגומא, וכאשר ירצו להנבא עתידות יאכלו מן הדם, וזהו שהזהיר הכתוב (ויקרא יט) לא תאכלו על הדם, (שמואל א יד) הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם, ומפני זה אסרה תורה אכילת הדם כי כוונת התורה לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם, וזהו טעם איסורו שאסרו הכתוב באכילה ובחר בו להטהר בהזאה ולזרקו על המזבח לכפרה, ולפי שהענין הזה מין ממיני עבודה זרה הזכיר הכתוב בו ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמו שהזכיר בנותן מזרעו למולך. זה דעת הרב ז"ל בספר המורה.
והרב הנזכר כתב עליו כי אילו היה זה עקר הטעם למה יזכיר הכתוב נפש נפש בכל פעם ופעם שיזכיר איסור הדם, ועל כן כתב כי הדברים מתישבים על הלב, אבל לשון הכתוב לא יורה כן ולפיכך פירש באיסור הדם כל הטעמים שכתבתי למעלה. עוד צריך שנבאר בפסוקי הדם, הוא שכתוב כי נפש הבשר בדם היא, וכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, ושני פסוקים אלה יורו כי הנפש בדם והדם בנפש ששניהם מעורבים ביחד כענין היין המזוג במים שהמים ביין והיין במים כל אחד בחברו, ואח"כ פירש ואמר דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא, בא לבאר שהדם הוא הנפש עצמו, שהיו לבשר אחד לא יתפרדו, ולא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם, כענין החומר והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא זה בלא זה. ודם זה שהוא הנפש הוא הנקרא דם שותת שהוא שותת ואינו יכול לצאת בקלוח, והוא הדם שנעשה בו חלל, וזהו רביעית אחרון, אבל כל הדם הראשון שהוא דם קלוח נקרא דם הנפש אבל אינו נפש עצמו כי לא ימות בו אדם ובהמה אלא ברביעית אחרון, ולענין כרת אין צריך לומר דם שותת שאף דם קלוח בכרת.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[ה] "כי נפש הבשר בדם הִוא"-- להגיד מה גרם.
"ואני נתתיו"-- ואם נתנם במתנה אחת, כפר.
"לכם"-- ולא לאחרים.
"על המזבח"-- כל מקום שיתן על המזבח יכפר. "על המזבח"-- ולא על קרקעו של מזבח.
"כי הדם הוא בנפש יכפר"-- הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום.