מ"ג ויקרא ב ב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבנתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחח ליהוה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסׇּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כׇּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיַיְתֵינַהּ לְוָת בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָּא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָּן מְלֵי קוּמְצֵיהּ מִסֻּלְתַּהּ וּמִמִּשְׁחַהּ עַל כָּל לְבוֹנְתַהּ וְיַסֵּיק כָּהֲנָא יָת אַדְכָרְתַהּ לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיַיְתִינָהּ לְוַת בְּנֵי אַהֲרן כַּהֲנַיָא וְיִקְמוֹץ מִתַּמָן מְלֵי קוּמְצֵיהּ מִן קִמְחָא סְמִידָא וּמִן טוּב מִשְׁחָא עַל כָּל לְבוֹנְתָּא וְיַסִיק כַּהֲנָא יַת שְׁפַר אַדְכַּרְתָּא לְמַדְבְּחָא קָרְבָּנָא דְמִתְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ: |
רש"י
"וקמץ משם" - ממקום שרגלי הזר עומדות ללמדך שהקמיצה כשירה בכל מקום בעזרה אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל (מדות ה)
"מלא קמצו" - יכול מבורץ מבצבץ ויוצא לכל צד ת"ל במקום אחר והרים ממנו בקמצו (לקמן י ו) לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ אי בקמצו יכול חסר ת"ל מלא הא כיצד חופה ג' אצבעותיו על פס ידו (מנחות יא) וזהו קומץ במשמע לשון העברית
"על כל לבונתה" - לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא
"לבונתה והקטיר" - אף הלבונה בהקטרה (ת"כ)
"מלא קמצו מסלתה ומשמנה" - הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה (מנחות יא)
"אזכרתה" - הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח
[ו] אחת עשרה וכו'. פירוש, שמן פתח העזרה היה דריסת רגלי ישראל אחת עשר אמה (יומא דף טז:), ודריסת רגלי הכהנים אחת עשר אמה עד המזבח (שם):
[ז] וזהו קומץ במשמע לשון העברית. כי בשאר הלשונות יקרא 'קומץ' מה שהוא בתוך ד' אצבעות, אבל בלשון העברי נקרא 'קומץ' מה שהוא בתוך ג' אצבעות, לפי שהאצבע הסמוכה אל האצבע הקטנה נקרא בלשון עברי 'קמיצה', ולפיכך בלשון עברי נקרא "קומץ" מה שהוא בתוך ג' אצבעות עד אצבע של קמיצה:
[ח] אף הלבונה בהקטרה. כי "והקטיר" הכתוב קאי על הלבונה, דאין לפרש 'מלא קמצו מסלתה ומשמנה לבד הלבונה', דזה פשיטא, כיון דכתיב "מלא קמצו מסלתה ומשמנה", וילפינן (תו"כ כאן) שאם עלה בידו גרגיר וכו', אם כן "על כל לבונתה" למה לי, אלא רוצה לומר לבד הלבונה יקטיר, שגם הלבונה יקטיר. ולא יקשה לך כי יש אתנחתא תחת "כל לבונתה", שכך אמרנו לכך כתב כאן "על כל לבונתה" כדי שיסמוך אחריו "והקטיר", שיהיה קאי גם כן על הלבונה שהיא גם כן בהקטרה. ולפיכך כתב רש"י אחריו "מלא קמצו" והפך הפירוש, כלומר - למה פירשנו "על כל הלבונה והקטיר", ולא פירשנו כמשמעו, משום דאם ללמוד 'לבד כל הלבונה' שיהיה הקומץ בלא הלבונה, [זה אינו], דזה מקרא מלא "מסלתה ומשמנה", וילפינן שאם קמץ [ועלה בידו] וכו, אלא כמו שפירשנו:
[ט] או קורט לבונה. מפרש בפרק קמא דמנחות (דף יא.) דלא זו אף זו קתני, דאי תנא מלח הווה אמינא דווקא מלח דלא אקבע ליה מקום בהדיא, שאין המלח נתון במנחה אלא בראש המזבח, אבל לבונה, שבתחלת המנחה צריך להביא גם כן לבונה עמה (פסוק א), הווה אמינא שאם עלה בידו קורט לבונה תתכשר, קא משמע לן:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְקָמַץ מִשָּׁם – מִמָּקוֹם שֶׁרַגְלֵי הַזָּר עוֹמְדוֹת. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקְּמִיצָה כְּשֵׁרָה בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, אַף בְּאַחַת עֶשְֹרֵה אַמָּה שֶׁל מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי יִשְֹרָאֵל (מנחות ח' ע"ב; זבחים ס"ג ע"א).
מְלֹא קֻמְצוֹ – יָכוֹל מְבֹרָץ, מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא לְכָל צַד? תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמָקוֹם אַחֵר: "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ" (ויקרא ו,ח), לֹא יְהֵא כָּשֵׁר אֶלָּא מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַקֹּמֶץ. אִי "בְּקֻמְצוֹ", יָכוֹל חָסֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר "מְלֹא". הָא כֵּיצַד? חוֹפֶה שָׁלשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ (ספרא פרשתא ט,ו; מנחות י"א ע"א); וְזֶהוּ "קֹמֶץ" בְּמַשְׁמַע לָשׁוֹן הָעִבְרִית.
עַל כָּל לְבֹנָתָהּ – לְבַד כָּל הַלְּבוֹנָה יְהֵא הַקֹּמֶץ מָלֵא.
לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר – אַף הַלְּבוֹנָה בְּהַקְטָרָה (ספרא שם,י).
מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ – הָא אִם קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ גַּרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט לְבוֹנָה, פְּסוּלָה (ספרא שם; מנחות ו' ע"א).
אַזְכָּרָתָהּ – הַקֹּמֶץ הָעוֹלֶה לְגָבוֹהַּ הוּא זִכְרוֹן הַמִּנְחָה, שֶׁבּוֹ נִזְכָּר בְּעָלֶיהָ לְטוֹבָה וּלְנַחַת רוּחַ (ספרא שם,יב).
רשב"ם
אזכרתה: לשון זכר רגיל לומר בלבונה מפני הריח העולה, וכן כתיב מזכיר לבונה, וכן והיתה ללחם לאזכרה, מיני מנחות הכתובות כאן מפורשים במנחות מניין חלותיהם וכמה לבונה וכמה שמן בכל אחת, ומהו מחבת ומה הוא מרחשת, מרחשת כלי עמוק ומעשיה רוחשין, אבל מחבת אינו עמוק וכולן באות מצה, כמו שכתוב בצו את אהרן:
רמב"ן
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
[א] 'והביא' "והביאה"-- שלא יביאנה חציים (ס"א שלא יביאה חציה); הא אם אמר "הרי עלי מנחה של שני עשרונים"-- לא יביאנה בשני כלים אלא בכלי אחד.
"אל בני אהרן"-- אפילו הם רבואות; וכן הוא אומר (משלי יד, כח) "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".
"הכהנים וקמץ"-- מלמד שהקמיצה מצות כהונה.
- הלא דין הוא! מה אם שחיטה --שקבע לה צפון-- לא קבע לה כהן, קמיצה --שלא קבע לה צפון-- אינו דין שלא יקבע לה כהן?!
- מליקה תוכיח! שלא קבע לה צפון וקבע לה כהן!
- לא! אם אמרת במליקה -- שקבע לה מזבח, תאמר בקמיצה שלא קבע לה מזבח! הואיל ולא קבע לה מזבח-- לא יקבע לה כהן!
- תלמוד לומר "הכהנים וקמץ"-- מלמד שהקמיצה מצות כהונה.
[ב] יכול מצוה שיקמצנה הכהן ואם קמצה זר תהיה כשרה? תלמוד לומר שוב (ויקרא ב, ט) "והרים הכהן"-- קבעה, שאם קמצה זר תהיה פסולה.
[ג] "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.
- או "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון?...
- הרי אני דן! טעונה קמיצה וטעונה לבונה: מה לבונה-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון; אף קמיצה-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון!
- [ד] או כלך לדרך זו: טעונה קמיצה וטעונה שמן: מה שמן-- לוג אחד לעשרון אחד, ששים לוג לששים עשרון; אף קמיצה-- קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון!
- [ה] נראה למי דומה. דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים ואל יוכיח השמן שאין כולו עולה לאשים.
- או כלך לדרך הזה: דנים דבר שמעוטו-מעכב-את-רובו מדבר שמעוטו-מעכב-את-רובו, ואל תוכיח לבונה שאין מעוטה-מעכב-את-רובה...
- תלמוד לומר "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.
"וקמץ משם"-- ממקום שרגלי הזר עומדות. בן בתירא אומר מנין שאם קמץ בשמאל-- [יחזיר ו]יחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר "משם"-- ממקום שקמץ כבר.
[ו] "מלא קֻמצו"-- יכול מלא קומצו מבורץ? תלמוד לומר (ויקרא ו, ח) "בקמצו". אי "בקמצו" יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר "מלא קמצו". הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת, מוחק בגודלו ובאצבעו מלמעלה ומלמטה.
[ז] 'מלא קמצו סלת'-- יכול מקום הקמיצה יהיה סולת והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר 'מסֹלת'. אי "מסֹלת" יכול מקום הקמיצה והצדדים יהיה סולת והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר "מסלתה"-- שתהיה כולה סולת; "ומשמנה"-- שתהיה כולה שמן.
[ח] 'מסלתה ומשמנה' (ויקרא ב, טז עיי"ש)-- שתהיה הסולת בלולה בשמן.
דבר אחר: "מסלתה"-- שאם חסר סלתה כל שהוא-- פסולה; "ומשמנה"-- שאם חסר שמן כל שהוא-- פסול.
[י] "מלא קמצו מסלתה ומשמנה"-- שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה-- פסול.
"מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" (ויקרא ו, ח עי' מלבי"ם)-- שתהיה שם לבונה בשעת הקמיצה.
"על כל לבונתה והקטיר"-- שילקט לבונה ויעלה לאשים.
[יא] 'והקטיר הקומץ' (ויקרא ב, ב עיי"ש ובמלבי"ם)-- אף על פי שאין שירים.
נטמא הקומץ או אבד, יכול יאכלו הכהנים בשירים?
- ודין הוא! ומה במקום שהורע כח המזבח בשתי הלחם ובלחם הפנים-- יפה כח הכהנים בהם; מקום שיפה כח המזבח בקומץ-- אינו דין שיפה כח הכהנים בשירים?!
- מה אני מקיים (ויקרא ב, ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי השם"? --אין להם אלא לאחר מתנת האשים.
[יב] "אזכרתה"-- נזכרים בה, נזכרים בקומצה, נזכרים בלבונתה. ר' שמעון אומר, נאמר כאן 'אזכרה' ונאמר להלן (ויקרא ה, יב) 'אזכרה'. מה 'אזכרה' האמורה להלן-- מלא הקומץ, אף 'אזכרה' האמורה כאן-- מלא הקומץ.