מפרשי רש"י על ויקרא ב ב
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק ב' • פסוק ב' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • יא • יג • יד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסׇּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כׇּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃
רש"י
"הכהנים וקמץ" - מקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות ט ת"כ)
"וקמץ משם" - ממקום שרגלי הזר עומדות ללמדך שהקמיצה כשירה בכל מקום בעזרה אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל (מדות ה)
"מלא קמצו" - יכול מבורץ מבצבץ ויוצא לכל צד ת"ל במקום אחר והרים ממנו בקמצו (לקמן י ו) לא יהא כשר אלא מה שבתוך הקומץ אי בקמצו יכול חסר ת"ל מלא הא כיצד חופה ג' אצבעותיו על פס ידו (מנחות יא) וזהו קומץ במשמע לשון העברית
"על כל לבונתה" - לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא
"לבונתה והקטיר" - אף הלבונה בהקטרה (ת"כ)
"מלא קמצו מסלתה ומשמנה" - הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה (מנחות יא)
"אזכרתה" - הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח
רש"י מנוקד ומעוצב
הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ – מִקְּמִיצָה וְאֵילַךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה (מנחות שם).
וְקָמַץ מִשָּׁם – מִמָּקוֹם שֶׁרַגְלֵי הַזָּר עוֹמְדוֹת. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקְּמִיצָה כְּשֵׁרָה בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, אַף בְּאַחַת עֶשְֹרֵה אַמָּה שֶׁל מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי יִשְֹרָאֵל (מנחות ח' ע"ב; זבחים ס"ג ע"א).
מְלֹא קֻמְצוֹ – יָכוֹל מְבֹרָץ, מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא לְכָל צַד? תַּלְמוּד לוֹמַר בְּמָקוֹם אַחֵר: "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ" (ויקרא ו,ח), לֹא יְהֵא כָּשֵׁר אֶלָּא מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַקֹּמֶץ. אִי "בְּקֻמְצוֹ", יָכוֹל חָסֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר "מְלֹא". הָא כֵּיצַד? חוֹפֶה שָׁלשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ (ספרא פרשתא ט,ו; מנחות י"א ע"א); וְזֶהוּ "קֹמֶץ" בְּמַשְׁמַע לָשׁוֹן הָעִבְרִית.
עַל כָּל לְבֹנָתָהּ – לְבַד כָּל הַלְּבוֹנָה יְהֵא הַקֹּמֶץ מָלֵא.
לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר – אַף הַלְּבוֹנָה בְּהַקְטָרָה (ספרא שם,י).
מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ – הָא אִם קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ גַּרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט לְבוֹנָה, פְּסוּלָה (ספרא שם; מנחות ו' ע"א).
אַזְכָּרָתָהּ – הַקֹּמֶץ הָעוֹלֶה לְגָבוֹהַּ הוּא זִכְרוֹן הַמִּנְחָה, שֶׁבּוֹ נִזְכָּר בְּעָלֶיהָ לְטוֹבָה וּלְנַחַת רוּחַ (ספרא שם,יב).
מפרשי רש"י
[ה] ממקום שרגלי הזר עומדות. ו"משם" קאי על מקום הבעל [המנחה] שהביא שם המנחה, וסלקא דעתך כיון [שמנחה קודשי קדשים], ועולה קודשי קדשים, מה עולה טעונה צפון (פסוק יא), אף מנחה טעונה צפון, קא משמע לן שהיא כשירה בכל מקום בעזרה:
[ו] אחת עשרה וכו'. פירוש, שמן פתח העזרה היה דריסת רגלי ישראל אחת עשר אמה (יומא דף טז:), ודריסת רגלי הכהנים אחת עשר אמה עד המזבח (שם):
[ז] וזהו קומץ במשמע לשון העברית. כי בשאר הלשונות יקרא 'קומץ' מה שהוא בתוך ד' אצבעות, אבל בלשון העברי נקרא 'קומץ' מה שהוא בתוך ג' אצבעות, לפי שהאצבע הסמוכה אל האצבע הקטנה נקרא בלשון עברי 'קמיצה', ולפיכך בלשון עברי נקרא "קומץ" מה שהוא בתוך ג' אצבעות עד אצבע של קמיצה:
[ח] אף הלבונה בהקטרה. כי "והקטיר" הכתוב קאי על הלבונה, דאין לפרש 'מלא קמצו מסלתה ומשמנה לבד הלבונה', דזה פשיטא, כיון דכתיב "מלא קמצו מסלתה ומשמנה", וילפינן (תו"כ כאן) שאם עלה בידו גרגיר וכו', אם כן "על כל לבונתה" למה לי, אלא רוצה לומר לבד הלבונה יקטיר, שגם הלבונה יקטיר. ולא יקשה לך כי יש אתנחתא תחת "כל לבונתה", שכך אמרנו לכך כתב כאן "על כל לבונתה" כדי שיסמוך אחריו "והקטיר", שיהיה קאי גם כן על הלבונה שהיא גם כן בהקטרה. ולפיכך כתב רש"י אחריו "מלא קמצו" והפך הפירוש, כלומר - למה פירשנו "על כל הלבונה והקטיר", ולא פירשנו כמשמעו, משום דאם ללמוד 'לבד כל הלבונה' שיהיה הקומץ בלא הלבונה, [זה אינו], דזה מקרא מלא "מסלתה ומשמנה", וילפינן שאם קמץ [ועלה בידו] וכו, אלא כמו שפירשנו:
[ט] או קורט לבונה. מפרש בפרק קמא דמנחות (דף יא.) דלא זו אף זו קתני, דאי תנא מלח הווה אמינא דווקא מלח דלא אקבע ליה מקום בהדיא, שאין המלח נתון במנחה אלא בראש המזבח, אבל לבונה, שבתחלת המנחה צריך להביא גם כן לבונה עמה (פסוק א), הווה אמינא שאם עלה בידו קורט לבונה תתכשר, קא משמע לן: