גור אריה על רש"י ויקרא יז
<< · גור אריה על רש"י · ויקרא · יז · >>
[א] במוקדשים הכתוב מדבר. דאין לומר שהכתוב מדבר בחולין, שאם שוחט חולין בחוץ יהיה חייב כרת, שלא מצאנו שום אזהרה על זה, וכלל אמרו חכמים ז"ל (יומא סוף פא.) לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. בשלמא אי קאי קרא על שוחט קדשים בחוץ, תמצא אזהרה "השמר לך פן תעלה עולתך וגו'" (דברים י"ב, י"ג). ומה שפירש רש"י בחולין (טז ע"ב ד"ה נאסר) על ההיא דאמרינן שמתחלה נאסר להם בשר תאוה, מפני שכתב "איש אשר ישחט שור או שה וגו'", ואם כן מוכח מדבריו שבחולין איירי, נראה לי, והוא נכון מאד על דרך פירוש רש"י, שאין לומר שעיקר הכתוב מדבר בחולין, שהרי חייב כרת בכתוב (פסוק ד), ואין בחולין כרת, אלא מדכתיב סתם "איש איש אשר ישחט שור או כבש וגו'", ולא כתיב 'איש אשר ישחט עולה או זבח', אלא מפני שאין שום בשר שנשחט חוצה, לפי שנאסר להם בשר תאוה, לפיכך לא כתב לך 'אשר ישחט עולה או זבח', דמשמע אבל אחר מותר לשחוט בחוץ, וכיון שאין שום דבר שנשחט רק קדשים, שהרי אסור להם בשר תאוה, לא הוצרך לפרש קדשים, וכתב סתם "אשר ישחט שור או שה":
[ב] חוץ לעזרה וכו'. פירוש, "במחנה" לא קאי על מחנה שכינה, דומיא "מחוץ למחנה" שרוצה לומר חוץ למחנה שכינה, וחייב כרת משום ששחט בכל מקום המחנה, ולא שחט העולה בצפון כדינה (לעיל א, יא), אלא פירושו מחוץ לעזרה לגמרי, דאיתקיש "במחנה" אל "מחוץ למחנה", מה "חוץ למחנה" אינו מקום שחיטה כלל, אף "במחנה" אינו מקום שחיטה כלל. ואי כתב "מחוץ למחנה" בלחוד, הוה אמינא דוקא חוץ לג' מחנות, כמו גבי פר ושעיר דכתיב (לעיל ד, כא) "אל מחוץ למחנה", ורוצה לומר מחוץ לג' מחנות, לכך כתיב "במחנה", שאף במחנה יהא חייב. ואם תאמר, מנלן לרבות מחנה לויה, שמא "במחנה" לא משמע רק מחנה ישראל, זה אין קשיא, דאטו 'מחנה ישראל' כתיב, "במחנה" כתיב, רוצה לומר במחנה שאין שוחטין שם, שאינו משכן, ואם כן הוא נמי במחנה לויה:
[ד] לחייב המקטיר כשוחט כו'. פירוש, שיהא חייב אותו המקטיר אף על גב שכבר נפסל הקרבן בשחיטת הקרבן בחוץ, אפילו הכי המקטיר חייב. דאין לפרש על המקטיר בלא שוחט מתחלה אתא קרא, שדרשו (זבחים דף קז.) מדכתיב "ואליהם תאמר", קאי קרא על לפניו, דאיירי בשחיטת חוץ שכבר נשחט חוץ בפסול, ועליו קאמר שאם יקטיר חייב. והרא"ם שבש הגרסאות שלא לצורך, שכן יש לפרש 'כשוחט בחוץ' כמו 'כשחוט בחוץ', והכל אחד:
[ה] זרעו נכרת וכו'. וזה ההפרש שיש בין כרת למיתה, כי המיתה עליו בלבד, לאפוקי כרת - הוא וזרעו נכרתין, כי כאשר הוא נכרת הוא יותר מן המיתה, כי המיתה לא הגיע לזרעו, כי כן דרך - דור מת ודור אחר בא, אבל כרת - משורש החיים נכרת, ונלקה עמו הפרי, כמו שאם יוסר שורש האילן גם הפרי נלקה עמו:
[ו] תלמוד לומר כל דם. והקשה הרא"ם, הרי כבר נאמר (דברים י"ב, ט"ז) "רק הדם לא תאכל וגו'", וכבר פירשנו בפרשת צו שצריך תרי קראי, דאי כתב קרא לקמן, הוה אמינא דוקא פסולי המוקדשים שנפסלו לגבי המזבח, שהרי היתה שעה שהיה דמה למזבח עומד, אבל בהמה חולין, שלא היתה קודש כלל, אימא דמה מותר, לכך צריך לכתוב. ואי כתב קרא כאן, הוה אמינא דוקא בהמות חולין, אבל פסולי המוקדשין לא, מפני דפסולי מוקדשין היתר שבא מכלל איסור, שהרי היו אסורים וחזרו להיות מותר, [הוה אמינא] אפילו הדם נמי מותר:
[ז] פנאי שלי וכו'. לא סתם פנים, שהרי סתם פנים הוא לטובה, כמו "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו', כ"ו), אלא פירושו פנאי שלי להתעסק בו:
[ח] נפש כל בריה וכו'. פירוש, שאין לבשר נפש שיאמר "כי נפש הבשר", אלא 'נפש כל בריה', שנקרא הבריה "בשר". ומפני שהלשון משמע כי הנפש הוא בדם, ואין הנפש בדם, אמר ש'בדם היא תלויה'. ומפני שקשה מאי בא להגיד בזה אם הנפש תלויה בדם, ומה בכך, אלא לומר לך שלפיכך אסרתי אותו לאדם, כי נתתי אותו על המזבח לכפר, שלא יהיה לאדם חלק בדם:
[ט] תלמוד לומר ציד. פירוש, כי "ציד" נקרא אף על גב שהוא כבר נצוד ועומד, אפילו כי נקרא "ציד", שהרי הוא בביתו נצוד:
[י] אלא בהזמנה הזאת. פירוש בטורח, כאילו היה טורח בה וצד אותה, ואז לא היה אוכל אותו כל שעה:
[יא] דם ובשר לשון זכר [נפש לשון נקיבה]. פירוש, הא דכתיב "כי נפש כל בשר דמו היא", "היא" קאי על הנפש, שהיא לשון נקיבה. ומה שכתוב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", "הוא" קאי על הדם, שהוא לשון זכר. ומה שכתיב "כי נפש כל בשר דמו", "דמו" שהוא לשון זכר קאי על הבשר:
[יב] בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר וכו'. עד ולמדך כאן שמטמא באכילתה. וכך פירושו, מדכתיב "אשר תאכל נבילה וטריפה", אם כן בנבילת עוף טהור הכתוב מדבר, דאי בנבילת בהמה, ילפינן לקמן בפרשת אמור (תו"כ להלן כב, ח) שאינו מטמא באכילתו, כדכתיב (שם) "נבילה וטריפה לא תאכלו לטמא בה", שאין לו טומאה רק הכתוב בה, דהיינו אכילה בבית הבליעה, יצא נבלת בהמה שמטמא במגע (לעיל ה, ב) - אין לה טומאה בבית הבליעה. ולמדך כאן שמטמא בבית הבליעה, רוצה לומר שמטמא הבגדים שעליו כשהעוף בבית הבליעה, לכך צריך קרא בכאן ללמוד שמטמא נבילת עוף טהור בגדים בבית הבליעה. וקרא דפרשת אמור צריך שאין לבהמה טומאה בבית הבליעה, ובשביל כך מוקמינן קרא (כאן) בנבילת עוף טהור:
[יג] וטריפה וכו'. דאין טריפה מטמא כלל, דאי טריפה מטמא, לכתוב "טריפה" ולא צריך נבילה, אלא "טריפה" לא נכתב 'אלא ללמוד וכו. ואל יקשה לך שאיך יכתוב "וטריפה", והרי טריפה אינו מטמא, וכי בשביל ההיקש יכתוב שקר, ואין זה קשיא, שכך פירוש הכתוב "נבילה וטריפה", כלומר נבילה שנתנבלה מעצמה, וטריפה על ידי חיה רעה, לא יאכל לטמאה בה, והיינו שאם נטרפה לגמרי עד שאין בה חיות - לא יאכלו לטמא. וקרא שאינו צריך, דודאי דגם זה נבילה הוא, אף על גב שהיה זה על ידי חיה רעה, ודרשינן מיניה (תו"כ כאן) שיש במינו טריפה, שאיסור שלה משום שנטרפה. אף על גב דהשתא גם כן אסורה משום נבילה, מכל מקום פירוש הכתוב אותה שמתה בעצמה ואותה שמתה מחמת חיה רעה, כדכתיב (שמות כ"ב, י"ב) "הטריפה לא ישלם", וכתב "וטריפה" לדרוש מי שיש במינו טריפה:
[יד] אם אכל קדש וכו'. אבל אם לא אכל קודש ו[לא] נכנס למקדש למה יהא חייב, וכי בשביל שנטמא יהא חייב:
[טו] על רחיצת גופו וכו'. פירוש, מדכתיב יתור "בשרו", דלא הוי למכתב רק 'ואם לא יכבס ולא ירחץ', כדכתיב בקרא קמא (פסוק טו) "ורחץ במים", וכתב "ובשרו לא ירחץ", אלא לדיוקא אתא, על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדיו, ו"נשא עונו" דבוק אל "ובשרו לא ירחץ". ועוד יליף ליה מקל וחומר בתורת כהנים, מה טומאת מת החמורה, לא ענש הכתוב כרת אלא על טומאת גופו, לא על כבוס בגדיו, טומאת נבילה לא כל שכן שלא יהא חייב כרת על כבוס בגדים: