מ"ג ויקרא ו כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג ויקרא ו · כא · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּמָן דַּחֲסַף דְּתִתְבַּשַּׁל בֵּיהּ יִתְּבַר וְאִם בְּמָנָא דִּנְחָשָׁא תִּתְבַּשַּׁל וְיִתְמְרֵיק וְיִשְׁתְּטֵיף בְּמַיָּא׃
ירושלמי (יונתן):
וְכָל מַאן דְפָחַר דְתִתְבַּשֵׁל בֵּיהּ יִתְבַּר מְטוֹל דְלָא יְבַשְׁלוּן בֵּיהּ חוּלֵי וְאִין בְּמָנָא דִנְחָשָׁא תִּתְבַּשֵׁל וְיִסְתְּפַן בְּגַרְגִישְׁתָּא וְיִשְׁתְּטִיף בְּמוֹי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ישבר" - לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר והוא הדין לכל הקדשים

"ומרק" - ל' תמרוקי הנשים (אסתר ב) אשקורי"ר בלעז

"ומרק ושטף" - לפלוט את בליעתו אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

יִשָּׁבֵר – לְפִי שֶׁהַבְּלִיעָה שֶׁנִּבְלַעַת בּוֹ נַעֲשָׂה נוֹתָר; וְהוּא הַדִּין לְכָל הַקֳּדָשִׁים (ע"ז ע"ו ע"א).
וּמֹרַק – לְשׁוֹן "תַּמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" (אסתר ב,יב), אישקור"מנט [escurement = ניקוי מתוך סילוק‏[2]] בְּלַעַ"ז.
וּמֹרַק וְשֻׁטַּף – לִפְלֹט אֶת בְּלִיעָתוֹ. אֲבָל כְּלֵי חֶרֶס, לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב כָּאן שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דָּפְיוֹ לְעוֹלָם (פסחים ל' ע"ב).

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו רמב"ן על ויקרא ו כ

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. כלומר במקום קדוש, כשם שהכבוס הוא המקום קדוש. ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף במים. נמשך גם כן אל מקום קדוש הנזכר תחלה, כי הכל היה במקום קדוש, הכבוס והשבירה והשטיפה. פירש רש"י ז"ל ישבר לפי שהבליעה הנבלעת שם נעשה נותר. ומורק לשון תמרוקי הנשים. ומורק ושוטף לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרש למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, עד כאן.

הנה הודיענו הכתוב הזה כי כלי נחשת והוא הדין לכל שאר מיני מתכות שנתבשל בהן האסור דינו בהגעלה ולא תספיק בהם הדחה בעלמא, אבל כלי חרש שנתבשל בו אסור אין לו תקנה אלא בשבירה ולא תספיק בו הגעלה. ומן הידוע כי יש למים שלש כחות. והם המים הקרים והפושרים והרותחים. הקרים, אם נתן בהם האסור דין הכשר הוא להדיח הכלים במים קרים. הפושרים, אם נתן בהם האסור אין הכשרו בהדחת מים קרים אלא בהדחת הפושרים. הרותחים, אם נתן בהם האסור אין הכשרו של כלי לא במים קרים ולא בפושרין אלא ברותחים, לפי שהכלי שנתן לתוכו הדבר האסור אין פליטתו אלא כדרך בליעתו, וזהו שאמרו בענין אסור כלים של חמץ בפסח, דברים שנשתמש בהם על ידי צונן כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיחם ומטבילם והן טהורים, דברים שנשתמש בהם ע"י חמין כגון יורות וקומקמוסים ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והם טהורים, דברים שנשתמש בהם על ידי האור כגון השפודין והאסכלות מלבנן ומטבילן והם טהורים, הא למדת שאין האיסור נפלט מן הכלי אלא כדרך שנבלע בו. ומה שאמר ישבר ולא אמר תשבר כמו שאמר תכבס, לפי שלשון שבירה ענינו שישבור הכלי שנים ושלשה שברים כדי שלא יצלח למלאכה ההיא שהיה ראוי תחלה, ואלו אמר תשבר היה מתבאר מזה לשוברו שברים קטנים יותר מדאי עד שלא יוכל אדם להשתמש באחד מחלקי השברים לשום דבר בעולם כגון (תהלים מח) תשבר אניות תרשיש, (שופטים ז) וישברו הכדים, ולא בא הכתוב לומר אלא שישברנו שבירה קלה שיתבטל הכלי מתשמישו הראוי. וזהו שכתוב כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו, ולא אמר תשברו, וכמו שאמרו רז"ל נשברו טהרו כלומר שכבר יצא מתורת כלי ומותר להשתמש באחד מחלקיו, וכן (שמות יב) ועצם לא תשברו בו, אפילו שבירה קלה, שכן דרך בני חורין שלא להתעסק בעצמות. ודרשו רז"ל שהיו החרסים נבלעים בקרקע העזרה, שאם לא כן היתה העזרה כולה מתמלאה חרסים, והיה זה מי"ח נסים שנעשו במקדש, ואלו הן, לא הפילה אשה מריח בשר הקדש מעולם, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, כלומר שלא אירע בהן מעולם שום פסול טומאה, ושלשתן נחשבין אחד, ולא כבו גשמים אש מעצי המערכה, ולא נצחה הרוח עמוד העשן, כלומר עשן אשו של הדיוט, כענין שכתוב (ויקרא א) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, שאע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שהרי אש של מעלה אין לה עשן, שכך אמרו במסכת יומא, חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחים ויבשים, ואינה מעלה עשן. רבוצה כארי, והאמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה רבוצה ככלב, לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני, עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום כשאלין בירושלים. אלו הן עשרה נסים הזכירם רבותינו ז"ל במקום אחד ביחד במסכת אבות, נשארו שמונה, ואלו הם, כלים של חרס שנתבשל בהן חטאת והיו החרסים נבלעים בקרקע, מזבח העולה אשר עליו אש תמיד והיה מצופה נחשת כעובי דינר והיה מעצי שטים ולא היה הנחושת נתך ולא העץ נשרף, נרות המערכה היה בכל נר ונר שמן כמדת חברותיה ומעולם לא נכבתה אחת מהן קודם השחר, ואם הלילה היתה קצרה לא הותיר מן השמן, ואם היתה ארוכה לא חסר ממנה, הנר האמצעי לא היה בו שמן אלא כמדת שאר הנרות וממנה היה מדליק לכל השאר ובה היה מסיים, לשון של זהורית היו תולין על פתחו של היכל ביום הכפורים ולערב היה מלבין, השעיר שהיה משולח לעזאזל קודם שיגיע לעקרו של הר לא היה נשאר בו אפילו אבר אחד שלם.

וראיתי במדרש תנחומא בתחלת סדר ואתה תצוה, כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמשת לאורה לכך נאמר (שמות כז) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ומשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהם, כן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק קמא. ועוד שם, לחם הפנים היה משתמר חמימותו בתוכו שמונה ימים, שנאמר (שמואל א כא) לשום לחם חם ביום הלקחו, א"ר יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו, שנאמר לשום לחם חם וגו', שהיו מסלקים אותו חם כשם שמסדרים אותו חם. ומקשה, ותו ליכא, והאמר לוי מקום ארון אינו מן המדה, ואמר שמואל כרובים בנס היו עומדים. ומשני, ניסי דבראי קא חשיב ניסי דגואי לא חשיב.

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר וגו'. פירש"י והוא הדין לכל הקדשים, ומ"מ הדבר צריך ביאור למה כתבה התורה דין זה דווקא גבי חטאת הבא לכפרה, וכפי הפשט נוכל לומר לפי שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם (פסחים ל, ב), וסד"א דווקא בקדשים קלים הנאכלים לב' ימים ולילה אחת שהמאכל מתעכב בקדירה זמן רב ע"כ הוא בולע כ"כ הרבה עד שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, אבל קדשי קדשים שאינן נאכלין כ"א ליום אחד ולילה אחת סד"א שבזמן מועט כזה אינו בולע כל כך הרבה ויש תקנה אף לכלי חרס בשטיפה קמ"ל

ועל צד הרמז קרוב לשמוע, שטהרת הכלים יש להם דמיון לטהרת החוטא המקריב חטאת, כי כמו שהכלים יש מהם שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה ואין להם תקנה כ"א בשבירה, ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור ויש להם תקנה בשטיפה, כך יש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל ואין לו תקנה כ"א בשבירת לבו כי הוא הכלי שנתבשל בו האיסור, ויש לך אדם שאינו בולע הרבה ויש לו תקנה בכל דהו כדרך שארז"ל (ערכין טו, ב) מאי תקנתיה של מספר לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים. ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר (שם) וסלף בה שבר ברוח. ומן חטא לה"ר יוקח לכל חטאת ולכל עון שבזמן שאין ב"ה קיים אין תקנה לעם הארץ כ"א בשבירת לבו הכלי שנתבשל בו החטא, ולת"ח יש תקנה בכל חטא ע"י ת"ת, וחטא בני עלי יוכיח שאינו מתכפר בזבח ומנחה אבל מתכפר הוא בת"ת (ר"ה יח, א).

ע"כ כתבה התורה דין הכלים אצל החטאת, לומר לך שבזמן שאין זבח ומנחה אז טהרת החוטא כטהרת הכלים, כי כל עם הארץ נמשל לכלי חרס ואינו יוצא מידי דופיו כ"א בשבירת לבו, וכל ת"ח יש לו דין כלי נחושת שיש לו תקנה ע"י מריקה ושטיפה מבית ומחוץ, כך כל ת"ח יש לו תקנה ע"י התורה שנמשלה למים המטהרו מבית ומחוץ כי ע"י התורה יהיה תוכו כברו כמ"ש מבית ומחוץ תצפנו (שמות כה, יא) כדרך שנתבאר שם בפר' תרומה, וזה הדבר שאמרנו שכל אדם דומה לכלי מה. ויש ראיה ממה שארז"ל (סנהדרין נב, ב) למה ת"ח דומה לפני עם הארץ כקיתון של זהב סיפר עמו דומה לכלי כסף נהנה ממנו דומה לכלי חרס כו', ונראה שעל זה נאמר (איכה ד, ב) בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר, היה מקונן על אנשי הסגולה שנמשלו לזהב וכתם ואבני קודש, שהיו מרבים סעודות בכ"מ בראש כל חוצות עם עמי הארץ עד שגרמו גלות להם ולבניהם, כמ"ש כל המרבה סעודתו בכ"מ לסוף מחריב ביתו כו' ומסיק שם בפרק אלו עוברין (מט. עיי"ש) לסוף גולה כו' ועל זה אמר תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות שהיו מרבים סעודתם בכ"מ עם עמי הארץ ואמר מיד בני ציון היקרים, כד"א (משלי כ, טו) וכלי יקר שפתי דעת, המסולאים בפז כי מתחילה היו נמשלו לכלי זהב וע"י שתשתפכנה בראש כל חוצות איכה נחשבו לנבלי חרש, אותן השלמים שנקראו מעשה ידי יוצר הכל, כי הכל נברא ביד אחד זולת השלמים נבראו בב' ידים (מדרש תהלים קלט.כו) ואיך ירדו ממדרגה זו אל דיוטא תחתונה זו.

ובהצעה זו נ"ל ליישב מה שארז"ל (שבת קה, ב) כל המתעצל בהספדו של ת"ח ראוי לקברו בחייו שנאמר (יהושע כד, ל) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר מצפון להר געש, מלמד שגעש עליהם ההר לקברם ומנא ליה לומר כן שמא איזו עון אחר גרם להם שגעש עליהם ההר, והנה בתמנת סרח פירש"י בתמונת חרס דהיינו שמש ובשופטים (שופטים ב, ט) כתיב חרס במקום סרח, והנה על פי דרכו של רש"י נ"ל לפרש בתמנת לשון בתמונה אבל חרס נ"ל שהוא לשון כלי חרס ור"ל שלא נהגו בו דין ת"ח להספידו כראוי אלא קברוהו בתמונת שאר עם הארץ שנמשל לחרס הנשבר שאינו יוצא מידי סרחונו ודופיו לעולם, לכך גרס בשופטים חרס במקום סרח כי הסרח דהיינו סרחון מעשיו ממשילו לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו וסרחונו כ"א בשבירה, ואצל ת"ח לא כך המדה שהרי ארז"ל (ברכות יט, א) אם ראית ת"ח עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי ודאי עשה תשובה, כי מסתמא הוא עוסק בתורה והיא כפרתו למרק חטאו ומורק ושוטף מבית ומחוץ במי התורה, ואע"פ שסתם ת"ח נמשל לכלי זהב שבקל הוא להעביר מעליו מעט אבק ושמץ דופי שעליו מ"מ כשחטא והלך בעצת הנחש המשילו לכלי נחושת כי הלשון נופל על הלשון, ועל שם שהיה מצחו נחושה להעיז בבוראו ומורק ושוטף כאמור. ומפסוק זה אנו למדין גם הלכות גיעול הכלים שכדרך תשמישו כך טהרתו.

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[א] 'כלי חרש' -- אין לי אלא כלי חרש; מנין לרבות כלי נתר?    תלמוד לומר "וכלי חרש".

אין [לי] אלא שבשל בו; ערה לתוכו רותח מנין?    תלמוד לומר "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר".

אין לי אלא כלי חרש שערה לתוכו רותח; כלי נחושת שערה לתוכו רותח מנין?    תלמוד לומר "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת"

[ב] אין לי אלא כלי נחושת; מנין לרבות כל שאר מתכות?    תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת".


"ואם בכלי נחשת בֻּשָּׁלָה"-- מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו.

אין לי אלא כלי נחושת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו; ומנין לכלי חרש שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה?    תלמוד לומר "ישבר ואם בכלי נחשת בֻּשָּׁלָה"

ר' טרפון אומר: בישל בו תחלת הרגל -- מבשל בו כל הרגל.  וחכמים אומרים עד זמן אכילה.


'מריקה ושטיפה'-- מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס.
מריקה ושטיפה בצונן. השפוד והאסכלא -- מגעילן בחמין.


[ג] " וּמֹרַק וְשֻׁטַּף" -- יכול מה שטיפה האמורה להלן בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה?...    תלמוד לומר "במים"-- במים כל שהן.

"במים"-- ולא ביין; "במים"--ולא במזוג; "במים"-- להכשיר את כל המים.  קל וחומר למימי הכיור.


[ד]

  • יכול אף הפסולה תהא טעונה מריקה ושטיפה?    תלמוד לומר "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל"-- הכשירה טעונה מריקה ושטיפה ואין הפסולה טעונה מריקה ושטיפה.
  • ר' יעקב אומר: היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- טעונה מריקה ושטיפה; ושלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אינה טעונה מריקה ושטיפה.
  • ר' שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה -- אינה טעונה מריקה ושטיפה.


בישל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים -- אם יש בהם בנותן טעם -- הרי אלו נאכלים כחמורים, וטעונים מריקה ושטיפה, ופסולה במגע.


  1. ^ רש"י רוצה להסביר את המשמעות של הפועל "מרק" ואומר, שזה ניקוי על־ידי סילוק כל הלכלוך, שבלע החפץ (בהוסיפו את הקידומת ־es לפועל curer).
  2. ^ רש"י רוצה להסביר את המשמעות של הפועל "מרק" ואומר, שזה ניקוי על־ידי סילוק כל הלכלוך, שבלע החפץ (בהוסיפו את הקידומת ־es לפועל curer).

<< · מ"ג ויקרא · ו · כא · >>