[לג] כשיכיר בעצמו לשוב. פירוש, דהאי קרא דקאמר "כי יחטא", ולא היה צריך לומר רק "והשיב את הגזילה אשר גזל", שהרי כבר נאמר (פסוק כב) "מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה", אלא פירושו והיה כאשר ישוב בתשובה, ונותן לב לשוב:
והיה כי יחטא ואשם. כפל הלשון, להורות כי הוא חוטא להקב"ה ולבעל דינו, ולמדך כאן כי מי שיש בידו גזל וחטא בו לחבירו גם להקב"ה חוטא, והחטא הזה שבפרשה הוא מזיד, ולכך התחיל נפש כי תחטא, ולא אמר כי תחטא בשגגה, ובכל החטאים כלם הזכיר בהם בשגגה בכל פרשה ופרשה. וידוע כי כל הקרבנות לא יבואו רק על השוגג אבל מצינו מהם ארבעה בלבד שמביאים קרבן על המזיד, והן, הבא על השפחה, והנזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון.
והשיב את הגזלה אשר גזל. היה מספיק הכתוב לומר והשיב את הגזלה למה הוצרך אשר גזל, שלא תאמר והשיב את הגזלה דמי הגזלה, לכך הוצרך אשר גזל לומר אותו דבר עצמו שגזל, שכל זמן שהגזלה בעין חייב להשיבה בעין אם היא אצלו בעין, ואם כבר ערב אותה בממון המותר, הדין בזה לשלם דמי הגזלה, והוא שאמר רז"ל בבבא קמא גזל מריש ובנאה בבירה בית שמאי אומרים מקעקע כל הבירה כלו ומחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים, והלכה כבית הלל. ותשובת אנשי נינוה שהעיד עליהם הכתוב (יונה ג) ומן החמס אשר בכפיהם, ואמרו עליהם רז"ל גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, לפנים משורת הדין עשו. ודרשו רז"ל אשר גזל, כעין שגזל, לומר לך שאם הוזלה לאחר מכאן חייב לשלם כשעת הגזלה, והוא הדין גם כן בעושק ובפקדון, ועל כן הזכיר בהם אשר עשק, כעין שעשק, אשר הפקד אתו, כעין שהפקד אתו.
והיה כי יחטא ואשם. פירש"י כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה כו' כי כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו ודרך איש ישר בעיניו כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו, או נדמה לו כי עשה לו איזו עול ע"כ הוא מעכב פקדונו, לפיכך ביום שישים אשם בנפשו ויכיר טעותו וכי לא טוב עשה בעמיו זה"ש ואשם. שיאשים את עצמו ומורה גם הוא יורה איסור לעצמו ע"י שיכיר בחטאיו ואז ודאי יתן אל לבו לשוב בתשובה, והשיב את הגזילה אשר גזל. לא שישלם דמי הגזילה אלא את אשר גזל בעינו. ושילם אותו בראשו וגו'. כי הקב"ה מוותר על שלו ואינו מקפיד אם יאחר זמן הבאת איל אשמו לה' ע"כ צוה לו להקדים תשלומין לאדם ליתן לו בראש את כל שלו ואח"כ יביא אשמו על השבועה וחמשיתיו יוסף עליו. על שהיו מעותיו בטלים אצלו.
וענין החומש הוא, לפי שהקב"ה נותן אל האדם זהב ורב פנינים כדי שיבזבז ויתן משלו לשם ה' לעניי עמו וארז"ל (כתובות נ, א) הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש שנאמר (בראשית כח, כב) עשר אעשרנו לך ועשורא בתרא כעשורא קמא, וזה האיש לא זו שלא בזבז ליתן מממונו חומש לצורך הקדש או לפרנסת חבירו אלא אדרבא גזל משל הקדש או משל חבירו ע"כ הדין נותן להענישו בתוספת חומש כי גזילת הקרן יכופר בהשבת הגזילה, ומה שלא נתן החומש יכופר לו במה שיוסיף חומש.
אי "והשיב...ושלם" (ויקרא ה', כ"ג-כ"ד) - יכול יהיה משיב ומשלם? ואל תתמה! שהרי הגנב משלם תשלומי כפל! אם טבח ומכר משלם ד' וה'! תלמוד לומר 'גְּזֵלָה'-- גזילה הוא משלם ואין משיב ומשלם.
[ב] "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" -- מה תלמוד לומר "אשר גזל"?
שיכול ישלם חומש ואשם על מה שגזל אביו... תלמוד לומר "אשר גזל".
[ג] יכול לא ישיב כל עיקר? תלמוד לומר "את הגזלה".
מה תלמוד לומר "אֲשֶׁר עָשָׁק"?
שיכול ישלם חומש ואשם על מה שעשק אביו?... תלמוד למר "אֲשֶׁר עָשָׁק"-- על מה שעשק הוא משלם ולא על מה שעשק אביו.
[ד] יכול לא ישיב כל עיקר? תלמוד לומר "אֶת הָעֹשֶׁק".
"אֶת הַפִּקָּדוֹן..." - מה תלמוד לומר "אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ"? כל זמן שעמו - ישיבנו. אין עמו - משיב דמיו.
[ה] ועדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש ואשם על מה שגזל אביו - בזמן שלא נשבע, לא הוא ולא אביו; נשבע - הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, הוא ואביו - מנין? תלמוד לומר "אשר גזל..אשר עשק..אשר הפקד אתו..אשר מצא".
[ו] עדיין אני אומר עד מתי הוא משלם קרן על גזל אביו - בזמן שנשבע הוא ואביו. הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, לא הוא ולא אביו מנין? תלמוד לומר 'הגזל..עושק..והפקדון..והאבדה ישתלמו' [ובגמרא גרס יש תלמוד] -- מכל מקום.
